"אם אני לא מתאסלם, ירצחו אותי": העולים הכי חדשים לישראל

בחודש שעבר הושלם בהצלחה פרויקט גיוס ההמונים של אגודת יוצאי אתיופיה. כ-125 אלף שקל נאספו מהתומכים במטרה "להציל את הקהילה האתיופית בישראל, שעל אף שהיא ותיקה, עדיין נחשבים בני הקהילה שלה לעולים חדשים", כפי שנכתב בעמוד הקמפיין. "מצב יוצאי אתיופיה בישראל אינו גורל או טעות - זו פשוט המדיניות. ואת זה חייבים לשנות מהשורש. נפעל כדי שהמדינה לא תתייחס אלינו לעד כעולים חדשים ושהעולים לא ייתקעו במרכזי הקליטה למעלה מ-15 שנים".

העלייה לישראל עדיין נמשכת, אומנם לא בממדים ובמספרים הגדולים של העליות הגדולות המוכרות, אולם שינויים גיאו-פוליטיים בעולם מובילים להתעוררות בקרב קהילות יהודיות, חלקן קטנות מאוד או נידחות.

בשנים האחרונות מסתמנות כמה מגמות הנוגעות לעלייה של יהודים לישראל: העלייה ממערב אירופה נחשבת לעליית מוטיבציה, שנעשית מבחירה, והיא התעצמה בעקבות גל פיגועי הטרור ביבשת. פרט לצרפת, שם מסתמנת עצירה בעלייה, יהודים מגיעים בשנים האחרונות ממדינות כמו שווייץ ובלגיה, ואף נרשם גידול בעלייה של יהדות אנגליה. "היהודים באירופה נחשבים תמיד כיושבים על המזוודות", מתייחס גורם בסוכנות היהודית, שסייעה רבות ל-G ביצירת הקשר עם המשתתפים בכתבה.

על פי נתוני הסוכנות היהודית מאז קום המדינה הגיעו לישראל בסיוע הסוכנות היהודית כ- 3,263,000 עולים מתשעים מדינות. העולה המיליון הגיע לישראל בשנת 1961 והעולה ה-3 מיליון הגיע לישראל בשנת 2005. מספר העולים הגדול ביותר הגיע ממדינות ברית המועצות לשעבר (כ- 1,287,600 עולים). במקום השני נמצאים יהודי רומניה, אחריהם עולי מרוקו (למעלה מ- 244,000 עולים). צפון אמריקה במקום הרביעי (כ- 162,000 עולים), אחריה פולין (כ- 158,000), עיראק (כ-129,000 עולים), צרפת (כ- 115,500 עולים), אתיופיה ( כ-94,000 עולים) ועוד. לאורך השנים הביאה הסוכנות היהודית לישראל עולים גם ממקומות פחות מוכרים, כמו למשל 75 עולים מהאיים המלדיביים, תשעה עולים מזמביה ותשעה עולים מג'מייקה ואף חמישה עולים מאיסלנד.

מגמה ניכרת בשנים האחרונות היא העלייה ממדינות אמריקה הלטינית, בעיקר ממדינות שבהן שורר משבר כלכלי עמוק, המשליך על חייהם של בני הקהילה. אלה חשים חוסר ביטחון אישי לא משום יהדותם, אלא דווקא משום מצבם הכלכלי, הטוב יחסית. בישראל הם מתרגלים מחדש לרעיון שאפשר ללכת ברחוב לבד ללא חשש. וישנה העלייה המתונה, אך העקבית, ממה שנותר מהקהילות היהודיות במדינות ערב כמו תוניסיה, תימן או איראן (לאורך השנים עלו מאיראן כ- 81,000 עולים) או מדינות שאינן בקשרים טובים עם ישראל כמו טורקיה. עליות ממדינות כאלה נחשבות למורכבות מבחינה ביטחונית בשל החשש לחייהם של בני הקהילה היהודית שנותרו בהן.

