הכירו את יוסי ואסה, היוצר שמאחורי "נבסו" והזכייה ההיסטורית בפרס האמי

לרגל הזכייה בפרס האמי, "גלובס" מפרסם שנית את הראיון שקיימנו בסוף השבוע האחרון עם יוצר הסדרה • זוכה האמי הטרי משחק בהפקה בינלאומית וכותב את העונה השנייה של "נבסו", ועדיין צרובים בו המפגש הראשון שלו עם החברה הישראלית והדרך הארוכה מאתיופיה

יוסי ואסה / צילום: כפיר זיו
יוסי ואסה / צילום: כפיר זיו

מבעד לסורגי החלון בדירה הקטנה בנתניה מביט ילד בן 10 על ילדים מחופשים משחקים בחצר, עיניו החומות פעורות בתימהון. הוא אף פעם לא ראה תחפושות, ואף פעם לא חווה חג שבו שמחים, שרים ומברכים על האוכל בבטן מלאה. באתיופיה, משם הגיע אחרי מסע רגלי בן שנה במדבר, היו רק ימי צום - יום כיפור וסיגד - שבהם צריך לסבול כדי להיות צדיקים.

לשחק עם הילדים בחוץ הוא לא יכול, כי ההורים לא מרשים. בימים שעברו מאז שהגיעו לישראל הוא יכול לצאת רק למכולת של ששון, וחזרה, כדי לא ללכת לאיבוד. החבר הכי טוב שלו התחפש לנינג'ה. גם הוא רצה תחפושת של גיבור, אבל כסף אין ומה שנשאר לו זה לקנא ולחלום.

ואז אמא לא הרגישה טוב ואחותו התביישה ללכת למכולת (אחרי שביקשה מששון לתת לה מטאטא קטן כשהתכוונה לקנות מברשת שיניים). הילד נשלח למכולת לקנות מצרכים ובכניסה ראה פוסטר של תחפושת הנינג'ה תלוי על הקיר. הדילמה קשה: לבזבז את הכסף על התחפושת ולהגשים את החלום, או לעשות את מה שמצפים ממנו?

הילד הזה, יוסי ואסה, שהפך את הזיכרון הרחוק ההוא לספר הקומיקס "היום האחרון של פורים" יחד עם אשתו ירדן, מגשים מאז חלום אחר חלום, ולא מפסיק ללבוש ולפשוט תחפושות על הבמה. אמש, ב-19 בנובמבר, לבש חליפה, שגם היא בשבילו סוג של תחפושת, וגרף את פרס סדרת הקומדיה הטובה ביותר על "נבסו" בטקס האמי הבינלאומי בארה"ב, סדרת הטלוויזיה שיצר עם שי בן עטר וליאת שביט ושודרה ב"רשת 13".

זוכה האמי שאין לו חליפה בארון

ואסה, אופטימיסט כרוני עם הומור שעוזר לו לדלג מעל בורות של כאב ועצב, ריגש את הצופים, את ועדת שופטי האמי ואת מקבלי ההחלטות ברשת פוקס, שנמצאת במגעים מתקדמים לקניית הסדרה. "האמי זה עניין של התארגנות", צוחק ואסה כשאנחנו מוצאים זמן להיפגש בלו"ז העמוס שלו, הכולל נסיעות ברחבי הארץ לקראת צילומי העונה השנייה של "נבסו". "זה לא שיש לי בארון חליפה. אצלנו, בחתונה, לוקחים חליפה מאחד החבר'ה. שם יהיו קוקטיילים, מסיבות - צריך כמה חליפות".

האמי הוא מקפצה מצוינת למנף את הסדרה ואת הקריירה הבינלאומית.

