הנקראות ביותר

האם גם אתם סובלים מתסמונת המחסור בטבע?

מאז המהפכה התעשייתית האנושות הולכת ומתרחקת מהטבע, וחוקרים מובילים בעולם כבר מדברים על "תסמונת המחסור בטבע", שהופכת אנשים למאושרים פחות ● פרופ' טל סבוראי מאוניברסיטת בן גוריון, שחקר תמונות של טיולים ברשתות חברתיות, מסביר מה הופך גיחה לטבע למנוחה אמיתית ● וטיולי אקסטרים ויציאה לטיול עם הילדים לא ממש נחשבים

פרופ' טל סבוראי/ צילום: באדיבות טל סבוראי
פרופ' טל סבוראי/ צילום: באדיבות טל סבוראי

העתיד המדומיין שלנו מוצג כמעט תמיד כסטרילי. ככל שאירוע בסרט או בספר מתרחש בעתיד הרחוק יותר, כך הוא מנותק יותר מהטבע כפי שאנחנו מכירים אותו. מזג האוויר נשלט לגמרי, בתינו, הנטועים במרחב אורבני מנוכר, אטומים והנוף מוקרן על הקירות.

אם זהו העתיד שאנחנו מדמיינים, כנראה משהו באנושות שואף אליו, אחרת מדוע אנחנו מתרחקים והולכים מהטבע ככל שהשנים חולפות? כמו שיודעים חובבי יצירות של מדע בדיוני, הפיתוי שמציע העתיד הזה טומן בחובו גם סכנה לאומללות המין האנושי וכיליונו.

חוקרים מובילים בעולם כבר מדווחים על "תסמונת המחסור בטבע", שהופכת אותנו למאושרים פחות. הקשר עם הטבע הפך נושא למחקר דווקא משום שהיומיום המודרני גורם לרבים מאיתנו לוותר עליו בהדרגה. זה לא דבר חדש, כמובן, אלא תהליך המתרחש זה מאות אם לא אלפי שנים, ובאופן מואץ מאז המהפכה התעשייתית. עם כניסת הטלפונים החכמים לחיינו, הוא מתרחש ביתר שאת. גם אם נלך ליד עץ, לא בהכרח נבחין בו. כל דור גדל לתוך "נורמליות חדשה" שהטבע פחות ופחות נוכח בה. אומרים את זה כבר שנים רבות, וזה נעשה יותר ויותר נכון עם הזמן.

מפת החיוכים של בוסטון

החוקרים ג'ון זלנסקי ואליזבת ניסבת' מצאו שככל שנבדקים דיווחו על חיבור משמעותי יותר לטבע, הם דיווחו גם על שביעות רצון גבוהה יותר מחייהם. המחקר שלהם, שתוצאותיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Environment and Behavior, משחזר ממצאים קודמים בתחום, אך בכל זאת יש לו גם ייחוד: בניגוד למחקרים אחרים, הוא ניטרל סוגי חיבור נוספים - לבני אדם, לקהילה ולתעסוקה.

האזורים השמחים שזוהו בסביבת בוסטון

ידוע ממחקרים קודמים שככל שאדם מרגיש "מחובר" יותר לחיים באופן כללי, הוא גם שמח יותר, אולם מתברר שהחיבור לטבע מוסיף שמחה גם מעבר ל"מחוברות" הכללית. כלומר, גם אצל אנשים שמחוברים באופן כללי וגם אצל אנשים שאינם מחוברים בפרמטרים אחרים, החיבור לטבע מוסיף נדבך נוסף של שמחה.

חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון ניגשו לשאלה באופן אחר. הם השתמשו ברשתות החברתיות דווקא כדי לעקוף הטיות מחקר הנובעות מהצגת השאלה למרואיינים באופן ישיר. החוקרים חילצו תמונות מהרשתות החברתיות של אנשים המתגוררים בעיר בוסטון בארה"ב או בסביבותיה. בתמונות הללו, בדרך כלל האנשים נראו מבלים - באירועים חברתיים, באירועים הקשורים בעבודתם, באירועי ספורט וגם בחופשה בטבע. התמונות נבחנו באמצעות טכנולוגיה של למידת מכונה שנועדה לזהות חיוך, ולאחר מכן סומן המיקום המדויק שבו צולמה התמונה ונבדק הסיכוי להופעת חיוך באזורים פתוחים ובקרבת שמורות טבע לעומת המרחב העירוני.