תימן | משפחת דהרי

עלו ב-2009 מריידה | מתגוררים בבית שמש

"כתבו לי שאם אני לא מתאסלם, ירצחו אותי"

בדצמבר 2008 השתנו מקצה לקצה חיי הקהילה היהודית הקטנה בריידה שבתימן, אז 300 אנשים. משה נהרי, מראשי הקהילה, יצא מביתו סמוך לשעה תשע בבוקר כדי לקחת את אמו לקניות בשוק. בדרכו למכונית הוא נורה שתי יריות בחזה. לאחר שנפל ביצע בו המתנקש וידוא הריגה. היורה נותר בזירת הרצח, הודה במעשה וחיכה למשטרה. נהרי נורה בפתח ביתו כי היה יהודי, נקבע. הפיגוע נטע חרדה בקהילת היהודים הקטנה, שלא הייתה רגילה לאיומים כאלה.

מיד לאחר הרצח החל לקבל סעיד דהרי, חברו של נהרי ומראשי הקהילה היהודית גם כן, איומים על חייו. רימון אף הושלך לחצר ביתו. הסוכנות היהודית נכנסה לתמונה והחלה להעלות לישראל את מי שנותרו מקרב יהודי תימן. דהרי, אשתו שמחה ושמונת ילדיהם נמלטו לישראל. תחילה הם נקלטו במרכז הקליטה יעלים בבאר שבע ולאחרונה קנו דירה בבית שמש במסגרת דיור ציבורי. אחריהם עלו גם הוריו ואחיו של דהרי. גם משפחתו של נהרי עלתה כולה לישראל.

ההיסטוריה של יהדות תימן היא עתיקת יומין. לפי מסורת יהודי תימן, הם מיוחסים לשבט יהודה ולשבט לוי, והם מונים את שנות גלותם בתימן מחורבן בית ראשון. לאחר שתי העליות הגדולות לישראל בשנים 1882-1881 ובמסגרת מבצע על כנפי נשרים (עם קום המדינה), נשארה קהילה מצומצמת של יהודים בתימן. נהרי היה יכול להעלות אותה לישראל אך בחר להישאר בתימן והאמין בקהילה היהודית שבה. בשנת 2000 החלה רדיפת יהודי תימן, והיא התגברה בשנת 2008 בעקבות מבצע עופרת יצוקה. רבים מהיהודים שנשארו בתימן עזבו לארצות הברית, בעקבות פעילות של חסידי סאטמר. גם אחיו של דהרי עזב לארצות הברית.

ב-2016 עלו לישראל במבצע חשאי עוד 17 בני הקהילה במה שנחשב לעלייה האחרונה מתימן (על-פי הערכות, נשארו בודדים מבני הקהילה בתימן). האחרונים אף העלו עימם גם ספר תורה עתיק. לאחר עלייתם נשמעו קולות מצוקה מצד העולים, שבתימן נחשבו לאמידים ופה בישראל נתקלו בקשיי קליטה. חלקם אף בחרו לשוב לתימן. דהרי, לעומת הפרסומים, נשמע מרוצה למדי.

"משה היה החבר הכי טוב שלי", מספר דהרי על הנרצח, "הוא היה מורה ושופט בקהילה שלנו. אחרי הרצח שלחו לי מכתב שאם אני לא מתאסלם, ירצחו אותי. לפני שמשה נרצח חיינו חיים פשוטים. לא היה לנו בית ספר או בית כנסת, הכול היה בתוך הבית".

איך היה תהליך הקליטה?

"הגענו למרכז קליטה והתקבלנו בסבר פנים יפות. נשארתי שם שלושה חודשים ואחר כך עברתי לבית שמש לגור בשכירות לשנה בדירה שהסוכנות השכירה ואחרי שנה קניתי בבית שמש דירה בדיור ציבורי. מבחינת שפה לא הייתה בעיה, גם בתימן למדנו לדבר עברית דרך ספרי תורה, אני מדבר טוב עם המבטא שלי".

יש לך מחשבות על הבית בריידה?

"לעבור ממקום למקום זה קשה, אבל התחלנו חיים חדשים. בתימן יש עכשיו פחד נורא ואני לא מסתכל אחורה. בתימן היו כולם מסודרים, היו להם בתים ופרנסה, חלק מהיהודים היו נוסעים לחו"ל לעבוד וללמוד. אבל בתקופה האחרונה זה לא היה שווה כלום, כי היה פחד ולא היינו יכולים לעשות שום דבר. פה, מסביב לבית שמש, יש מושבים של תימנים ואנחנו נוסעים הרבה לירושלים. בשביל זה באתי לפה".

