כל החנויות פתוחות והבר השכונתי מפוצץ. כן, הגעתם לבני ברק

הכלכלה החרדית היא חידה. היא חידה כי בין כל המגזרים, שיעור העוני בחברה החרדית הוא הגבוה ביותר - מחצית מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני - אבל גם שיעור המרוצים בה ממצבם הכלכלי הוא הגבוה ביותר, כ-70% לעומת יותר מ-60% באוכלוסייה החילונית ופחות מ-50% במגזר הערבי, ששיעורי העוני בו דומים לאלה של החרדים.

הפתרון שמציעים מחקרים לחידה הוא מאפייני הצריכה הייחודיים בחברה הזאת. מוצרים שנמצאים בכל סל חילוני הם בבחינת מותרות אצל החרדים, או שאינם נמצאים בשימוש, כמו טלוויזיה ובאופן חלקי גם טלפונים חכמים. חשוב לא פחות, הגדרת הסיפוק הכלכלי היא אחרת. ככלל, החרדים מסתפקים במועט.
ובכל זאת, איך מקיימים כלכלת בית מאוזנת בהכנסה נמוכה? מחפשים הכנסה קטנה נוספת. לעסקים העצמאיים הקטנים יש נתח נכבד במגזר. לפי נתוני המכון החרדי למחקרי מדיניות, מדובר בנתח גדול מאשר בשאר האוכלוסייה. 13.5% מהמועסקים החרדים בשנת 2016 היו עצמאים, לעומת 13% באוכלוסייה הכללית ו-12% באוכלוסייה הערבית.

 עושים קניות בבני ברק \ צילום: תמר מצפי

ה"מוכרות": תוספת הכנסה והעצמה נשית למהדרין

שמונה בערב, בדירה של מ’, אישה חרדית מאלעד, הילדים הקטנים כבר ישנים, ושתי הבנות הגדולות מסדרות בסלון שני שולחנות ארוכים ועליהם בגדי תינוקות מקופלים. בדלת מופיעה לקוחה ראשונה, אחת מעשרות שעוד יופיעו עד השעה שתיים אחר חצות. מ’ היא "מוכרת". בעגה החרדית - אישה המסייעת לפרנסת המשפחה בעסק קטן שפתחה בבית בשעות הערב. הפרסום הוא מפה לאוזן, לעתים גם דרך העיתונות המקומית והשכונתית. המחירים נמוכים במיוחד וההכנסות מהמכירות צנועות, אבל מאזנות את התקציב המשפחתי. מ’ אומרת שהכסף הוא לא הסיבה היחידה. "אני מחליטה מה לקנות מהספקים, קובעת מחירים, מפרסמת ומוכרת. מנהלת את העסק. זה לא דבר של מה בכך". העצמה נשית למהדרין.

ניצה (קלינר) קסיר, המשנה ליו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות, ומי שעמדה בראש תחומי שוק העבודה ומדיניות הרווחה בבנק ישראל, אומרת כי שיעורם הגבוה של העסקים הקטנים במגזר נובע מההתאמה לאורח החיים החרדי. הגברים לומדי התורה אינם יכולים להתחייב למשרות שכירות התובעות שעות עבודה ומסגרות נוקשות, ומחפשים עבודות "בין לבין", כלומר גמישות. לכן ישנה פנייה לעצמאות בעסקים קטנים, מיני-עסקים. העיסוקים הנפוצים ביותר הם מכירות ותיווך, שאינם מחייבים שעות קונבנציונליות ומקום קבוע. העבודה חלקית, וכך גם ההכנסה, אבל המטרה היא לא להתעשר אלא לצוף כלכלית על פני המים.

לנשים במגזר החרדי תפקיד חשוב מהגברים בכלכלת הבית. לפי נתוני הלמ"ס, 73% מהחרדיות עובדות, לעומת 51% מהגברים. רבות מהן עובדות במקצועות שאינם מצריכים תארים אקדמיים וניתן לרכוש אותם בקורסים וההכשרות. אלה הנתונים הידועים והמוכרים. מה שפחות ידוע הוא שאחוז גדול מהנשים העובדות הן עצמאיות המנהלות עסקים קטנים, שלא לומר זעירים, ורבות מהן מנהלות את העסקים הללו מהבית. בדיוק כפי שעושה מ’ מאלעד.