"כן, אבל לפני הכול המועמדות מרגשת. ידענו שזה סיפור אוניברסלי, עם התנועה שיש בעולם, וחשבנו איך נשווק אותה בחו"ל. אנדמול (חברת ההפקות) הגישו אותנו בלי שבכלל ידענו. לא חשבנו על זה, כי בארץ לא זכינו באף פרס, אז למה בארה"ב? חשוב להגיד שאנחנו צוות - שי, ליאת ואני - וגל זייד מנהל התוכן שלנו, שהוא גם שחקן מוכשר, מולטי טאלנט. נבסו יצאה לעולם הרבה בזכותו".

גם סיפורים אישיים, גם ברכט

בגיל 14 עבר ואסה לפנימייה בפתח תקווה, למד במסגרת העתודה הצבאית תיאטרון וחינוך ושירת בתיאטרון צה"ל, שם פגש את שי בן עטר, שהפך מאוחר יותר לפרטנר צמוד ליצירה. בדרך, ואסה כתב מערכונים והופיע עם שמואל ברו, שלמד איתו באוניברסיטה, ויחד הם הוציאו שלוש קלטות וידיאו שהפכו ללהיט בקהילה. אחרי ההרפתקה הזו הוא החליט לצאת לקהל הרחב, ופנה לבן עטר.

"שי ואני עבדנו יחד על 'באמהרית זה נשמע יותר טוב' שרצה שנים. הוא כותב ומביים, למרות שבעיניי הוא שחקן טוב ממני, ואני כותב ומשחק", הוא מספר. "עשינו איתה סיבוב גדול באנגלית בקהילות יהודיות בחו"ל, וראינו שהקהל מתרחב וזה מגיע לפסטיבלים, לאנשים שלא מכירים את סיפור עליית האתיופים לישראל, אבל התחברו לדילמת הזהות. ההגירה מדברת לאנשים כי בכל מקום יש היום מהגרים, הרי גם וודי אלן סיפר סיפור של מהגר יהודי".

הקלטות שעשית עם ברו לפני כל זה היו יוזמה בוסרית, אבל מהלך עסקי לא רע. אתה סוחר.

"כולנו קצת סוחרים. יש לי תשוקה לספר סיפור, וכן, אני חושב על הפרנסה של שני הילדים שלי. אשתי ירדן היא ציירת, אנחנו משפחה אמנותית ומנסים להתפרנס מזה, מנסים כמו כולם לסגור את החודש. כשיש לנו זמן, אנחנו עושים מפגשים סביב הספר, שמבוסס על הזיכרון שלי, אבל הכוח שלו הוא בכישרון ובאיורים המדהימים שלה".

יוסי קנה את תחפושת הנינג'ה?

"הוא לבש את התחפושת של גילי צ'לצ'או (הדמות שוואסה מגלם ב"נבסו"), והוא הנינג'ה שלו. הוא ילד חכם ורגיש, והוא מחפש דרכים מתוחכמות להשיג את התחפושת בלי לדפוק את המשפחה".

הדמויות שבחרת לגלם, חוץ מזו בסדרה "המשרד", הן כולן דמויות שקרובות אליך. עוד לא שיחקת דמות כמו המלט.

"אני רוצה להיות שחקן טוב ולספר סיפורים גדולים. ככה יצא".

ניסית להיכנס לתיאטרון רפרטוארי?

"אני חולם על זה, אבל לא ניסיתי".

למה אתה מחכה?

"אני עסוק ביצירה. נכון, חלק מההצגות שעשיתי מתעסק באותם התכנים, אבל גם עבדתי עם ניקו ניתאי על 'אדם הוא אדם' של ברכט. אני יכול ורוצה לעשות את זה".

נבסו נולדה לפני חמש שנים כשבן עטר עבד ככותב ב"חברות" עם שביט ויחד התחילו לברוא את עולמו של צ'לצ'או. כשגיבשו את קווי המתאר, נפגשו עם זייד, שהבין מיד את הפוטנציאל בסיפור הפנים-עדתי לכאורה. זייד לקח אותם לאנדמול, מהר מאוד נקבעה הקראה ראשונה, ומשם הכול התגלגל. הסדרה הובילה כמה פעמים את טבלאות הרייטינג, וההומור של נבסו תפס את הקהל הישראלי.