קובה | משפחת לוי אנמה

עלו ב-2016 מסנטיאגו דה קובה | פרין מתגוררת בבאר שבע, בנה דוד מתגורר ברעננה

"פוליטיקה לא מעניינת, אלא האהבה שיש בישראל"

נהוג לסמן את תחילת ההיסטוריה היהודית בקובה עם בואו של לואיס דה טורס, יהודי ספרדי שהגיע לאי עם כריסטופר קולומבוס ב-1492. במאה ה-17 חיו בהוואנה כמה עשרות יהודים, אך הם לא הצהירו על יהדותם בגלוי, מחשש מהאינקוויזיציה. רק לאחר עצמאות המדינה במאה ה-19 והפרדת הדת מהמדינה, הורשו יהודים להגר לקובה בגלוי, אך רובם המשיכו ממנה לארצות הברית, למקסיקו ולמרכז אמריקה. יהודי קובה כיום הם צאצאיהם של המהגרים המאוחרים יותר ולא של המתיישבים הראשונים.

 דוד פרין / צילום: איל יצהר

בשנות ה-30 החלו להיחקק חוקים שהגבילו את היהודים ואת ההגירה היהודית לתוך המדינה. ידוע סיפורה של האונייה סנט לואיס, שהפליגה מאירופה לקובה ועליה יהודים רבים שנמלטו מגרמניה הנאצית, אך נוסעיה לא הורשו לרדת בקובה ולכן נאלצו לחזור לאירופה. ב-1935 הגיע מספר יהודי קובה לשיא, כ-20 אלף איש, אך לאחר מלחמת העולם השנייה עזבו רבים מפליטי אירופה והיגרו לארצות הברית. לאחר המהפכה של פידל קסטרו ובשל הגזירות הכלכליות, עזבו רוב היהודים את המדינה ונותרה קהילה מצומצמת למדי ובה כמה מאות. על רקע העוני במדינה והמצב המורכב שבה, החלו בני הקהילה לעלות לישראל.

פרין לוי אנמה, 64, עלתה עם בנה מקובה לפני שנה וחצי. הם נקלטו במרכז קליטה נורית בבאר שבע. היא סיימה אולפן למבוגרים, אך העברית שלה עדיין בסיסית. בקובה היא הייתה ראשת הקהילה היהודית, תפקיד שמילאו וממלאות בעיקר נשים. בנה של פרין, דוד, 29, הגיע בעבר לישראל במסגרת תוכניות לנוער כמו תגלית ומסע. כיום הוא מתגורר ברעננה אצל בני משפחה ומתכנן את עתידו, העברית שלו מצוינת.

"אנחנו מגיעים מסנטיאגו דה קובה, העיר השנייה בגודלה בקובה", מספר דוד. "המשפחה שלי הגיעה לשם מטורקיה. האמת שכל היהודים רצו להגיע לארצות הברית ולא הצליחו, אז הגיעו לקובה ובסופו של דבר הרגישו בנוח, בעיקר בגלל השפה, כי הם דיברו לדינו. באותה תקופה הייתה אפשרות גם לעשות קצת כסף, כי זאת הייתה תקופה טובה להשקיע ולעבוד בקובה. הייתה תקופה שלא יכולנו להראות את הדת שלנו והכול היה בתוך הקהילה היהודית, עובר מפה לאוזן. כשהמצב השתנה התחלנו גם לחגוג את החגים ולחיות כיהודים. בקובה אין רבנים ולא היה פשוט להשתפר בידע ובתרבות היהודית. בשנות ה-90 הגיעו רבנים ומדריכים ממדינות אחרות ולימדו אותנו איך להתפלל. ככה הם מצליחים עד ימינו לשמור על הקהילה".

למה עליתם לישראל?

"מה שבדרך כלל לא שומעים זה שהחיים בקובה טובים ליהודים. אין לנו בעיות כי אין אנטישמיות - רוב האנשים שאני מכיר בקובה בכלל לא יודעים שאני יהודי - אבל יש בעיות אחרות בקובה כי המצב הכלכלי קשה מאוד".

מה התוכניות?

"סיימתי תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה ואני מתלבט עכשיו אם להמשיך ללמוד או לחפש עבודה במקצוע שלי".

מה אתה חושב על המצב בישראל: יוקר המחיה, הפוליטיקה?