לדברי תומר לשם, מנהל "מעוף" בני ברק, הזרוע הביצועית של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה, העסקים של ה"מוכרות" הם בעיקר למכירות מוצרים - תשמישי קדושה, ספרי קודש, פאות לנשים, כובעים לגברים, ביגוד חרדי לסוגיו, מצות ואוכל כשר לפסח, קישוטים וארבעת המינים לסוכות וכדומה.

היזמים החדשים מקימים חדרי בריחה ולומדים מאמזון

החנויות הרגילות ברחוב החרדי מתאימות את שעות העבודה ללוח הזמנים החרדי. שעות הערב והלילה הן שעות המכירה העיקריות, ובמיוחד יום חמישי משעות אחר הצהריים עד אמצע הלילה. נתח גדול ממעגל העסקים החרדי לקראת החגים קורה בשווקים הפתוחים. חלקם נפתחים לצד שווקים מוכרים כמו מחנה יהודה בירושלים הסמוך לשכונות החרדיות בעיר, אבל כאן לא יהיו מוכרות נשים חרדיות, אלא גברים חרדים או דתיים, או שכירי יום, אם מדובר במוצרים שאינם מוצרי קודש.

לצד השווקים הפתוחים, המתווכים ברבע משרה וה"מוכרות", המעידים על תופעת היזמות הקטנה ברחוב החרדי, הולכת וגוברת בשנים האחרונות תופעת היזמות העסקית בממדים גדולים יותר. היא מופנית ברובה לצורכי החברה החרדית, אבל נעשית באופן מקצועי יותר, מסודר יותר, ועם הדרכה. מי שפונים לדרך הזאת הם בדרך כלל גברים בסביבות גיל 25, אחרי שהקימו משפחה והצרכים הכלכליים נעשו דוחקים. רבים פונים לקורסים מקצועיים קצרים כגון הנהלת חשבונות, תיווך, ביטוח וכדומה. אחרים מבקשים גמישות שתאפשר להם להמשיך בלימודי התורה בכוללים.

מי שמספקת הדרכה היא בין השאר הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים, בקורסים ליזמות ולניהול עסקי. מתברר שהחרדים לומדים ומיישמים יותר מהציבור הכללי. 48% מהחרדים בוגרי קורסי היזמות אכן פתחו עסקים, לעומת 40% מהבוגרים הלא-חרדים. היזמים החדשים מתאימים את העסקים למאפיינים החרדים. כך, לדוגמה, הוקמו בריכוזים חרדיים "חדרי בריחה" עם הפרדה מגדרית, ומדריכים או מדריכות לפי מגדר. הנשים היזמיות בוגרות קורסים אלה פונות בעיקר לעסקים הניתנים להפעלה מהבית. קורסי המכירות של אמזון הם פופולריים במיוחד.

גלים של תקווה: מועדון גלישה לצעירים שנשרו מהישיבות

מועדון "גלים של תקווה" הוא אחד העסקים המייצגים את הייחודיות של הכלכלה החרדית העצמאית ואת מגמת השינוי בחברה החרדית. הקים אותו אליהו בן ציון, שהיה בצעירותו מטובי גולשי הגלים בישראל. בחלוף השנים הוא חזר בתשובה ונכנס לעולם הישיבות הליטאיות. עם הולדת ילדיו והצורך בפרנסה, ניסה לסחור בבורסה ולעסוק בתיווך, אבל לא התמיד בכך. כשקיבל הצעה לפתוח מועדון גלישה כאמצעי לטיפול בנוער בסיכון, בנושרים מישיבות וגם בילדים אוטיסטים, היסס לחזור לענף, שמאופיין בחופש, גוף חשוף ובילוי שאינו מזוהה כלל עם העולם החרדי. לבסוף הסכים, אבל במגבלות השמרנות החרדית.