ממצאי המחקר היו חד-משמעיים: הסיכוי להופעת חיוך גדל ככל שהאנשים המצולמים היו קרובים יותר לטבע.

פרופ' טל סבוראי היה ממובילי המחקר, לצד פרופ' איתי קלוג וד"ר מיכאל דורמן מהמחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי, ופרופ' גולן שחר מהמחלקה לפסיכולוגיה. "המיקום המנצח במצעד החיוכים הוא בקרבת מקורות מים. אנשים שמחים ליד מקורות מים אפילו יותר מאשר במקום ירוק, אף שלרוב מזהים 'טבע' עם 'ירוק'", אומר פרופ' סבוראי. "המיקומים ה'ירוקים' היו במקום השני, ובמקום השלישי 'בנייה בלתי צפופה', כלומר אזור כפרי עם מעט בתים נמוכים פזורים".

ממצאים אלו שימשו את החוקרים לפיתוח מדד חדש של חשיפה לטבע המאפשר לבצע מיפוי מפורט בזמן ובמרחב של "אזורים חמים", כלומר, מוקדים מעוררי שמחה באזור בוסטון רבתי. אותם עקרונות ניתן ליישם למיפוי אזורים נוספים.

הצלחתם להבחין בין חיוך אמיתי לחיות מזויף?

"לא, אך אין לנו סיבה לחשוב שבטבע החיוכים מזויפים יותר, ולכן גם אם היה קצת רעש של חיוכים מזויפים בשתי הקבוצות, ההבדל עדיין כה גדול, שאי-אפשר להתעלם ממנו".

לשקם את הקשב בלי מאמץ

איך גורם לנו הטבע להיות שמחים יותר?

"יש שלוש תיאוריות מובילות שפותחו כדי להסביר זאת. התיאוריה הראשונה היא תיאוריית שיקום הקשב (Attention Restoration Theory), שפותחה על ידי רייצ'ל וסטפן קפלן בשנות ה-80 של המאה הקודמת. החוקרים הללו הראו שבעוד שבשגרת היומיום אנחנו מתאמצים למקד קשב במשימות שלפנינו, בעת החשיפה לטבע, אנחנו לא מתמקדים באופן מאומץ, אלא נמצאים במצב של התבוננות והפניית קשב לא רצונית, ללא מאמץ. המנוחה הזאת ממיקוד קשב מאפשרת לנו לשקם את מאגרי הקשב שלנו, וזה משמח אותנו. התיאוריה הזאת נתמכה במחקרים רבים לאורך השנים.

"נוסף על שמחה, יש למנוחה הזאת תועלות נוספות. לדוגמה, נמצא שקל לנו יותר לזכור מספר בן 7 ספרות לאחר שהייה קצרה בטבע".

לדברי פרופ' סבוראי, נמצא שהחשיפה לטבע מועילה לשיקום אחרי מחלות, כולל סרטן, וכן כטיפול במצבים נפשיים כגון חרדה או דיכאון.

אם המטרה היא להימנע מהצורך למקד קשב, האם שהייה בחדר ריק או סתם מנוחה בבית לא ישיגו אותו אפקט?

"שהייה בחדר ריק או בסביבה לא מונוטונית אחרת מעוררים רומינציות, כלומר מחשבות חוזרות ונשנות ב'לופים', לרוב בעלות תוכן שלילי, שאינן מועילות, ולא רק זאת, מקושרות עם חרדה ודכדוך. הטבע הוא בדיוק מספיק מעניין כדי למשוך את הקשב שלנו, אך בלי שנצטרך למקד אותו באופן אקטיבי. מחקרים מאוחרים יותר מצאו שהפעילות הטובה ביותר לבצע בטבע כדי לשקם את משאבי הקשב שלנו היא הליכה או משחק".

מהמחקר עולה שהזמן המועיל ביותר לבלות בטבע הוא סוף השבוע. אם עושים זאת במהלך שבוע העבודה, קשה יותר לשקוע בתהליך שיקום הקשב, משער פרופ' סבוראי. כמו כן, חשיפה לטבע בצהריים, אחר הצהריים או בערב יעילה יותר מאשר בבוקר. ייתכן שבבוקר עדיין לא צברנו מספיק עומס על מערכת הקשב כדי שיהיה מה לשקם. בבוסטון, מועיל לצאת לטבע באביב ובקיץ, יותר מאשר בחורף. אז היציאה לטבע היא מאמץ.