"הפוליטיקה לא מעניינת אותי, אני מאמין באהבה שיש בישראל. אני אוהב את זה שאפילו אם יהודי לא מאמין באותו דבר שאני מאמין בו, אין לי בעיה ואני מבין שיש לו סיבות לחשוב ככה, יכול להיות שאני לא מבין אותן. אולי אני חדש או מגיע מתרבות אחרת, אבל אני חושב שזה יפה שלכל בן אדם יש יכולת להגיד מה שהוא חושב ומה שהוא רוצה".

סייע בתרגום: אליהו שאול, הסוכנות היהודית

תוניסיה | משפחת סבג

עלו ב-2011 מהאי ג'רבה | מתגוררים בבאר שבע

"מוזר לי שלא מלמדים פה ערבית"

יהדות האי ג'רבה שלחופי דרום תוניסיה נחשבת לאחת מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם. על-פי המסורת המקומית, יהודים הגיעו לאי בימי שלמה המלך עם יורדי ים פניקים לאחר חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס), ומסופר שהם הביאו עמם לג'רבה דלת מדלתות בית המקדש. יהודי ג'רבה הצליחו לשמר את תרבותם המסורתית במהלך השנים והם מקפידים על שמירת מצוות. הם התגוררו בשני רבעים יהודיים היסטוריים באי ובהם פעלו כעשרים בתי כנסת. כיום חי ברבעים אלה רוב מוסלמי, ובעקבות השינוי הדמוגרפי השתנו רשמית גם שמות הרבעים.

היהודים שנותרו בג'רבה אמידים לעומת שכניהם המוסלמים. רובם עוסקים בצורפות. על פניו קיימו תושבי האי היהודים והמוסלמים אורח חיים שגרתי, אולם מאז שפרץ האביב הערבי ב-2011, שבעצם התחיל בתוניסיה באירוע המכונה "מהפכת היסמין", המדינה נכנסה לכאוס שהוביל לעליית פלגים קיצוניים. חודשיים אחרי המהפכה בתוניסיה ממשלת ישראל דנה בסיוע בשווי 825 אלף שקלים למשפחות יהודיות תוניסאיות שנשארו שם וישראל עודדה אותן לעשות עלייה.

 משפחת סבג / צילום: איל יצהר

אסתר סבג עלתה באותה שנה לישראל עם בעלה ועם שלושת ילדיהם. כאן נולד להם ילד נוסף. הם הגיעו למרכז קליטה יעלים בבאר שבע ואז קנו דירה בבאר שבע. אסתר עשתה בגרות בישראל ותואר ראשון בהוראה במכללת קיי בבאר שבע, היא מדברת עברית היטב ומחנכת בבית ספר בעיר."כל הציפיות והחלומות שלנו על ישראל היו שונים מהמציאות", היא אומרת, "שם היינו כולנו דתיים ופה הופתענו גם מההרכב החילוני ומזה שלא כולם שומרים שבת. עבור הילדים זה עולם ומלואו, הם מתאקלמים יותר מהר מהמבוגרים.

"בעלי גדול ממני ב-12 שנה והיה לו קצת קשה מבחינה תרבותית. בהתחלה הוא רצה לחזור, אבל בגלל כל הסביבה התומכת הוא המשיך והבאנו עוד ילד. אנחנו נחשבים דתיים לאומיים, יש כאלה שבאו מתוניסיה ולקחו את הילדים לחלק החרדי".

יש לכם עוד משפחה בג'רבה?

"כן. עברו הרבה שנים מאז שראיתי את ההורים שלי, הם עדיין שם וגם ההורים של בעלי. בישראל יש לי שני אחים שבאו בעקבותיי, התחתנו פה ובנו משפחות. שם נשארה המשפחה המורחבת: סבים, סבתות, דודים ודודות. אז אין לנו הרכב כמו שהיה פעם, והמפגש המשפחתי חסר לנו בחגים. אבל אנחנו שומרים על המסורת, על המאכלים והלבוש. אני חושבת שבשמירת המאכלים אני משמרת גם את הזיכרונות משם".

איך היה תהליך הקליטה?

"בזכות אנשים שהאמינו בי ונתנו לי את הפוש מבחינת שכר הלימוד הגעתי לתואר ראשון בהוראה בישראל. עד עכשיו גם קיבלנו עזרה מבית העולה, גם בציוד לבית הספר וגם בעזרה כספית לילדים. בהתחלה היה לנו מאוד קשה להבין איך בגט עולה פה פי עשרה מבגט בתוניסיה. אבל כשאנחנו רואים את המשכורת, לא של דוקטור, אלא של משכורת מינימום, אז זה בעצם הגיוני. הודות לכל העזרות שקיבלנו לא הרגשנו יום אחד שחסר לנו. היה קשה להיפרד ממרכז הקליטה כי היו אחלה אנשים, אבל הרגשתי שאני מוכנה להמשיך את הדרך באופן עצמאי".