"נבסו" עשתה לאתיופים את מה ש"עבודה ערבית" של סייד קשוע עשתה לערבים. הפכתם את המיעוט השונה לנגיש וחביב.

"יש כל מיני סדרות ישראליות שהן מצחיקות וכיפיות, אבל כל הפרצופים לבנים. פה יש סדרה של אנשים שחורים ממש, לא כהי עור. אנשים ישראלים מאפריקה, דמויות מגניבות. הדילמות של הערבים והאתיופים חריפות, אבל אצלנו אין ענייני ביטחון והבדלי דת. אנחנו מדברים על תרבות, היררכיה חברתית, זהות, דילמות מול הממשלה והמשטרה".

הנשיא ושרת המשפטים אמרו שישקלו מחיקת רישום פלילי לאתיופים על עבירות קלות. נראה שהמדינה מכה על חטא שיטור היתר כלפי העדה.

"ואני מברך על זה. הרבה חבר'ה צעירים נופלים במקומות האלה בשכונות ומתגלגלים למקום רע. זה באמת תיקון, אפליה מתקנת".

המטוס כחיית טרף במדבר

אחד מהפרויקטים הקרובים של ואסה, שסגר לו המשרד שרית ולורנס שמנהל אותו, הוא סרט בינלאומי של יוצר "חטופים", גידי רף, שעוסק במסע של בני קהילת "ביתא ישראל" לארץ דרך סודן, מהזווית של אנשי המוסד. במהלך הצילומים ואסה מצא את עצמו במדבר, כמו אז, בגיל 10. "מה שסקרן אותי בתסריט זו נקודת המבט של אלה שהעלו אותנו לישראל. היה לנו איתם מפגש של אילמים. תחשבו שאנשים ראו פעם ראשונה מטוס, ועוד נוחת בלילה באמצע המדבר. זו הייתה מן מפלצת גדולה ורועשת, חיית טרף. הרבה פשוט ברחו כי חשבו שזה מסוכן. היה צריך הרבה אומץ כדי לעלות על המטוס".

"איבדתי בדרך שתי אחיות ואת סבתא. הגענו לכאן שישה אחים וההורים. זאת הייתה חוויה מטלטלת, מסע של הישרדות. ולמרות זאת, לא היה רגע שלא הרגשתי שייך. נכון, יש פה דברים שלא צריכים להיות: אלימות שוטרים, אפליה בגלל צבע העור, הזנחת שכונות, פערים. אבל בניגוד לאחרים, לי מובן מאליו שאני פה, השייכות שלי טוטאלית".

בשונה מהזעם שראינו בהפגנות האתיופים.

"יש סיטואציות שמשעשעות אותי. כשמישהו אומר כושי, שבשבילנו זאת מילת גנאי נוראית, אני מבין שזה בא לו מבורות והוא דווקא נורא מתאמץ לצאת בסדר. זה מצחיק".

גם אתה יכולת להישאר בשכונה בנתניה, אבל היה בך משהו שעזר לך לפרוץ החוצה.

"אני מאוד שאפתן".

ולא מרחם על עצמך.

"אני נזכר בשנה הראשונה בארץ וצוחק. ההורים שלי היו כמו ילדים קטנים. אמא לא הפסידה אף פרק של מרקו. היא איבדה את אמא שלה בסודן, והיא נקשרה לסדרה. היא הייתה כל-כך מאוכזבת כשהחופש הגדול נגמר והפסיקו לשדר אותה. ההורים שלי לא ידעו מה קורה בבית הספר, רק שאנחנו הולכים למסגרת חשובה. הדבר היחיד שאמרו היה, 'אל תהיו מפונקים ואל תהיו עבריינים'. עצה טובה, לא? נראה לי שאעביר אותה גם לילדים שלי".