הנקראות ביותר

חוק שימור האליטות: מה עשה הקשר הצפוף עם עולם העסקים למרכז הבינתחומי בהרצליה

בתוך מבול המכללות שהציף את המדינה ב–25 השנים האחרונות, בולט במיוחד המרכז הבינתחומי בהרצליה - שהצליח בצורה המובהקת ביותר לשבור את התדמית הנחותה של המכללות • "גלובס" בוחן איך מוסד פרטי עם שכר לימוד של 40 אלף שקל בשנה ואישור להעניק תואר דוקטור משפיע על מערכת ההשכלה הגבוהה ועל החברה הישראלית ● כתבה שנייה בסדרה

פרופ‘ אוריאל רייכמן בכנס של המרכז הבינתחומי/ צילום: אלי דסה
פרופ‘ אוריאל רייכמן בכנס של המרכז הבינתחומי/ צילום: אלי דסה

25 שנה חלפו מאז סלל פרופ’ אמנון רובינשטיין את הדרך להקמת מכללות בישראל במטרה להנגיש את ההשכלה האקדמית לאוכלוסיות נוספות. שנה לאחר מכן, ב-1994, הקים פרופ' אוריאל רייכמן את המרכז הבינתחומי - מוסד בולט בתוך מבול המכללות שקמו מאז - הוא למעשה היחיד שהצליח לשבור את התדמית הנחותה של המכללות. השנה הבינתחומי הפך גם למכללה היחידה שקיבלה אישור להעניק תואר דוקטור. על רקע הצעד המשמעותי שעשה המוסד לכיוון "הפיכתו" לאוניברסיטה פרטית, מעניין לבחון את ההשפעה של המוסד על מערכת ההשכלה הגבוהה וכיצד מוסד שמזוהה עם האליטות הכלכליות משתלב במטרת העל של רפורמת המכללות - שוויון הזדמנויות ומוביליות חברתית.

הסטודנטים שיגיעו בשבוע הבא למרכז הבינתחומי לכבוד תחילת שנת הלימודים ייתקלו בבלונים כחול-לבן, ומעליהם מתנוסס המספר 25, כמניין השנים האקדמיות שפועל המוסד. על האספלט יצרו שדרת כוכבים סטייל הוליווד, שעליהם מופיעים שמותיהם של בוגרים מפורסמים שצעדו על אותו שביל כשעתידם היה עדיין לא ברור. שילוב של סממנים ישראליים ואמריקאיים, מקומיות ובינלאומיות, וגם הרבה גאוות יחידה כבר מהרגע הראשון.

השילוב אינו מפתיע - המוסד, שהוקם במקור על חורבותיו של בסיס צבאי נטוש, הוקם כבר מראשיתו בהשראת חוג ה-Ivy League, האוניברסיטאות הפרטיות הטובות בארה"ב. במהלך השנים הפך המוסד לאחד המובילים באקדמיה הישראלית ולבבואה של ישראל החדשה - מופרטת, לא שוויונית, וכזאת שמקדשת את האינדיבידואל, היזמות ותרבות האקזיט. תהליך האמריקניזציה שעברה החברה הישראלית, על יתרונותיו ועל חסרונותיו, פועם במלוא עוצמתו במרכז שהקים רייכמן.

עדות לכוח של הבינתחומי אפשר לראות בסירוב של קשת רחבה של מרצים וחוקרים באקדמיה לדבר לייחוס על המוסד. מאוד לא ברור מאליו כשלוקחים בחשבון שנשמת אפה וזכות הקיום של האקדמיה, והיושרה האינטלקטואלית בכלל, היא אמירת האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזן כזו או אחרת. “למוסד יש דנ”א של האליטה הכלכלית. כמה אפשר להיות ביקורתי כשאתה מלמד בבניין על שם סמי עופר?”, אומר חוקר בכיר שביומיום דווקא לא חושש להביע את ביקורתו. “הם מצליחים לקנות את לב הממסד על ידי כך שהם מגייסים אנשים כמו נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק”, אומר פרופסור מוכר אחר. רוב מוחלט של המרואיינים, אגב, הביע את הערכתו לרייכמן ולרמה האקדמית של המוסד.