את מתגעגעת לפעמים לג'רבה?

"אני מתגעגעת לריח של הים, למזג האוויר, לשפה. גם לגודל של הבתים קשה קצת להתרגל, בג'רבה אין בניינים, הכול בתי קרקע. להורים שלי יש וילה של יותר מ-300 מ"ר. בהתחלה את לפעמים שואלת את עצמך: אולי עשיתי טעות, אבל זה צ'יק צ'ק נעלם. כשהגעתי לארץ, הילדה שלי הייתה צריכה לעבור ניתוח, ומי שרץ סביב העניינים האלה זה היה מרכז הקליטה, לא הרגשתי בודדה והרגשתי בתוך משפחה".

כיהודייה בג'רבה חיית בפחד?

"היה פחד כי חיינו בסביבה שהיא ערבית בתחושה שאנחנו לא יודעים מה הולך לקרות מחר. בגלל האביב הערבי לא נתנו לי להוציא מסמך אחד מג'רבה".

איך מתמודדים עם המצב הביטחוני בישראל?

"בהתחלה היה קשה נפשית, כי ברחנו משם בגלל כל הבלגן של האביב הערבי ופה היו טילים ואזעקות ולא ידענו במה מדובר. את אומרת לעצמך: שם היו אקדחים ואבנים ופה הגענו לטילים. פה מה שמרגיע אותנו הוא שהצבא שומר עלינו".

מה את חושבת על זה שהישראלים לא מדברים ערבית?

"אנחנו מדברים בערבית תוניסאית בבית, גם עם הילדים, הצבר עונה בעברית. מוזר לי שלא מלמדים פה ערבית כי אני רואה בכל שלט ערבית, עברית ואנגלית, אז איפה הערבית? יש לי כוח של השפה אבל אני כמעט ולא משתמשת בה, זה מעציב אותי".

איך היה לעבור בישראל היריון ולידה כעולה חדשה?

"אתמול ראינו את הסדרה של 'בייבי בום' והבת שלי שאלה אותי 'אמא, איך נכנסת לחדר לידה בלי סבתא?' - כי שם נכנסים לחדר לידה עם אמא והאמא של הבעל. בישראל לא הייתה לנו עזרה ואני נכנסתי לבד, אבל הרגשתי שאני בידיים טובות ונאמנות, וכשאלעזר נולד ישר התקשרתי לאמא לבכות מהתרגשות. שם בג'רבה הלכנו לבתי חולים פרטיים ושילמנו הרבה כסף ופה בתי החולים הם ציבוריים".

במה את עובדים היום?

"אני מלמדת בבית ספר ממלכתי, השנה אני הולכת לחנך כיתה ד'. זה לא כמו החינוך של תוניס, פה את מדברת בגובה העיניים. בעלי עובד כטבח בבית חולים בסורוקה. אנחנו כבר לא דואגים לפרנסה. הכול יציב".

ונצואלה | משפחת פוליסוק

עלו ב-2015 ממרקאיבו | מתגוררים בבאר שבע

"אוכלים פה הרבה יותר ירקות ופירות"

ראשוני היהודים שהגיעו לוונצואלה במאה ה-17 היו בעיקר צאצאי אנוסים מהקריביים, אך במדינה בת כ-33 מיליון בני אדם מתקיימת היום קהילה יהודית בת פחות מעשרת אלפים איש. גודלה של הקהילה הצטמק באופן דרסטי מאז החלה תקופתו של הוגו צ'אבס שהחמירה ב-2009, כאשר צ'אבס גירש את השגריר הישראלי בעקבות "עופרת יצוקה". מאז אין ייצוג רשמי ישראלי בקראקס והמצב מוביל גם ליחס אנטישמי כלפי הקהילה היהודית. מותו של צ'אבס ב-2013 לא שיפר את המצב: השליט הנוכחי ניקולאס מאדורו הוביל את ונצואלה לעוני מחפיר, לדיכוי אלים וכוחני ולמשבר חריף שאף הוביל להתקוממות עממית שנמשכת כבר שנתיים.