הפעילות מופרדת מגדרית ונעשית בחופים הנפרדים בבת ים. הפעילות אינה רק לימודי גלישה, אלא גם שיעורי חיזוק תורני ועידוד המודרכים לחזור ללימודיהם בישיבות. המועדון פועל בעיקר עם עיריות ויישובים חרדיים או דתיים-לאומיים. בן ציון מסביר את הפתיחות המפתיעה לענף הספורט הזה בכך ש"הכול כאן גלאט - הפרדה, חיזוק תורני ועידוד להישאר בתוך המגזר". הגופים שאיתם המועדון עובד בודקים בציציותיו, ולכן בין השאר הוא נותן שיעור גמרא על החוף ושיעורי מוסר.

מחשש שאחד הגולשים ייצא מהחברה החרדית, בן ציון אינו מפרסם את המועדון בקרב הקהל הרחב. אבל גם בלי פרסום מגיעים אליו חרדים המבקשים ללמוד לגלוש. עשירית מהפעילות היא לביקוש הפרטי הגובר והולך. את בן ציון זה מטריד. "אני חושש שזה יפריע להם בלימודים, בחור ישיבה צריך להיות מרוכז בלימודים, למרות שגלישה גם מסייעת לאיזון הנפשי. עדיף שלא יבוא, אבל אם הוא בא זה יועיל לו", הוא מסביר במשפט עם ניגוד פנימי מובנה. התנאי שהוא מציב לבאים הוא שלעולם לא ילכו לגלוש בחופים מעורבים.

בבר השכונתי של החרדים לא צריך להשאיר טיפ

"הפונדק" של דוד לב בבני ברק הוא הדבר הקרוב ביותר בעולם החרדי לבר שכונתי. אוכל, בירה וחברים. או כפי שלב מגדיר אותו: בר של צ'ולנט ובירה. הטרנד שמושך אליו גם לא מעט חילונים החל כמעין בילוי של תלמידי הישיבות החרדים הצעירים, שבאים להתפרקות קטנה בימי חמישי בערב, בתום שבוע לימודים ארוך.

במקום שהחל כמעדנייה קטנה יש באופן מפתיע סוגי בירות רבים - גם בירות בלגיות ואירופיות אחרות, כולן כמובן עם חותמת כשרות מחמירה של הבד"צ. אבל זו לא מסעדה עממית או בר כפי שהם מוכרים לחילונים. העיר בני ברק מגבילה את בעלי בתי האוכל. לדוגמה, הם חייבים לסגור בחצות. לב אומר כי את האנרגיה הרבה ביותר הוא משקיע בהתאמה לדרישות הנוקשות של העירייה ומשגיחי גדרות המגזר. כשהפופולריות של המקום עלתה, ועשרות רבות החלו להתגודד מחוץ לבית האוכל בשעות הקטנות של לילות חמישי, העיניים הבוחנות של המשגיחים עלו עליו. הוא קיבל אזהרה ונאלץ לצמצם את שעות הפעילות עד חצות.

הממסד המודאג של ראשי הישיבות והמשגיחים מטיל מגבלות שמא חלילה האכילה תהפוך לחגיגה, והצ'ולנט לבילוי. כך, לדוגמה, חל איסור על הוצאת שולחנות וכיסאות החוצה למדרכה, למרות הביקוש הרב. לדידם של שומרי הגדר, אם בית האוכל ייראה כמקום בילוי, יהיה זה פתח של ממש לפריצות והוללות.

לב מודה שנשים לא ירגישו בנוח במקום, הן בגלל הנוכחות הגברית הכמעט בלבדית והן כי האסתטיקה היא לא הצד החזק שלהם. אוכלים לרוב בעמידה ומצלחות חד-פעמיות, רבים מעשנים, וההמולה והדוחק גדולים. "אני חייב להיות מותאם לקהל שלי ולכן כל העובדים הם גברים חרדים", הוא אומר. לא יהיה מלצר עם קוקו שיגיש את המנה הראשונה וישאל איך האוכל. האוכל בכשרות המחמירה ביותר ואסור שייפרצו גדרות הצניעות. לב אינו מאמין שהמגבלות יוסרו. "יש טאבו מטורף וגם אם המסעדנים יצליחו לשכנע את ראש העירייה להגמיש את התקנות העירוניות, המשגיחים ימנעו זאת. אנחנו צריכים ללכת בין הטיפות ולהיזהר מאוד. אם יהיה שינוי הוא יגיע מלמטה".

ברחוב החרדי, גם רמת המחירים מותאמת. מסעדה של אוכל מזרח אירופי בתל אביב תמכור אותן מנות בהפרש של 30%-50% יותר מאחותה בבני ברק. ואגב, גם טיפ לא נהוג לתת בבתי האוכל האלה. זה לא בתרבות החרדית.

בשנים האחרונות, במסגרת השינויים העצומים באורח החיים במגזר החרדי, העלייה ברמת החיים ותופעת החרדים החדשים, הביקוש למסעדות של ממש מתחיל להתעורר. לב פתח לאחרונה מסעדה בעיר ובפרסומיו הוא מכוון לאותם זוגות של המעמד הבינוני החרדי המתרחב והולך, המבקשים מעט זמן רגוע עם עצמם. גם כאן הוא נזהר שלא לדרוך על בהונות והפרסום שלו מוגבל, אבל יש היענות: "אני מביט למסעדה ורואה פתאום חמישה-שישה זוגות חרדים יושבים, מדברים, אוכלים ונהנים" - מחזה פורץ דרך שבבני ברק או בכל ריכוז חרדי אחר לא היה ניתן לראות לפני 10 או 20 שנה. המסעדות מסוג הזה נדירות, אבל כבר דומות בהרבה למסעדות "רגילות". יש בהן דגש על אסתטיקה ומגוון המנות רב יותר, אבל הכלים עדיין חד-פעמיים, גם אם איכותיים יותר.

 עושים קניות בבני ברק \ צילום: שלומי יוסף

דפי זהב של החרדים

התהליכים הכלכליים והחברתיים, והחיכוך בחברה הכללית, מחייבים התאמות, וכך עסקים רבים עוסקים בדיוק בזה, במתן "כשרות" למוצרים בעייתיים. הדוגמה הבולטת היא הטלפון החכם שלחילוני המצוי נדמה שאי-אפשר לחיות בלעדיו. במגזר החרדי לרוב הציבור אין נייד חכם, בגלל איסורי הרבנים, ומי שמחויב לכך בשל עבודתו או עיסוקו, מקבל את אישור הרב להחזיק טלפון חכם "כשר". כלומר, טלפון שהותקנו בו אפליקציות כמו "גלאט סטור", המגבילות את הגלישה לאתרים צנועים בלבד.

בגלל המגבלות החמורות על האינטרנט, עולם הפרסום החרדי חי ברובו בפרינט. לפי נתונים בשוק הפרסום החרדי, החשיפה לדיגיטל מגיעה ל-30% בלבד לעומת 90% בציבור הכללי, אבל הפרסומאי קובי סלע, המתמחה בשוק הזה, אומר שהמספרים כבר השתנו והחשיפה גדלה והולכת. היכן מפרסמים, אם כן? זוכרים את דפי זהב? יש כזה גם לחרדים, "המדריך החרדי" שמו. 1,500 עמודים, והוא מופץ ממש בימים אלה בכ-100 אלף עותקים במגזר.

דרך פרסום פופולרית אחרת היא ה"חינמונים" השכונתיים. דפי כרומו ובהם פרסומות בלבד, המופצים בתיבות דואר בשכונות ובערים החרדיות. לכל שכונה חינמון משלה, ושם ה"מוכרות", החנויות המקומיות ושאר עסקים קטנים מציעים את מרכולתם.

יש גם עסקי חרדים המפרסמים בדיגיטל, אבל אלה פונים בדרך כלל לציבור הכללי.