“אנחנו כבר היום המוסד הכי טוב בארץ. יש מועמדים שמספיק טובים כדי להתקבל לאוניברסיטה אבל מוכנים לשלם פי 3.5 ולבוא לכאן”, אומר רייכמן ל”גלובס”. "האוניברסיטאות לא הוקמו בשביל הפרופסורים, אלא עבור הסטודנטים ואנחנו רואים בכך שליחות אדירה. אדם צעיר מפקיד בידיך שלוש-ארבע שנים מהחיים שלו וזאת אחריות שקשה מאוד לכמת אותה. כשמדברים על מנהיגות ומובילות זה לתת את הכלים המרביים בידי אנשים צעירים כדי שיוכלו לממש את מה שהם רוצים - החלומות, מסלול החיים שלהם. לכן מהיום הראשון יש כאן צד אקדמי מאוד עמוק, לצד התנסויות מעשיות”, הוא מוסיף.

הסטודנט במרכז - עיקרון מרכזי במוסד - יכול להיחשב כרצון לשרת את הלקוח שמשלם ממיטב כספו, או ברוב המקרים, ממיטב כספם של הוריו, שכר לימוד גבוה שעומד על 38 אלף בשנה. רייכמן לא מסכים עם הגישה הזו. לדבריו, הסטודנט אינו לקוח אלא שותף. כך או כך, הדגש על הסטודנט והגשמת מטרותיו מעלה על נס שיח תועלתני ואינדיבידואליסטי, שלפני הקמת המכללות היה קיים בשוליים.

“הקולקטיביזם היה נכון בשעתו כי היה צריך לעמוד בתנאים בלתי אפשריים. כל התפיסה הציונית היתה קיימת על מסגרות שונות של קולקטיב - קיבוץ שעלה על הקרקע, נתמך על ידי התנועה הקיבוצית, מעליה ההסתדרות, המדינה, והתנועה הציונית. היה צורך בכך שהאינדיבידואל יהיה שותף חלוצי במשימה קיומית, אבל זה נגמר במידה רבה מאוד. היום אתה לא יכול לדרוש מאדם שלא לנסות להגשים את שאיפותיו”, אומר רייכמן.
“להגיד שאנחנו מקדשים את האינדיבידואל זאת ראייה צרה. היום המשימה של האינדיבידואל היא הרבה יותר גדולה. יש לו אחריות חברתית להיות סולידרי למי שלא יכול לעזור לעצמו ומחויבות להמשך קיומה וערכיה של המדינה”, מוסיף רייכמן.

המרכז הבינתחומי

האקדמיה - המקום בו המדינה נלחמת בעצמה

פרופ’ יולי תמיר, שעומדת כיום בראש שנקר ובעברה שימשה שרת החינוך של ישראל, בוחרת שלא להתחבא ומדברת לציטוט וייחוס. “אני לא מכירה עוד תחום שבו המדינה מתחרה בעצמה”, היא אומרת. “הבינתחומי זה מוסד מפואר ואני מעריכה מאוד את האיכות האקדמית בו, אבל ברמה הלאומית הוא דחף לתהליך של הפרטה של ההשכלה הגבוהה. כמי שמאמינה בחינוך ציבורי, אני חושבת שהתהליך הזה מחליש את המוסדות הציבוריים ונותן למוסדות הפרטיים כוח שבעצם מסכל את המדיניות של המדינה לפתח השכלה גבוהה ממלכתית”.

תמיר, כפי שניתן להבין מדבריה, מודאגת ממצב ההשכלה הגבוהה לאור השינויים שהבינתחומי ומה שהוא מייצג אחראים לו. “אין תחרות חופשית בשוק שהוא חצי מפוקח וחצי פרטי, ושוק כזה מעמיד את החלק המפוקח בעמדת נחיתות”, היא אומרת, “אומרים שגם פרינסטון והארוורד פרטיות? זה נכון, אבל בעולם המערבי המוסדות הפרטיים הם הוותיקים, הם הקדימו את המדינה, ואילו המוסדות הציבוריים באו לאחר מכן, כאשר המדינה החליטה לתת שירותי חינוך. אצלנו קודם היה חינוך ציבורי”.