רינה פוליסוק עלתה מוונצואלה לישראל לפני כשלוש שנים עם שני בניה. היא רופאה במקצועה ועוברת בימים אלו תהליך לקבלת אישור לעסוק במקצוע בארץ. בנה התגייס לפני כחודשיים לשירות קרבי ובן נוסף מתגורר בפנימייה. רינה מתגוררת בבאר שבע.

 משפחת פוליסוק / צילום: איל יצהר

"עלינו ממרקאיבו", היא מספרת, "זה אזור מאוד חם של 38-37 מעלות כמעט כל השנה, אז באר שבע מתאימה לנו. עבדתי בוונצואלה 23 שנים כרופאת משפחה בקופת חולים בערב ובבוקר עבדתי בקופת חולים שעושה דיאליזה לחולים - יש שם מעט מומחים לדיאליזה. עבדתי גם כרופאה אזורית וגם במיון כמה שנים. כרגע אני לא עובדת במקצוע, כי עדיין אין לי רמת השפה הנדרשת. למדתי באולפן א' ובאולפן ב', אבל אני עדיין לא יכולה לדבר טוב בעברית. אני מתכוונת לשפר את העברית שלי כי הציפייה שלי זה לעבוד במקצוע, ובינתיים אני עובדת בסודהסטרים ברהט".

מה המצב בוונצואלה היום? ממה ברחתם?

"המצב קשה. אין מים, אין חשמל, אין אוכל. מאז שהגענו לישראל, אני והבנים שלי מרגישים יותר ביטחון ויותר חופשיים. פה אנחנו אוכלים גם הרבה ירקות ופירות, מה שהיה חסר שם מאוד, ואני מכינה בישראל גם את המאכלים המסורתיים שלנו".

יש סביבך עולים נוספים מוונצואלה?

"יש משפחות מוונצואלה, אבל בערים אחרות בישראל, לא בבאר שבע. אני מכירה שתי משפחות, אבל היחסים איתן זה לא כמו הקשר שהיה למשפחות במרקאיבו. שם נשארו מעט מאוד יהודים, משפחות בודדות, אז בדרך כלל בראש השנה ובחגים היינו עושים חגים ביחד. למעשה, אני מאוד מתגעגעת לחוויה הזאת".

סייע בתרגום: אליהו שאול, הסוכנות היהודית

ברזיל | משפחת בלסיאנו

עלו ב-2018 מריו דה ז'נרו | מתגוררים בקריית שמואל

"רצינו עתיד טוב יותר לילדים שלנו"

בשנים האחרונות חל זינוק דרמטי במספר העולים לישראל מברזיל, רובם המכריע מתיישבים ברעננה. הקהילה היהודית בברזיל היא השנייה בגודלה באמריקה הלטינית ומונה כ-120 אלף יהודים. כ-70% מהעולים הם רווקים צעירים או זוגות צעירים ומשפחות עד גיל 45. מרביתם מגיעים בחיפוש אחר תחושת ביטחון אישי. זאת, על רקע משבר כלכלי חריף שהוביל לאחוזי פשיעה גבוהים (לפי נתונים רשמיים בברזיל, ב-2017 נרצחו כ-63,500 בני אדם).

היהודים בברזיל נחשבים לבעלי אמצעים וכסף.הם לא נרדפים בשל יהדותם, אך מרגישים מאוימים בשל הרקע הכלכלי שלהם. "החלטנו לעשות עלייה כי אנחנו רוצים עתיד וחינוך טובים לילדים שלנו", מסבירה ביאנקה בלסיאנו, שעלתה לישראל בחודש אפריל האחרון עם אמה, עם בעלה סרג'יו, ועם שני ילדיהם - גבריאל (9) וסופיה (8).

"בברזיל אין ביטחון אישי, חלק עולים בגלל שהמצב הכלכלי שלהם בברזיל לא טוב. אני לא יכולה להתלונן על החיים שלנו בברזיל כשמדברים על כסף. לבעלי הייתה עבודה טובה. הוא היה מנהל בנק ואני וטרינרית במקצוע, אבל עבדתי בריו כמזכירה בבית הכנסת של הקהילה היהודית".

 משפחת בליסיאנו / צילום: פרטי

במה תעבדו פה בישראל?

"בינתיים אני וסרג'יו סיימנו אולפן א' ונתחיל ללמוד באולפן ב' בספטמבר. אנחנו רוצים קודם כול ללמוד לדבר עברית טוב, כי זה מה שחשוב כדי להתקדם בישראל".

את חושבת שתתגעגעי לריו?

"לא יודעת, היום אני לא מתגעגעת. נולדתי בריו דה ז'נרו וגם סרג'יו; וכן, זה מקום יפה אבל חבל שאין שם ביטחון. אמא שלי עלתה יחד איתנו, אבל יש לי עדיין אח בברזיל ואמא שלי מתגעגעת אליו. לא היה פשוט בברזיל כי אין הרבה יהודים כמונו, אנחנו מה שקוראים בישראל דתיים לאומיים.

הייתם בארץ לפני שהחלטתם לעלות?

"בעלי היה בישראל לפני 20 שנים אבל רק כדי לטייל. אני אף פעם לא הייתי בישראל, זאת פעם ראשונה".

וזה כמו שחשבת?

"לא ידעתי הרבה על ישראל. ידעתי שחם מאוד בקיץ, שיש לאנשים חוצפה ישראלית, אבל גם ידעתי שהישראלים עוזרים לכולם. לנו היה מזל בהקשר הזה: במקרה כשחיפשנו דירה להשכרה הגענו לבניין ולא ידענו באיזו דירה מדובר. דפקנו באחת הדלתות כדי לשאול, והאישה שפתחה לנו נתנה לנו מים ודיברנו קצת. שבוע אחרי זה היא התקשרה למרכז הקליטה וביקשה את מספר הטלפון שלי, והיא התקשרה אליי ועכשיו שתי המשפחות מאוד קרובות".

איך הילדים התאקלמו?

"הילדים בסדר. רשמנו אותם לבתי ספר בקריית שמואל לשנה הבאה, כדי שיהיו עם חברים דתיים כמוהם. ברור שהם מתגעגעים הרבה לחברים בברזיל אבל הם לא רוצים לגור שם. פה הם כבר הולכים לבד לבית ספר. את יודעת, בברזיל ילדים לא הולכים לבד בגלל פשע ושוד. אני כילדה הלכתי לבד בריו אבל היום המצב השתנה".

סייע בתרגום: אליהו שאול, הסוכנות היהודית

גיאורגיה | משפחת זאליאשוילי

עלו ב-2014 מטביליסי | מתגוררים באשקלון

"הילדים מרוצים, אבל בעוד עשר שנים אני אחזור"

יש הסבורים כי ראשית יהדות גיאורגיה היא מימי חורבן בית המקדש הראשון וגירוש היהודים מארץ ישראל בידי נבוכדנצר. היהודים הגיאורגים חיו על-פי המסורת בנפרד כקהילה ברובע יהודי שבכל עיר או כפר. כל רובע כזה נקרא "שכונת היהודים". בשנות ה-70 הקהילה נאמדה בכמאה אלף יהודים.

הזדהותם של יהודי גיאורגיה עם ישראל הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים. בתחילה סירבו השלטונות הסובייטים לבקשות היהודים לעלות לישראל, אך באוגוסט 69' הנהיג שבתי אלהשווילי כמה משפחות גיאורגיות ושלח מכתב לוועדה לזכויות האדם של האו"ם בתביעה להגר לישראל. המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של קבוצת יהודים סובייטים לעלייה לישראל. ביולי 71' קבוצה של יהודים גיאורגים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. המאבק הוביל לשינוי היסטורי והחלה עלייה מסיבית לישראל.

מי שלא עלה נשאר שם, אך בשנים האחרונות דברים השתנו: אף שהיא נחשבת לדמוקרטיה ליברלית שזכתה לעצמאות, המצב הפוליטי הפנימי בגיאורגיה מורכב ומלא תהפוכות גם מול הרוסים. בזמן שהישראלים מגלים עניין גובר בגיאורגיה כיעד תיירותי ואף היחסים בין המדינות מתחממים, דווקא בני הקהילה היהודית מבקשים לעלות לישראל, בין היתר משום שהם נותרו קהילה קטנה וחוששים מהתבוללות הילדים. גידול נרשם גם בקרב מבקשי מקלט גיאורגים שאינם יהודים ומעוניינים להגיע לישראל.

רתי וסופיקו זאליאשוילי עלו מטביליסי עם ילדיהם במסגרת תוכנית "בית ראשון במולדת" (מיזם של הסוכנות היהודית והתנועה הקיבוצית להעלאת משפחות צעירות עד גיל 45 ובהן ילדים הנקלטים במסגרות חברתיות של הקיבוצים(. כיום הם גרים באשקלון. הוא קבלן שיפוצים עצמאי, עיסוק שבו הצליח מאוד בגיאורגיה, "אבל פה הכול זז לאט".

רתי, ספר על גיאורגיה.

"ארץ מאוד יפה, יש הכול שם והיה לנו הכול. יש לנו בית ואדמה בטביליסי, היה לי עסק טוב, היו לי אפילו שני רובים שיכולתי לצאת לצוד איתם ביער. פה אני יכול לצוד רק רקטות בשמיים. בישראל יש מזג אוויר טוב, כל יום אותו דבר: יש שמש. אבל אני מתגעגע לגשם של גיאורגיה, פה בישראל יבש".

למה עליתם?

"אבא שלי מאוד לחץ, הוא אמר שזאת המדינה שלנו ואנחנו צריכים לחיות בישראל. במשך חמש שנים הלכנו לאירועים של הסוכנות אבל לא מיהרנו לעשות עלייה, עד שפתאום זה קרה, החלטנו שהגיע הזמן וקיבלנו מיד את כל המסמכים. אבל אבא לא הספיק לעלות, היה לו דום לב כשהוא נסע ברכב והוא נפטר לפני שעלינו".

יש לכם משפחה בישראל?

"יש לנו, אבל אנחנו לא מוצאים אותה, אין לנו קצה חוט. הן היו שלוש אחיות, סבתא שלי נשארה בגיאורגיה, אחות אחת עברה לארצות הברית ואחות אחרת גרה בישראל מ-1966, יש לי את כל המכתבים שהיא הייתה שולחת ותמונות. מאז שהגענו אנחנו לא מצליחים למצוא את הצאצאים של הסבתא הזאת. מה שנשאר לנו מבחינת משפחה זה הקבר של אבא והקבר של סבתא בגיאורגיה".

לקראת סוף החודש הבא הם עוברים לדירה חדשה באשקלון, ורתי מתכנן את הסעודה החגיגית עם יין וחצ'פורי. כשעלו הם גרו בקיבוץ אפיקים, גרו שנה אחת בטבריה ועכשיו הם באשקלון.

מה טוב לך בישראל?

"קודם כול זה שיש ביטחון יציבות בעבודה, וזה שבן אדם שיוצא לגמלאות יש לו פנסיה וממה לחיות, זה באלף אחוז שונה מגיאורגיה. אבל יש בעיה אחת גדולה בארץ: במשפחה גדולה כמו שלי, עם ארבעה ילדים, אם אין לך דירה משלך ואת גרה בשכירות, זה קשה לסגור את החודש".

נשמע שאתה מתגעגע לנוחות שהייתה לכם בטבליסי.

"בהתחלה רצינו לחזור לגיאורגיה כי פה אין לנו אף אחד, אבל עכשיו הכול השתנה. הילדים מרוצים, אבל אני חושב שבעוד עשר שנים אני אחזור לגיאורגיה".

איך הילדים מתאקלמים בישראל?

"הילדים לומדים בבית הספר לאהוב את המדינה, וזה משהו שאין בגיאורגיה. היו כל מיני הטבות ועזרה שהסוכנות נתנה לנו. מצד שני, יש כל מיני חוגים שהבנות שלי רוצות, כמו שחייה וריקוד, שאני לא יכול לתת להן, אפילו 5,000 שקל בחודש לא יספיק לי. הבת הגדולה עובדת מדי פעם בקניון. אשתי עובדת קבלן בבית חולים ברזילי ועושה 6,000 שקל בחודש".

זה בטח ייקח קצת זמן עד שעסק השיפוצים שלך יגדל.

"אם הייתי נולד פה, הייתי בטח חי כמו איש מאוד עשיר, כי חצי ישראל כבר היו מכירים אותי והיו נותנים לי עבודה, אבל לוקח זמן עד שלעסק יש שם. יש חברה שאני יכול לעבוד בה כקבלן משנה עם עבודה קבועה".

סייע בתרגום: דוד שכטר, הסוכנות היהודית