הקפלנים הגדירו ארבעה פרמטרים לחוויית טבע המאפשרת לנו לשקם משאבי קשב ולהרגיש טוב יותר. הראשון הוא היפעמות, כלומר, הטבע צריך למשוך את תשומת לבנו אך באופן שאינו דורש מאמץ. השני הוא ריחוק - הטבע צריך להיות מספיק רחוק מהבית, מבחינה תודעתית, כדי שנרגיש מנותקים ונוכל לשחרר את הגיגי היומיום שלנו, אבל "הריחוק הפיזי הוא לא אלמנט הכרחי", אומר פרופ' סבוראי. "אנחנו מוצאים שאנשים משחזרים משאבי קשב בים גם אם הוא נמצא במרחק כמה דקות מהבית, כל עוד הוא נחווה פסיכולוגית כסביבה שונה.

הפרמטר השלישי הוא המשכיות, כלומר, היכולת להתהלך בתוך יער או בחוף הים, וכך לגוון את הגירויים החולפים מול עינינו במידת מה אך לא במידה שתדרוש מיקוד קשב בסביבה חדשה לגמרי. הפרמטר הרביעי הוא התאמה, כלומר בחירה בסביבת הטבע החביבה על אדם מסוים.

זכר לימינו כציידים-לקטים

התיאוריה השנייה שמסבירה את האפקט המיטיב של הטבע היא תיאוריית הפחתת המתח (Stress Reduction). על פי תיאוריה זו, שפורסמה במאמר בהובלת החוקר רוג'ר אולריך, ולדברי פרופ' סבוראי היא "חביבה במיוחד על פסיכיאטרים ומדעני הטבע", המקור להשפעת הטבע הוא אבולוציוני. מאחר שבני אדם הם ציידים-לקטים במקור, כשהם רואים סביבה עשירה בצומח ובחי, משהו בהם נרגע, מתוך תפיסה לא מודעת שהם נמצאים בסביבה של שפע.

האדם המודרני אמנם קרוב יותר למזונו כשהוא חולף ליד מסעדה מוצלחת מאשר כאשר הוא נמצא ביער, אבל האבולוציה כבר הטמיעה בנו את הקישור בין יער ירוק או ים מלא דגים לבין הסבירות שלא נמות מרעב בקרוב.

לעומת זאת, אל מול מדבר או קרחון, אנחנו חווים יותר מתח. לא במקרה סביבות אורבניות מכונות לפעמים על ידי מתכנני ערים או חוקרי סביבה "מדבריות בטון". מבחינתם זו הגדרה נכונה יותר מאשר "ג'ונגל בטון", שכן אין ביניהן לבין השפע של הג'ונגל דבר.

"גם לתיאוריית הפחתת המתח הובאו תימוכין מחקריים רבים", אומר פרופ' סבוראי. "התיאוריה השלישית היא החדשה ביותר וזו שזכתה בינתיים בתמיכה המועטה ביותר, אבל גם היא קיימת. היא אומרת שאנחנו שמחים בטבע כי למדנו לשמוח בו. הלמידה החלה בתקופת המהפכה התעשייתית שבה הערים באמת היו מזוהמות ובלתי נעימות. מאז עובר המסר מדור לדור, שעיר היא שגרה וקפיטליזם ואילו טבע הוא בריחה, חופשה והנאה. אנחנו רואים את ההורים שלנו ואת הדמויות בסרטים נרגעים ונהנים בטבע, ומבינים שגם אנחנו צריכים לעשות זאת. ישנה איזו יראת קודש נלמדת ביחס לטבע".

לפרופ' גולן שחר, שותפו של פרופ' סבוראי למחקר, ישנה תיאוריה נוספת הוא מתכנן לחשוף בקרוב במלואה במאמר. בינתיים, הוא מוכן לספק רק קדימון: "אנחנו עומדים לעסוק בהאנשה של הטבע, בתפיסה שלו כגורם בעל רצון טוב ומיטיב".

גם חלון עם נוף יכול להועיל

הקשר בין שמחה לטבע נכון לגבי כל בני האדם או שיש הבדלים בין-אישיים?

סבוראי: "אין נתונים על זה כרגע, אך להערכתי אנשים שהם יותר ממוקדי מטרה זקוקים לטבע פחות, כי הם זקוקים פחות לשיקום הקשב. קל להם להמשיך להתמיד במשימות בלי להתעייף, והם מקבלים סיפוק שממלא אותם. אנשים שיותר קשה להם להקצות קשב באופן רצוני או שהקצאת הקשב נותנת להם ביומיום פחות סיפוק יזדקקו יותר לתהליך השיקום".