את שנת הלימודים הנוכחית יתחילו כ-7,000 סטודנטים, 2,000 מהם בבית הספר הבינלאומי, שבמסגרתו לומדים סטודנטים מ-90 מדינות. בכלל, המקום שופע ניחוח בינלאומי ומבחינת המוסד החשיפה לסטודנטים זרים ונסיעות לחו”ל הן חלק בלתי נפרד מהחוויה שמקבלים הסטודנטים. “כשלמדתי פה בתואר היה לסטודנטים רעיון לנסוע לסין, בתוך שבועיים אירגן לנו המוסד שבועיים באוניברסיטאות מובילות שם”, מספר אחד המרצים. מיותר כמעט לציין כי מדובר בנסיעה שרובם המוחלט של הסטודנטים בישראל לא יכולים לממן - בטח לא בהתראה כל כך קצרה.

בבינתחומי מנסים להרחיק מעצמם את התדמית האליטיסטית ונוהגים לציין כי אחד מכל שישה סטודנטים מקבל מלגה בגין מצב סוציואקונומי, כלומר לא משלם שכר לימוד מלא. זאת, בנוסף למלגות שניתנות למועמדים מצטיינים. לפי נתונים שהציג לנו הבינתחומי, המוסד מקצה 26 מיליון שקל בשנה למלגות לסטודנטים, מתוכם 60% הולכים למלגות שניתנות לפי קריטריונים חברתיים וכלכליים והשאר למלגות מצטיינים. הסכום מהווה 8.5% מהכנסות המוסד, והם מדגישים כי זה גבוה ביחס למוסדות אחרים. יחד עם זאת, בבינתחומי יש גם תוכניות לשילוב של סטודנטים יוצאי אתיופיה ותוכנית שבה הסטודנטים משלמים שכר לימודי סמלי ולא מיועדת לתלמידי תיכון מצטיינים. הבינתחומי גם נותן נקודות זכות על פעילות מעורבות חברתית, ולפי רייכמן, שעות ההתנדבות שוות ערך ל-4 מיליון שקל בשנה.

סמי עופר, לאודר, אדלסון ורקנאטי

אי אפשר לנתק את המרכז הבינתחומי מהאליטה העסקית. בניהם ובנותיהם של בכירים במגזר העסקי למדו במוסד, וגם שמות מובילים בה זועקים משמות הבניינים - סמי עופר, שלדון אדלסון, רון לאודר, רפאל רקנאטי ועוד. “בסופו של דבר יש פה רצון לקדם אידיאולוגיה. יש פה חיבור מאוד ברור בין אמונה כלכלית, שמתחברת לאינטרס שעומד מאחורי המוסד, ולאנשי העסקים ובעלי ההון. מבחינתם הדברים משתלבים זה בזה - העמדה האידיאולוגית של שוק חופשי, יזמות ואינדיבידואליזם”, אומר ד”ר שגיא אלבז, שהוציא לאחרונה ספר בשם “אליטות אסטרטגיוֹת בישראל” ביחד עם ד”ר ניוה גולן-נדיר.

המרכז הבינתחומי/ צילום: מתן פורטנוי

לא במקרה נטוורקינג הוא אחד היעדים המוצהרים של הסטודנט ושל המוסד. לפרקטיקה זו שהנהלת המוסד מעודדת יש חלק גדול באופי שלו והיא אחת הסיבות העיקריות לכך שסטודנט מקריית שמונה, שמנותק מההווייה העסקית בישראל, רוצה ללמוד באותו מועדון של הבנים והבנות של אנשי העסקים החזקים ועורכי הדין המובילים. הוא חושב, ולפעמים גם צודק, שזה יפתח לו דלתות בסיום התואר. בבינתחומי מציינים כי עיקר הנטוורקינג נוצר על ידי המוסד עצמו שדואג להפגיש את הסטודנטים עם חברות במשק, שמביעות עניין רב בבוגרי המוסד. הם מציינים שבמוסדות אחרים החלו בעקבותיהם לערוך ירידי תעסוקה דומים.

“יותר ויותר אנשים מוכשרים תוהים - ‘למה לי ללכת לקריירה אקדמית, מלאה בתככים פוליטיים, לא זריזה מספיק, שבה אהיה משועבד לכסף ציבורי?’”, מסביר הסוציולוג פרופ’ עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה. “הדבר נכון לא רק לסטודנטים אלא גם למרצים עצמם. בבינתחומי אומרים לאותם אנשים: ‘אנחנו רוצים להכניס אותך לעולם העסקים ובין היתר ניקח אותך לאנשי עסקים ולשטח. אנחנו גם יכולים להביא יותר כוכבים מבחוץ כדי שיהיו מרצים זמניים’”.
לדעת שני אנשי אקדמיה עמם דיברנו, החיבור של המרכז הבינתחומי לאליטה הכלכלית ולשוק החופשי, וההתבססות שלו על תרומות, מובילים להיווצרות דנ”א פחות ביקורתי. “מוסד אקדמי הוא מקום של ביקורת, של חשיבה עצמאית בלתי תלויה באינטרסים כלכליים ופוליטיים. רואים את זה באוניברסיטאות, אבל לא תמצא את זה בבינתחומי, זה המקום הכי שמרני - הם רוצים להיות הרווארד, אבל שם יש מוקדים של ביקורת”, אומר חוקר מוכר.

“נכון שגם באוניברסיטאות יש בניינים על שם תורמים עשירים, אבל באוניברסיטה רוב הכסף שמגיע הוא ציבורי. גם האתוס של אוניברסיטה הוא של חופש אקדמי. כך למשל, תנאי העבודה של המרצים בבינתחומי לא מוסדרים בהסכם קיבוצי. ההסכם של מרצים באוניברסיטה נותן להם לא רק ביטחון תעסוקתי, אלא גם עצמאות פוליטית, הם לא צריכים לחשוש שיפסיקו את ההעסקה שלהם”, הוסיף.

מכבי ת”א של ההשכלה הגבוהה

מעט מאוד פעמים הגיע שר החינוך נפתלי בנט לישיבת המועצה להשכלה גבוהה שבראשה הוא עומד. בפעמים שהוא מופיע, זה כשיש לו משהו שדחוף לומר או לקדם. כך, בחודש מאי טרח השר והגיע לישיבה כדי להביע תמיכה פומבית בהענקת סמכות למרכז הבינתחומי בהרצליה לאשר תואר דוקטור - בשלב הזה במשפטים. מדובר במהלך מחושב היטב של יו”ר מפלגת הבית היהודי. בעוד שבשביל השר בנט זו הזדמנות להראות הישג אותו יוכל לשלוף שוב במהלך קמפיין הבחירות, בשביל פרופ’ רייכמן זאת הגשמת המטרה אותה הציב לעצמו בשנת 1994. גורמים שמכירים את שניהם מציינים כי יש ביניהם קשר מצוין.

“הטינה של רייכמן כלפי האוניברסיטאות, המל”ג והוות”ת תרמו לחיבור בין השניים, כמו גם העובדה כי הם מחזיקים בתפיסת עולם כלכלית דומה”, אומר לנו אחד האנשים עמם דיברנו.
בנט, שידוע כמאמין גדול בשוק חופשי, חגג את האישור עם אמירות על “פתיחת השוק לתחרות”, אך בעיקר על “שבירת הגילדות”, ואגב כך שלח חץ לכיוון “קרטל” האוניברסיטאות שהתנגדו למהלך מאחורי הקלעים.

“שר החינוך נתן להם אפשרות להיות סוג של אוניברסיטה פרטית, כלומר זה תחילתו של תהליך של הפרטת ההשכלה הגבוהה, על פי המודל האמריקאי”, סבור פרופ’ יוסי יונה, ח”כ מהמחנה הציוני. “בהינתן והחברה שלנו היא מאוד ריבודית מבחינה מעמדית, אני חושב שהשפעה של המהלך הזה תהיה העמקת הפערים בתחום ההשכלה הגבוהה, מכיוון שזה יכול להוביל להתפתחות אוניברסיטאות פרטיות שמעניקות מסלולי קידום והשכלה סלקטיביים, לא כל אחד יכול ללמוד בבינתחומי”, מוסיף יונה.

המילה “קרטל”, שעולה פעמים רבות בהקשר של האוניברסיטאות, גם בשיחות במרכז הבינתחומי, לא צצה במקרה - הבינתחומי הכניס למערכת ההשכלה הגבוהה שיח נוקב של שוק חופשי, ושימוש בו נותן לגיטימציה לפעולותיו של המוסד עצמו - לשכר הלימוד הגבוה, שמאפשר בעיקר לבני המעמדות הגבוהים ללמוד בו, ולתחרות קשה מול האוניברסיטאות על המרצים, להם הבינתחומי יכול להציע הצעות נדיבות יותר.

ויש לשיח הזה גם צדדים פרקטיים מאוד שניתן לכמת אותם בקלות בכסף. תקציב מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל עומד על קרוב ל-12 מיליארד שקל. אפילו לא שקל אחד מהם מגיעים לקופת הבינתחומי. מרבית הכסף מגיע לאוניברסיטאות, שמבצעות את רוב המחקר בישראל. אי לכך השיח הזה גם עשוי לשמש את המוסד בהמשך כדי לנסות לשנות את האופן שבו פורסים את עוגת התקציב ומחלקים את תקציבי המחקר בישראל - רובם הגדול לאוניברסיטאות ועם עקרונות תחרותיים מוגבלים; וכן כדי לדרוש מהמדינה להשתתף בשכר הלימוד של הסטודנטים.

“היו תרגילים איומים נגד מוסדות שקמו. זה היה מעשה נבלה. דרך השליטה שלהן בות”ת ובמל”ג הם ניסו לבלום אותנו מדיון בבקשות שלנו לתואר ראשון, לתואר שני ולתואר דוקטור”, נזכר רייכמן במאבקים שניהל לאורך השנים, “זאת היתה מלחמת חורמה שבמסגרתה הממסד המסובסד ניסה לבלום יוזמה ברוכה של גופים שהיו צריכים לעמוד בתקנים אקדמיים. אני חושב שזאת שערורייה. הם שכחו שכל המוסדות האקדמיים בארץ קמו על בסיס יוזמה של אנשים בודדים, חוץ מהאוניברסיטה העברית”.

הניסיון של האוניברסיטאות והאליטה האקדמית לשמור על כוחן נראה קצת מיושן היום, במיוחד כשהאלטרנטיבה היא גוף קטן וזריז, שמצליח לתת פייט. עם זאת, נוצר כאן מצב מעוות - הבינתחומי הצליח למשוך מרצים מהמעלה הראשונה תוך שהוא מציע להם תנאים טובים יותר מאלה שהמדינה מציעה. זאת, בזמן שבאוניברסיטאות אין להם את הגמישות ואת היכולת להתחרות בבינתחומי.

בכיר נוסף במערכת ההשכלה הגבוהה, שביקש להישאר בעילום שם, הקביל את המצב למכבי ת”א בכדורסל, שזכתה בגביע אירופה לאחר שמרבית שחקניה היו זרים. “זאת תחרות לא הוגנת”, מוסיף הבכיר בכעס, “אוניברסיטת תל אביב לא יכולה לפנות לחוקרים מהעברית ולהציע להם שכר הרבה יותר גבוה. לאוניברסיטאות לקח הרבה זמן עד שהן קיבלו אישור להעניק דוקטורט, כי הן היו צריכות לפתח את הפקולטות בעצמן. אבל בבינתחומי לעומת זאת עושים דוקטורט ושמים בראש התוכנית את ברק, שבעצמו קיבל את הפרופסורה שלו מהאוניברסיטה העברית. ברק לא רכש את ההשכלה והידע שלו בבינתחומי”.

בבינתחומי טענו בעבר כי השכר באוניברסיטאות לא מגלם את התגמול האמיתי (למשל, בגלל הפנסיה התקציבית), ורייכמן מתייחס באופן שונה להבדלים בינם לבין האוניברסיטאות, ברמה ובתקצוב. “התמריץ שלהם לזוז הוא קטן. בגלל שאנחנו לא ממומנים, ולא מקבלים גרוש מהמדינה, אז אנחנו צריכים להיות האוונגרד האקדמי, כדי לא להיות סוג ב’ מול האוניברסיטאות. אנחנו צריכים באמת לחתור לקדמה”.

האליטה האקדמית בקרב מאסף

למהפכת המכללות היה חלק במהפך הכללי שהתנהל בישראל, בעיקר בזעזוע האליטות הישנות. “אחד הדברים שפגעו באליטה האקדמית הוא שבמשך הרבה שנים היא זוהתה עם המצאות ורעיונות חדשים. היא נחשבה למקום שבו נמצאים הגאונים”, אומר פרופ’ עוז אלמוג, סוציולוג מאוניברסיטת חיפה. “זה כבר לא נכון, למעשה כבר משנות ה-80 וה-90, אז התחלנו לראות המצאות של ביל גייטס, סטיב ג’ובס ואחרים”.

במשך שנים היתה האליטה האקדמית, זאת שגדלה למשל בשכונת רחביה בירושלים, אחת האליטות המרכזיות בישראל. פרופסורים למדעי החברה ומדעי הרוח, משפטנים וחוקרים היו במרכזה של שדרת המנהיגות הישראלית. בניהם ובנותיהם נהנו לא פעם מהשתלבות בתפקידים אטרקטיביים ונחשבים, ומקרבה לשלטון. היא אולי לא היתה האליטה הכי משפיעה, אך בוודאי נחשבה למוערכת במיוחד.

הקמת המכללות ובפרט עלייתו של המרכז הבינתחומי והדרך שהוא מפלס כנגד רצונן של האוניברסיטאות ובמטרה להתחרות בהן, משקפים במידה רבה את היחלשות האליטה האקדמית והמשכילה. האוניברסיטאות נאחזות עדיין במבנה המערכת, ובכך שהוא עדיין נותן להן עדיפות בתקציבים, אבל הבינתחומי מערער על שליטתן. זיהוי האקדמיה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית איפשר לבינתחומי לרתום למשימה גם את בנט, שרואה עצמו כמנהיג בפוטנציה של כלל הימין בישראל, בעידן שאחרי נתניהו.

“בניסיון לבלום הענקת סמכויות למוסדות חדשים, האוניברסיטאות מנסות למנוע שחיקה בעוצמה הסמלית של המוסד שלהם”, טוענת חוקרת שמכירה את המרכז הבינתחומי ובחרה גם היא להישאר בעילום שם. “אם יותר מוסדות יעניקו תואר דוקטור ויובילו לירידה בתנאי הקבלה, יירד ההון הסמלי של האליטה האקדמית. מה שקרה עם המכללות והתואר הראשון הוא שהרף של הקבלה לאליטה האקדמית עלה - כבר לא מספיק תואר ראשון”.

“לבינתחומי יש בהחלט עוצמה מאוד משמעותית. המרכז הבינתחומי מעודד מצוינות, חברותא ופיתוח של קשרים חברתיים. הוא רוצה ליצור קהילה אקדמית כמו שקיימת בקולג’ים בחו”ל, שצוברת לא רק ידע אלא גם כישורים חברתיים. הקהילה יכולה לאחר מכן להתפתח לקהילה שיש בה קשרים עסקיים, ולפעמים גם משפחתיים”, אומרת החוקרת. חוקרת אחרת אומרת: “מה שמיוחד בבינתחומי זה שהוא קצת משנה את המשחק בישראל, אבל צריך לומר את האמת - אלו שנכנסו לשם והם לא מהאליטה, לא נכנסים לאליטה כשהם יוצאים משם”.

ואכן, כנראה שסטודנט שמגיע מרמה סוציו-אקונומית נמוכה אכן ישפר את המעמד הכלכלי, אך בסופו של דבר מדובר במיעוט. יש בבינתחומי קצת סטודנטים יוצאי קהילת אתיופיה וכאלו שבבינתחומי החליטו לסייע להם, אבל בסופו של דבר - מדובר בקבוצה הומוגנית, מועדון סגור כמעט לגמרי.

אחד הנושאים שעליו שם הבינתחומי דגש, ומאפשר להגיע למעמד גבוה יותר בחברה הוא דרך עולם היזמות ותעשיית ההייטק, שהחלו בשנים האחרונות גם לתפוס מקום מרכזי בחיי הצעירים ושאיפותיהם. “ההייטק שינה את הקונספט שרק התואר משנה את החיים, הוא טרף את כל הקלפים של מסלול המוביליות הקלאסי שהיה נהוג”, מדגיש אלמוג. בציר שבין אקדמיה לתעשיית ההייטק, שבה נמצאות החברות שבחזית החדשנות, הבינתחומי מושך לכיוון היזמות והתעשייה. הוא לא מפקיר את האקדמיה, ואף עשה צעד לכיוונה עם אישור הדוקטורט, אבל הוא מנסה ליהנות משני העולמות, ובכך הוא נתפס רלוונטי יותר.

כיום, מי שעשה אקזיט או מעסיק עובדים רבים מקבל מעמד מכובד בחברה, ואולי גם מצליח להגיע לעמדת השפעה, כמו שר החינוך נפתלי בנט, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, והיזם אראל מרגלית, עד לאחרונה חבר כנסת במחנה הציוני.

נכון לעכשיו חוקרים לא כוללים את מתעשרי ההייטק ביחד עם האליטה העסקית, וגם לא כאליטה נפרדת. הם בוודאי לא אליטה אסטרטגית, שלה השפעה על החלטות מדיניות משמעותיות. אליטה או לא, אי אפשר להתעלם משינוי הערכים שהתרחש בחברה הישראלית ומשתקף בבינתחומי במלוא הדרו: חוקר מדעי הרוח בסנדלים תנ”כיים - אאוט; הייטיקסט בטי-שירט - אין.

וכך, נראה שהמרכז הבינתחומי ניצב איתן על מקומו במשך 25 שנה לא כתוצאה מכך שמשך אחריו את החברה הישראלית, אלא דווקא בגלל שהאידיאולוגיה שהמוסד ורייכמן מייצגים הפכה להיות באותן שנים האידיאולוגיה השולטת במדינה.

לבינתחומי יש חלק גדול ומשמעותי לחיוב כשבוחנים את השינויים שנעשו באקדמיה, ואין ספק שבמובנים רבים הוא חלוץ לפני המחנה. ואולם השינוי שהבינתחומי דחף לו הוא בסופו של יום לא יותר משימור הקיים - שימור מועדון סגור של אליטות. אלא שכאן, ובשונה מהעבר הרחוק - טרום מהפכת המכללות - כרטיס הכניסה אינו הייחוס המשפחתי, האתני או הסביבתי, אלא בעיקר כספי. פרופ’ רובינשטיין, שעומד מאחורי רפורמת המכללות וכאמור עובד היום בבינתחומי, סבור כי החסם הכספי הוא הוגן יותר כי הוא בר השגה. ואולם בסופו של יום, יותר מכל המוסדות האחרים, הבינתחומי הצליח רק לשכלל, למקסם וליישם את עיקרי מהותה של חברה שמקדשת כסף, קשרים ותנאי פתיחה לחיים, לפני אנשים וכישורים.

 הבינתחומי בהרצליה / צילום: עדי כהן צדק

תלות במייסד, שכר גבוה לבכירים והטבות מס

כשאוריאל רייכמן, שעומד בראש המרכז הבינתחומי, נשאל איפה יהיה המוסד בעוד עשר שנים, הוא אומר: “בתי ספר יהיו חייבים לשתף פעולה. חוקר בתחום הממשל חייב לדעת להתמודד עם ביג דאטה. גם אם הוא לא יודע לכתוב אלגוריתם, הוא יהיה חייב להבין אותו”.
רייכמן מעורב בניהול המוסד עד רמת הפסיק, וגם מזוהה איתו בצורה מלאה, עד כדי כך שיש סטודנטים שאומרים שהם לומדים ב”רייכמן”, ולא בבינתחומי. אלא לפי אדם שמכיר את התנהלות המוסד, "בשנים האחרונות נוצר קושי - כמו שקורה בהרבה גופים, מגיע רגע שהמייסד לא יכול להבחין בינו לבין המוסד, ולא מוכן לתת לבייבי שלו להתפתח, ולהצמיח מוסדות שיוכלו להתנהל גם בלי שהוא יחזיק בהגה".

הדבר לא חמק גם מהמועצה להשכלה גבוהה (מל”ג), שבמסגרת אישור הסמכות להעניק תואר דוקטור, דרשה מהבינתחומי עקרונות של ממשל תאגידי, ובהם קציבת כהונתו של רייכמן, שעומד בראש המכון מאז הקמתו לפני 25 שנה (מלבד קדנציה קצרה בעולם הפוליטי). בסופו של דבר המל"ג לא הצליחה לכפות על הבינתחומי פיקוח נוסף, ורייכמן אמנם הצהיר שזאת הקדנציה האחרונה שלו, אך לא ברור מתי היא מסתיימת.

עלות השכר החודשי של רייכמן הגיעה ב-2017 ל-122 אלף שקל, ושכרו, כמו גם של שאר הבכירים במוסד, דבר שכמעט והוביל את רשות המסים לבטל לפני כמה שנים את הפטור ממס על תרומות למוסד. ברשות המסים סברו כי השכר במוסד גבוה מהרמה המקובלת בשוק ולכן הבינתחומי - שהוא מוסד ללא כוונת רווח - לא צריך לקבל את הפטור. בסופו של דבר החליטו ברשות המסים להמשיך ולתת פטור ממס. "אני הייתי יזם לא בשביל הכסף, אלא להיפך", אומר לנו רייכמן. "בא אדם מטורף, לוקח סיכון אדיר. את כל הדאון סייד לקחתי על עצמי. אם הייתי נכשל, הייתי נמחק". 

"יזמות לא מנוגדת לאינטלקטואליות"

אחד הדברים שמייחדים את המכללות בישראל הוא החיבור לפרקטיקה. בבינתחומי לקחו את זה שלב קדימה - הם מלמדים את הסטודנטים להיות יזמים. בבינתחומי פתחו תוכנית לימודים אקסקלוסיבית, תוכנית זל, כבר לפני 19 שנה. “כשהתוכנית הוקמה, התורם סם זל רצה בהתחלה לתרום לאוניברסיטת שיקגו, והוא מספר שהם לא חזרו אליו. מישהו הפגיש אותו עם רייכמן שמיד אמר כן והם יצאו לדרך. באותה תקופה, גם במקום כמו MIT היתה רק פעילות קטנה”, אומר יוסי מערבי, סגן דיקאן בבית הספר ליזמות על שם שלדון אדלסון. מערבי מספר כי מאות סטודנטים מגישים מועמדות ומתקבלים כ-25, וכי יש סטודנטים שמגיעים ללמוד בבינתחומי רק כדי שתהיה להם את האפשרות להגיש מועמדות לתוכנית, שמיועדת רק לסטודנטים בשנה ג’.

הנהירה אחר היזמות משקפת את הציפיות של הסטודנט המודרני מהתואר - פחות מעדיפים להעמיק בתכנים פילוסופיים ויותר רוצים להתחבר לתעשייה ולקנות לעצמם את האפשרות להגיע ביום מן הימים לאקזיט מפואר.

“המילה יזמות לא מנוגדת לאינטלקטואליות, לחשיבה מורכבת. בהרבה מאוד מובנים, כשאתה מגדיר יזמות זאת מקבילה של מנהיגות. אותן תכונות שאתה מחפש אצל מנהיג אתה מחפש אצל יזם”, אומר רייכמן, שהציב לעצמו למטרה לגדל במרכז הבינתחומי את מנהיגי העתיד, לא רק בשדה הפוליטי.

האפשרות של תואר ביזמות מייצג את הגישה של הבינתחומי - כל תחום יכול להיות אקדמי. “גם במל”ג שאלו אותנו האם יזמות היא דיסציפלינה אקדמית, ואחת השאלות היא האם יש כתבי עת רציניים שעוסקים במחקר בנושא. אם זאת הפריזמה, אז התשובה היא כן. אם בקורסים חיצוניים מלמדים איך לעשות פיץ’ (איך להציג את המיזם שלך - ע”ז), אז אנחנו גם מנסים להביא מחקר שתומך במסרים שלנו”, מוסיף מערבי, שמציין גם כי תואר ביזמות בבינתחומי חייב להיות דו-חוגי, כלומר צריך להילמד עם תואר נוסף במקביל. עם זאת, חייבים לציין ש-70% מהתכנים נלמדים על ידי אנשי תעשייה, שלפי מערבי מחוייבים להיצמד לכללים אקדמיים, ורק 30% בידי אנשי אקדמיה.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתאכיפה בררנית? למה חוקרים רק את קשרי נתניהו ומוזס?