נציין שגם חוקרים המראים איכויותיו המשקמות של הטבע אינם טוענים שרק לטבע יש איכויות כאלה. בסביבה אורבנית, מוזיאונים, מנזרים ורובעים היסטוריים משפיעים עלינו באופן מעט דומה, ויתרונם הוא שהם לעתים קרובות נגישים יותר לאדם העירוני, לצד טבע עירוני כגון פארקים, גני שעשועים או גינות קהילתיות.

בכל מקרה, לא כל גיחה לטבע היא משקמת בהכרח. "כאשר יש משהו בגיחה לטבע שבעצמו יוצר מתח או מצריך הקצאת קשב, סביר להניח שלא יתרחש תהליך של שיקום", אומר פרופ' סבוראי. "למשל, אם יצאנו ליער בלילה חשוך ואנחנו במתח מכל רחש ותזוזה, לא נחוש משוקמים בסופו של דבר. אם יצאנו לטיול קמפינג עתיר לוגיסטיקה, ואנחנו מתישים את עצמנו בתהליכים של אריזה מינימלית והקמת אוהל מאפס ומדורה מאפס - יש לכך המון יתרונות אבל לא שיקום מערכת הקשב. אנשים שאוהבים סביבות קיצוניות או תנאים קיצוניים בטבע מפיקים ממנו הנאה אחרת מזו שאנחנו מדברים עליה. הם רואים בו אתגר ומשימה ולא חוויה משקמת.

"כמו כן, ילדים הם אחד הגורמים המובילים שמחייבים אותנו לקשב ממוקד. יש המון סיבות טובות לצאת עם ילדים לטבע, בין היתר חיזוק הגיבוש המשפחתי, ניתוק שלהם ממסכים (כל עוד לא סוחבים אותם לטיול) והרגלתם לטבע מגיל צעיר כך שיוכלו להשתמש במשאב הזה כדי להירגע, אבל שיקום מערכת הקשב באמצעות הטבע - את זה קשה לעשות עם ילדים, בעיקר קטנים, ולכן אם זו מטרתכם כדאי לבלות מעט בטבע בלעדיהם".

וקבוצות גדולות?

"לא בחנו זאת ישירות, אבל אני מעריך שהתנהלות בקבוצה גדולה גם היא דורשת מאמץ קוגניטיבי שעלול לחבל בשיקום מערכת הקשב. אם אתם בורחים לטבע בגלל חוויה של עומס גירויים ומתח נפשי בשגרה, עדיף לא לעשות זאת בטיול מאורגן, למרות ההקלה בכך שהטיול מתוכנן עבורכם. אלא אם כן, תוכלו לבלות גם זמן לבד או בקבוצה של 2-3 אנשים בלבד".

הכי טוב לבד?

"לאו דווקא. המחקר שלנו מראה שהחיוכים בקבוצות קטנות בטבע גדולים יותר מאשר לבד, אם כי זה יכול להיות עניין חברתי".

מה המינון המומלץ?

"גם על כך אני יכול לענות לא מניתוח מדעי של הנתונים אלא מהאינטואיציה שלי בעקבות שנים של עיסוק בתחום. התחושה שלי היא שלצאת לטבע במשך 10 דקות זה לא מספיק, ועדיף לצאת לגיחה של יומיים או שלושה, עד שבוע. מעבר לשבוע, לדעתי לא יהיה לכך ערך מוסף רב בתחום שיקום הקשב. לגבי התדירות, כמה פעמים בשנה לפחות, אולי יותר מכך. זה תלוי בעומס הכללי של החיים".

האם תמונה של טבע יכולה להועיל?

"על כך, למעשה, נערכו מחקרים רבים. אותו אולריך שהגה את תיאוריית הפחתת המתח פרסם מאמר בכתב העת Science, שצוטט אלפי פעמים ושוחזר, ובו הראה שחלון שנשקף ממנו נוף, גם אם האדם לא נמצא בפועל בטבע, מקצר את זמן ההחלמה ממחלות קשות. המאמר הזה נחשב בעל חשיבות מכרעת בתחום שלנו.

"תמונה של טבע נמצאה גם היא כמועילה, פחות מחלון לנוף, אך יותר מתמונות שאינן של טבע. משתמשים בכך בבתי חולים ובבתי כלא. הנה, כעת אני יושב בשדה תעופה בקנדה, מולי עץ מלאכותי, לידו ספסל עץ והתקרה מקושטת בעץ. ונעים לי יותר מאשר בקצה השני של השדה שעשוי כולו מבטון".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות