הנקראות ביותר

על אמנים ומזומנים: האם שוק האמנות הוא בועה שעומדת להתפוצץ?

עשור אחרי משבר 2008, שוק האמנות הבינלאומי מתפוצץ מאספנים ועסקנים, ושובר שיאי מכירות על בסיס חודשי ● מיהם האנשים שהכניסו את השוק לסחרור, איזה תפקיד ממלאים האמנים עצמם, ולמה הישראלים (גם העשירים שבהם) כל כך מתקמצנים ● פרויקט מיוחד

loading

באחת הסצנות החזקות ביותר בסרט התיעודי החדש של HBO "המחיר של הכול", האמן הגרמני גרהרד ריכטר, מגדולי האמנים החיים היום, עומד בגלריה ומסתכל על יצירה שלו ששוויה מוערך במיליוני דולרים. לאחר כמה רגעי התבוננות אומר ריכטר: "אני אוהב את הציור הזה, אבל הוא עולה כמו בית. זה לא הוגן - זה לא בית". הציטוט הזה של ריכטר כמו מספר את כל הסיפור ש"המחיר של הכול" ("The Price of Everything"), שמוקרן בדצמבר בסינמטק תל אביב במסגרת דוקאביב וישודר ב-HOT 8 בחודש הבא, מנסה לספר. הסרט מספק הצצה לשוק האמנות הבינלאומי ומרואיינים בו אמנים כמו ג’ף קונס (שנחשב לאמן החי המצליח ביותר עד שדיוויד הוקני עקף אותו לאחרונה), מבקר האמנות הניו יורקי ג’רי זלץ וסגנית נשיא סות’ביס ניו יורק, איימי קאפלאצו.

עוד מרואיינים בסרט הם האספן היהודי־אמריקאי סטפן אדליס, שחושף את האוסף שומט הלסתות שלו (שחלק גדול ממנו כבר נתרם למכון לאמנות של שיקגו), והאספן הישראלי סרז’ תירוש, שמבליח לכמה רגעים. האמן ג’ורג’ קונדו, אחד השמות החמים כיום בשוק, מרואיין תוך כדי עבודה על ציור גדול ממדים. לסרט הזה של הבמאי נתנאל קאהן (שביים גם את "הארכיטקט שלי" על אביו האדריכל לואי קאהן), קדמו סרטים נוספים מהשנים האחרונות, שניסו להביא מבט מבפנים על שוק האמנות המופרע, שהפך משוק שבו נמכרות יצירות מופת של אמנים מתים לאחד השווקים המסקרנים בעולם, עם אקו־סיסטם פיננסי שמגלגל סכומים דמיוניים. הוא מתנהל לעיתים בציניות ובמניפולטיביות, מורכב מאינטרסים כלכליים, והוא ספקולטיבי וקפריזי כמו בועה יפהפייה שמרחפת בתוך חוג סילון עשיר וסגור, וכולם יודעים שהיא תתפוצץ. 

סטפן אדליס/ צילום מתוך הסרט "המחיר של הכל"

שוק האמנות מספק חדשות שגולשות ממדורי האמנות אל המדורים הכלכליים, כמו הידיעה על מכירת הציור "דיוקן של אמן (בריכה עם שתי דמויות)" של דיוויד הוקני ב־90.3 מיליון דולר בנובמבר בכריסטיס ניו יורק, או תעלול המגרסה של בנקסי, שעבודה שלו השמידה את עצמה מיד לאחר שנמכרה ב־1.4 מיליון דולר במכירה פומבית השנה. יצירת המופת "סלבטור מונדי" של לאונרדו דה וינצ’י נמכרה רק בשנה שעברה בסכום דמיוני של 450 מיליון דולר - יותר מפי שניים ממחירה של היצירה היקרה ביותר עד אז, ששייכת לפיקאסו.

כמעט כולם מסכימים שהסיפור של שוק האמנות כפי שהוא נראה היום מתחיל במשבר הכלכלי של 2008. בשעה שלשווקים אחרים נדרש זמן רב להתאושש, דווקא שוק האמנות העכשווית הרים את ראשו מהר מאוד. למעשה, בעלי ממון הבינו לאחר המשבר שאם יש משהו שכדאי להשקיע בו - זאת אמנות. לכך נוספו אספנים ורוכשים מאסיה ונסיכויות המפרץ, שהפכו לדומיננטיים מאוד. האמנים עצמם, אלה שמשחקים במגרש של הגדולים, מגדירים מחדש את השדה ועוברים תהליכי מיתוג ושיתופי פעולה מסחריים עם מותגי יוקרה. מתעשרים חדשים בדור הנוכחי מרגישים שהם חייבים יצירת אמנות משמעותית בביתם, שתוכל להעיד על טעמם הטוב.

ולמרות כל ההתפתחויות הנוצצות, ההערכה המקובלת היא שכ־50 אמנים בלבד הם הגרעין של מחירי האמנות ההיסטריים ששוברים שיאים במכירות ערב מגונדרות. 99.9% מהאמנים לא נהנים מהסחרור הזה. הסרט של קאהן מביא גם את סיפורו הנוגע ללב של האמן לארי פונס, שכוכבו דרך בשנות ה־60, אך הוא בחר שלא לשתף פעולה עם שוק האמנות וסירב לדבוק בסגנון שהפך אותו למפורסם. הסרט עוקב אחר פתיחה של תערוכה בגלריה נחשבת בניו יורק שמציגה היום את יצירותיו של האמן הנשכח, שבילה את העשורים האחרונים בכפר הרחק מהסצנה האמנותית.

ובינתיים בפרובינציה

בשעה שבבתי מכירות בעולם שוברים שיאים, מנכ"לית סות’ביס ישראל, סיגל מרדכי, עסוקה במעבר ללוקיישן חדש בשדרות רוטשילד בתל אביב, במקום שבו שכנה עד לא מזמן גלריה שגב, שעברה לדרום העיר. "אנחנו משפצים כבר מהקיץ ושינינו את המבנה לצרכים שלנו", מספרת מרדכי. "אנחנו מציגים כל השנה, אבל אנחנו לא גלריה במהות אלא בית מכירות. היינו צריכים יותר שטח למשרדים והכשרנו את קומת הגלריה, זה נראה מדהים". וגם אם השיפוץ מעיד על נפח העבודה של בית המכירות הוותיק, גורמים בשוק האמנות מבהירים ששוק האמנות בארץ רחוק אלף שנות אור מזה האמריקאי או האירופי. "בשוק האמנות הישראלי מפסידים כסף, לא עושים כסף", אומר גורם שמעדיף להישאר בעילום שם ומאשים את המצב בקיומו של יריד צבע טרי. "לאנשים שקונים בישראל אמנות מקומית אין רצון למצוא עבודה טובה והם מתמקחים במשך חודשים עד שבסוף אתה מגלה שהם הלכו ליריד צבע טרי וחזרו עם עבודה של סטודנטית שנולדה לפני שעתיים ב־10 אלף שקל, במקום לקנות בסכום הזה עבודת אמנות חשובה", הוא אומר.

לדברי הגורם, "מי שיש להם כסף לא מוכנים להשקיע באמנות טובה. יש אנשים שגרים בבתים של 20 מיליון שקל בהרצליה פיתוח ולא מוכנים לקנות עבודה ב־8,000 שקלים, גם הם הולכים לצבע טרי וחוזרים משם עם משהו לא רציני. רוב האינטראקציה בארץ היא לא מול אספנים, אלא עם אנשים שעברו לבית חדש וצריכים שתי עבודות: אחת מעל הספה ואחת ליד הטלוויזיה. בישראל, כשאת נכנסת לגלריה ומוציאה עשרת אלפים דולר על אמן צעיר, את כבר מפסידה 70% מהכסף כי בשוק המשני העבודות מאבדות מערכן".

סיגל מרדכי מסכימה שישראל אינה מקום טוב לאמנות ישראלית כרגע. "אנחנו הפסקנו את המכירות בארץ בשנת 2003 והעברנו את המכירות שכן היו פה - של אמנות ישראלית ויודאיקה - באופן אקסקלוסיבי לניו יורק", היא מודה. "הפעילות שלנו בארץ לא מתרכזת באמנות ישראלית. כמו רוב המשרדים של סות’ביס בעולם, אנחנו מטפלים במוכרים ובקונים של אמנות בינלאומית בכל הקטגוריות. עיקר הפעילות שלנו בישראל היא בתחום של אמנות מודרנית ובינלאומית"

השנה מציינים עשור למשבר של 2008, מה קרה בעשר השנים האחרונות בשוק האמנות?

"עבור שוק האמנות המשבר היה מאוד קצר, כשבשנת 2009 המחירים התחילו לעלות. היה חלון הזדמנויות קצר של תשעה חודשים שבמהלכם המחירים ירדו ומי שקנה אז היה חכם. לאורך ההיסטוריה רואים ששוק האמנות תמיד חוזר לעצמו מאוד מהר, כשבסוף 2009 כבר התחיל להראות סימני התאוששות, ומאז הוא ממשיך ועולה".

ועולה ועולה. איך מגיעים למצב שיצירה של הוקני נמכרת ב־90 מיליון דולר?

"זאת העבודה הכי איקונית וחשובה של הוקני. אני לא יודעת אם זה מצדיק את ה־90 מיליון דולר. האינדיקציה האמיתית של בתי המכירות והשוק היא לא מכירות הערב, שם נמכרות עבודות במחירים מאוד גבוהים, כי כמה אנשים בעולם מוכנים לקנות אמנות ב־80 או 90 מיליון דולר? התחלופה הגדולה היא במכירות היום, וזה מה שמעבה את המכירות".

איזה טרנד מוביל כיום את שוק האמנות?

"רואים אצל אמנים שעברו את גיל 80 שיש פער בין המחירים שלהם בשוק לבין החשיבות ההיסטורית שלהם. זה נובע מהזנחה מסוימת מצד הממסד. הדברים התחילו לזוז לאחרונה כשמוזיאונים חשובים הציגו אמנים אחרי 30-20 שנה שלא הייתה להם רטרוספקטיבה, כמו למשל פרנק סטלה בוויטני, וכך קרה גם עם הוקני. השוק מגיב לממסד והם הולכים יד ביד. זה הפך לטרנד לשלוף אמנים שהוזנחו: הנה, עכשיו בגוגנהיים בניו יורק יש רטרוספקטיבה לאמנית שבדית מודרנית הילמה אף קלינט, שהממסד פשוט לא ראה אותה, עכשיו תראי מה יקרה לשוק שלה".

מה לגבי הטענה שהמוזיאונים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות יצירות בסכומים של השוק, ולכן יצירות מופת מוצאות את עצמן בסופו של דבר באוספים פרטיים, תלויות בדירות יוקרה בניו יורק?

"אני מנסה להסתכל על הכוס המלאה. הדבר החיובי הוא שיש יותר אנשים שנכנסים לתוך שוק האמנות ומעורבים באמנות, וזה בפירוש נותן בוסט מבחינת תרומות למוזיאונים, מבחינת מבקרים במוזיאונים וגם מבחינת אותו אספן שקנה עבודה ב־20 מיליון דולר, שיהיה מבקר קבוע במוזיאון ואולי יצטרף לוועד המנהל ולכל מיני תורמים. זה לא רק מישהו שקונה את היצירה כדי להסתכל עליה בבית, לא צריך תמיד רק לקטר. אותם אנשים שאומרים את זה לא מבינים בכלל איך השוק פועל וכמה הדבר הזה רוחבי ומגלגל דברים אחרים. אותו אספן לא רק קנה תמונה ב־20 מיליון דולר, למעשה, אין אספן שאני מכירה שלא מעורב במוזיאון זה או אחר. כל אחד בוחר את המוזיאון שהכי קרוב לו נפשית, אישית וגיאוגרפית, והוא יהיה מעורב".

נכון שיש מעטפת חשובה של תומכים, אבל בסופו של יום, הציבור לא יראה כמה מהיצירות החשובות ביותר בעולם שמתגלגלות בשוק.

"צריך להסתכל למציאות בעיניים. למוזיאונים היום קשה מאוד לקנות עבודות כי המחירים בשוק גבוהים מאוד. כמעט אף מוזיאון לא יכול להרשות לעצמו לקנות יצירות מופת. אבל תפקידם של האספנים האלו הוא גם לתרום למוזיאונים וגם לתמוך באמנים צעירים, והם נושאי הדגל".

איפה האמנות הישראלית נכנסת בתוך השוק?

"בישראל יש לנו אתגרים כמו שיש לאמנים בדנמרק או בטורקיה. קשה לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע למקום שאתה מקבל הכרה. היום אולי זה קשה יותר כי יש הרבה אמנים מוכשרים ואתה צריך לבלוט. יחד עם זאת, מתגובות שאנחנו מקבלים מאספנים חשובים שאנחנו מלווים בישראל, אנחנו מוצאים שאמנות ישראלית מעניינת בגלל העיסוק בזהות חברתית או פוליטית. היא מצליחה לבלוט. האמנית הכי מצליחה שהצליחה לעשות את זה היא מיכל רובנר".

האספנים החדשים רוצים צבע

גם אם בוחנים את המצב בשוק האמנות המקומי לפי מצבן של הגלריות הפועלות בישראל, המצב לא מעודד. "שוק האמנות הישראלי חווה בשנים האחרונות משבר, הביטוי הכי נראה לעין הוא גל סגירות של גלריות שהיו מאוד נחשבות", אומר ישראל אליהו, מייסד הפלטפורמה לאמנות, שעוסק בייצוג אמנים וביחסי ציבור בעולם האמנות. "ביטוי נוסף למשבר הגלריות הוא שלפני עשר שנים, גלריות היו מחזיקות 20 אמנים, וחמישה מתוכם היו מחזיקים אותה מבחינה כלכלית. היום אפשר להצביע על כל גלריה ולהגיד איזה אמן מחזיק אותה".

ישראל אליהו / צילום: אבישג שאר ישוב

ממה זה נובע?

"מודל הגלריות הפך ללא רלוונטי ומיושן ביחס למה שקורה בעולם, גם מבחינת הסכמים עם אמנים (גלריה בדרך כלל לוקחת 50% מהאמן במכירה, אבל לא משתתפת בהוצאות סטודיו, הפקה או הובלות של חומרים). זה מוביל לכך שלאמנים לא משתלם להיות אמני גלריה. אם פעם היה ברור שאמן עובד עם גלריה אחת ויש לה בלעדיות, היום האמנים מעדיפים לא לתת בלעדיות לגלריות. העולם נפרץ מבחינת המכירות בזכות אינסטגרם ופייסבוק, ורוב הפניות מגיעות מהקונים ישירות לאמן".

מה לגבי הטעם של הלקוחות?

"גם הוא מאוד משתנה. בשנים האחרונות, האמנות הקונספטואלית הופכת לפחות רלוונטית. גם האופי של האספנים השתנה. פעם אספן היה מגיע לאמן וקונה ממנו את כל הסטודיו, היום האספנים הגדולים כמו עמוס שוקן, דורון סבג, גבי ועמי בראון או האחים אנג’ל, שפעם היו מנקים סטודיו, כבר לא קונים בווליום הזה. מצד אחד יש פחות אספנים כבדים, אבל מצד שני יש המון מתעשרים חדשים, והטעם שלהם בהכללה הולך יותר לכיוון של קיטש, פופ ארט ואמנות עכשווית. הם פחות קונים אמנות מופשטת, כמו רפי לביא, גרשוני או קופפרמן. הם מעדיפים יותר צבע ופחות פוליטיקה. לדעתי, אנחנו חיים במדינה שגם ככה רוויה סכסוכים ופוליטיקה, והאמנות הפוליטית בתקופה הזאת לא מעניינת את האספנים החדשים. הם רוצים לתלות עבודות שעושות נחת וחוויה רגשית. גם העולם הולך לשם עם אמנים כמו דמיאן הירסט או ג’ף קונס, שמציעים עבודות אלומיניום או כרישים בפורמלין, הקלאסיקה פחות מעניינת".

גורם אחר, פעיל מאוד בעולם האמנות, משתמש במילים בוטות יותר. "הקליינטים ערסים", קובע בנחרצות האיש, שהוא גם אספן. "הם קונים עבודות מאוד ביוקר וכשתשאל אותם למה, הם לא יידעו להגיד. האמנות מתגלגלת אליהם, הם עושים קומבינות וקונים עבודות עם חברים במחיר זול יותר. אחר כך בבית שלהם תראי עבודה בשווי 2,000 דולר ליד עבודה ששווה 500 אלף דולר, זאת לא אספנות. אנשים בישראל מספרים שיש להם ג’ף קונס בבית ואין להם מושג על העבודה כלום. אחר כך אתה מבין שיש להם הדפס מסדרה של 500 העתקים, הם רק רוצים להגיד שיש להם קונס".

אותו גורם מאשים גם את המנטליות המקומית: "כשאני הולך עם קליינט ישראלי לאמן, בדרך כלל מנסים לעקוף אותי כדי לחסוך עמלות תיווך, ולעומת זאת כשאני שולח חומרים ללקוחות בחו"ל, הם שולחים בעצמם מייל לגלריה ומודיעים שהם יקנו דרכי. כל ההתנהלות אחרת וגם ההתמקחות. אני יכול להציע לקליינט בישראל עבודה ב־17 אלף דולר שבגלריות עולה 19 אלף דולר והוא יגיד לי לא. כשאשאל כמה הוא רוצה לשלם, הוא יענה 5,000 דולר. זאת בעיה. הוא יוצא מנקודת הנחה שאין לאמנות ערך. אין כאן אספנים שמגיעים לסטודיו של אמן, מתרגשים ואומרים ‘אני לוקח את זה!’. הם באים, מודדים, ואז שואלים את האמן אם אפשר לעשות את העבודה בוורוד או בצהוב".
לדברי אליהו, ירידת הערך של עבודות היא אופיינית לשוק קטן כמו בארץ. "כל שני וחמישי יש מכירות", הוא אומר, "לאמנים ולגלריסטים יש בעיות עם עולם המכירות הפומביות כי לעיתים זה מוריד את הערך שלהם בשוק. למשל, אם אמן מוכר לאספן פרטי עבודה ב־15 אלף דולר, היא בחיים לא תימכר בסכום הזה בבית מכירות, ופתאום המחיר יכול לרדת ל־ 3,000 דולר, מה שיוביל לירידת ערך גם ביצירות אחרות".

אז מה עושים?

"אני למשל עובד עם אמן מפורסם והוא קונה ברוב הפעמים את היצירות לפני שהן מגיעות לבית מכירות. אם אנחנו שומעים שהתגלגלה עבודה למכירה, אנחנו מצליחים לאתר את המוכר ומבטיחים לו את הקנייה. יש עוד אמנים ודילרים שמעדיפים לקנות לפני הבית מכירות, לכן הרבה פעמים במכירות פומביות תפגשי את הגלריסטים שמייצגים את האמן קונים את העבודות כדי לשמור על הערך שלהן ועל מחיר השוק של האמן".

מה לגבי הטענה שעדיף לאמנים לא ליצור הרבה כדי לייצר ערך ליצירות שלהם?

"כן, זאת בעיה. השוק של קדישמן, למשל, מוצף. קונים עבודות ב־500 דולר כי הוא היה סדרתי ועשה 20־30 עבודות ביום. זה הגיע למצב שכשהוא היה בחיים, הוא דיבר על זה שהיו חיקויים שלו בשוק הפשפשים והוא בעצמו לא ידע לזהות מה שלו ומה זיוף. הכול עניין של ביקוש והיצע. יש אמנים כמו אריה ארוך, שאני עובד עם הבן שלו יונתן, שיש להם מספר מועט של יצירות. יש עבודות של ארוך בשוק שעומדות על 250 אלף דולר. זה המון כסף וערך מאוד גבוה לאמן ישראלי. אחת מהסיבות היא שהמשפחה מחזיקה את רוב העבודות".

ומה דעתך על זה?

"אני אומר למשפחה שכדאי להתחיל להוציא את היצירות החוצה כי האספנים שמבינים מי זה אריה ארוך, שהוא אחד מעמודי התווך של האמנות הישראלית, ואלה שיש להם יכולת לשלם 250 אלף דולר לעבודה, נגמרים. עוד מעט לא יהיו איתנו אנשים כאלה. מגיעים מתעשרים חדשים שלא מכירים את ארוך ולך תלמד אותם את ההיסטוריה של האמנות הישראלית".

אתה מייצג את העולם החדש, בעצם.

"בתחילת השנה הודעתי שאני מקים סוכנות ראשונה בישראל לייצוג אמנים חזותיים. המודל שלי היה סוכנות גדולה של טאלנטים, שייצגה עד לפני כמה שנים שחקנים כמו אנג’לינה ג’ולי וג’וני דפ ופתחה מחלקה גם לאמנים חזותיים. אנחנו עושים בשביל האמן דברים שלא רק ישרתו את המכירות, אלא דואגים גם לתערוכות במוזיאונים".

ויש עסקאות?

"השוק קטן, אבל חי ובועט לא פחות מפעם. האמנות נמצאת במקום השני במדד המותרות אחרי יינות אספנים, לפי דוח שפרסמה לאחרונה חברת הייעוץ הבריטית Knight Frank. זה מוכיח שלא משנה מה מצב הכלכלה, האמנות לא נפגעת כמעט אף פעם. אנשים חושבים שבמשבר כלכלי לא קונים אמנות וזה לא נכון, כי מי שיש לו כסף, קונה. בעשור האחרון התשואות על אמנות עלו ב־15%, אין כמעט מניה שמראה עלייה עקבית כזאת. לפני חודש מכרתי פסל ב־60 אלף אירו. יש אנשים שרוצים לשים כסף ויש להם טעם".

מיהם האספנים החדשים?

"אנשי הייטק שעשו אקזיט, עורכי דין ורואי חשבון, אבל בעיקר אנשים מתחום הנדל"ן, שאחד הדברים הראשונים שהם מחפשים זאת אמנות".

האמנות הישראלית מתומחרת נמוך מאוד.

"רוב האמנות הישראלית נמצאת בשוק המשני והיצירות מתחילות להסתובב בין אנשים כמו בורסה. יש להן ערך בישראל, אבל הבעיה הכי גדולה שאין להן ערך בחו"ל. אם יש לך יצירות של לאה ניקל או רפי לביא שמתומחרות ב־50 אלף דולר בישראל, אז אם הן יהיו במכירה בכריסטיס או סות’ביס, בכלל לא בטוח שיימכרו".
לדברי אספן ישראלי שבקי בממשק שבין השוק הבינלאומי לישראלי, גם לאווירה הפוליטית יש השלכות על הקשיים של אמנות ישראלית, בעיקר עכשווית, בחו"ל. לדברי האספן, "יש כל-כך הרבה עניינים פוליטיים. הכרתי פעם בחור שיש לו גלריה בבירה אירופית שבה הוא מציג אמנים בעשרות אלפי דולרים ומיליונים. רבים מהם לא היו מוכנים להגיע לארץ או שהעבודות שלהם יוצבו בתערוכות קבוצתיות בישראל. יש גם גלריות בחו"ל שבוחרות שלא לעבוד עם אמנים ישראלים. יש מעט אמנים שפרצו לשוק הבינלאומי כמו סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, עילית אזולאי ועוד כמה ספורים".

הבועה לא הולכת לשום מקום?

יותר מ־20 שנה שאלון שגב מגלריה שגב פועל בשוק האמנות המקומי, וגם הוא מעיד על שינוי במפת האספנים המקומיים: "כשאני נכנסתי לעולם האמנות, היה מספר קטן של אספנים שאת כולם אנחנו מכירים - חמישה עד שבעה אספנים שהסתובבו ורכשו בעיקר אמנות ישראלית ופה זה נגמר. אני זוכר שכל הסצנה של קניינים מחו"ל לא נכנסה לפה. אבל היום, 20 שנה אחרי, רוב הלקוחות שלנו לא ישראלים אלא זרים, ורוב המכירות שאנחנו עושים עם האמנים שלנו הן בכלל לא לאספנים ישראליים".

נפתחה אצלכם השבוע תערוכה של סיגלית לנדאו. ספר עליה.

"מדובר בפרויקט מהסדרה של עבודות ים המלח של סיגלית לנדאו שעדיין לא הוצגו כתערוכה בישראל. סיגלית לוקחת אובייקטים שהיא משאירה בים המלח כמו נעליים, כינור או צ’לו ומוציאה אותם אחרי תקופה כשהם עטופים מלח, עוברים תהליך יבוש והכנה. התערוכה כוללת עבודות חדשות - כולן מ־2018".

וכולן למכירה. מה המחירים?

"האובייקטים של סיגלית ינועו בין 50-17 אלף אירו, תלוי בגודל האובייקט. התחושה כרגע מהתגובות שקיבלנו, שבעיקר קהל זר מתעניין בה".

מה המוטיבציה של האספנים בימינו?

"לאסוף אמנות זאת תשוקה, נדבקים בה כמו חיידק. אתה פוגש אנשים מעניינים בתוך התהליך הזה של האיסוף. יש ירידי אמנות שמושכים הרבה קהל כמו ארט באזל, ויש את הירידים של ניו יורק ולונדון - לשם מגיעים כדי לקנות. יש היום הרבה יותר נגישות לאמנות, זה תחביב שנמצא בכל מקום. גם אם את אשת עסקים בפגישה בפריז, אפשר לשלב ביקור בגלריה או במוזיאון, זה מושך הרבה תשומת לב לתחום".

אבל בסופו של דבר, זאת גם עוד השקעה.

"תלוי באיזה ווליום האספן נכנס לנושא של השקעות באמנות. נכון שנוצר מצב שיצירות באמנות הבינלאומית הכפילו את ערכן כמה פעמים. נכון שאי אפשר שלא להסתכל על זה כהשקעה כלכלית, ובכל זאת, רוב האנשים שאני מדבר איתם על הנושא, אומרים שזה נורא נחמד לקנות יצירה שהערך שלה עולה בצורה משמעותית, ואולי היצירה הופכת לאיקונית, אבל הם לא מממשים בדרך כלל. הם נהנים להמשיך לאסוף את היצירות".

יש כאלה שמגיעים, וכל מה שמעניין אותם זה הערך הכלכלי?

"יחסית מעט. אלה אנשים עם אג’נדה ברורה שבאים לזה בתור השקעה. אני עובד עם קהל מאוד אמיד, וגם אם יצירה הכפילה את עצמה, זה לא ידרבן אותו למכור אותה".

אין חשש שהבועה הזאת תתפוצץ פתאום?

"את יודעת, מדברים על הבועה הזאת כל כמה שנים, ועדיין המחירים במכירות הפומביות שוברים שיאים. זאת האינדיקציה הכי ברורה לשוק".

ג’ף קונס, לואי ויטון, מה ההבדל

לרגעים, בשנות ה־90 ותחילת המילניום, היה נדמה שהנה, גם האמנות הישראלית תצליח להיכנס לשוק האמנות העכשווית הבינלאומית, ואולי גם אמניות ואמנים ישראלים יצליחו להתבשם בזוהר, בתהילה וביוקרה שהשוק מציע. למה זה לא קרה? האם זה קשור לפריפריאליות של ישראל במפת האמנות הבינלאומית? "אנחנו יודעים שיש אמנים ממדינות פריפריה באפריקה או אסיה שכן הצליחו להיכנס לשוק הזה", עונה האוצר ויועץ האמנות רון קונר, "הנה, יש אמן רומני בשם אדריאן גאני שמאוד מצליח בשנים האחרונות, שגם הייתה לו פריצה במכירות פומביות (עבודה שלו נמכרה בתשעה מיליון דולר במכירה פומבית בשנת 2016), אז אני לא חושב שזאת הסיבה".

מה הסיבה לכך שהאמנות הישראלית לא לוקחת חלק בשוק האמנות הבינלאומי?

"עד אמצע שנות ה־2000, היה ניחוח מאוד בינלאומי לעשייה המקומית, אבל זה התאדה. אני חושב שזה קרה סביב המשבר של 2008 כי התגלה לאספנים שלמרות הנפילה - אם קנית נכון אמנות, אז הכסף נשמר. אחרי המשבר ראינו אספנים גדולים של אמנות ישראלית מתחילים למכור את האוספים שלהם ונכנסים באופן מאוד אגרסיבי לשוק הבינלאומי. אנשים כמו דורון סבג שהשוק שלו בשנים האחרונות בעיקר בינלאומי, או האחים אנג’ל שהיה להם אוסף ישראלי שהם מכרו הרבה מאוד ממנו. היום הם אספנים של אמנות בינלאומית מהשורה הראשונה, וקונים אמנים שהם לגמרי איי־ליסט, ממש מותגים, כמו סינדי שרמן ואחרים".

מעניין שאתה אומר מותגים. כי אותם אמנים שהיצירות שלהם נסחרות במיליונים בעצם יוצרים כסף. היום זאת אמנות ומחר ערך כלכלי.

"כן, במידה רבה ליצור אמנות זה כמו לכרות זהב. יש איזושהי תודעה מפוברקת ביחס לשוק הזה ויש כל מיני דמויות מפתח בשוק, כמו מבקר האמנות המיתולוגי ג’רי זלץ, שכל הזמן יוצאים נגד השוק של אמנות לעשירים. אבל הם שוכחים שהשוק היסטורית היה כזה. אמנות נעשתה עבור הכנסייה, ואחר כך עבור האצולה, ואחר כך עבור הבורגנות העשירה. היא מעולם לא הייתה מוצר צריכה להמונים. היום יש תופעה חדשה, שהאמנות הופכת להיות מותג, ואז רואים איך היא הופכת למרצ’נדייז כמו תיקים של לואי ויטון שממותגים על-ידי טקאשי מורקמי או ג’ף קונס. היא הפכה בשנים האחרונות למותג יוקרה עבור מי שיכולים להרשות לעצמם תיק ב־15 אלף דולר, אבל לא יכולים להרשות לעצמם ציור ב־15 מיליון דולר".

נגיד שאני אספנית בעלת אמצעים, שמחפשת אמנות בתקציב של 20 מיליון דולר, שתהיה גם טובה ומשמעותית וגם השקעה כלכלית נבונה. איך אדע איזו אמנות לקנות?

"זה מאוד תלוי איזה סוג אספנית את. יש אספנים שיש להם תשוקה אמיתית ליצירת האמנות, הם מזדהים עם האמן, חשים שותפים לתהליך היצירה. יש אספנים שמאוד מסתמכים על ייעוץ לאספנים שמורכב משני חלקים: המיתוג העצמי של האספן, שיוכל להגיד ‘הנה, יש לי בבית הוקני על הקיר וזה מעיד על רמת העושר וחוש הטעם שאמור להיות לי’. או שיש אספנים שמתייעצים עם מומחים ומשתמשים באמנות בתור השקעה, לעיתים היא אפילו לא תיתלה על קירות, אלא תהיה מאוחסנת במחסני אמנות. הסוג השלישי של אספנים הם מי שאוספים על סמך הטעם שלהם בלי שום ידע או הבנה. כשאספנות מבוססת על הטעם האסתטי, היא יותר כרוכה אחר הפעולה של האספנות ופחות קשורה לעבודה זו או אחרת, אין את ההתרגשות שקשורה בעבודה ספציפית ההתרגשות היא לקנות את האמנות כאילו זה היה נדל"ן".

ויש אספנים שמנהלים גם קשרים עם מוזיאונים, עם הממסד.

"קשרי אספנים ומוזיאונים זה נכון לסוג השקפת עולם שהיא יותר אמריקאית ופחות אירופית. באירופה, התקציב של המוזיאונים בדרך כלל מגיע מהמדינה ופחות נסמכים על תרומות. בעוד שבארצות הברית כמו ישראל, עיקר המימון לאמנות מגיע מתורמים פרטיים".

סיגל מרדכי מסות’ביס כבר הסבירה ששוק האמנות והממסד הולכים יד ביד. כלומר, אם אנחנו רואים רטרוספקטיבה לאמן במוזיאון נחשב, אז זה אומר שמישהו מאחור משך בחוטים, מבקש להעלות ערך לאמן?

"בוודאי. בכל קטלוג שמתפרסם רואים מי ברשימת התורמים ומבינים מיד את מפת האינטרסים. בביקור האחרון שלי בלונדון בנשיונל גלרי, שמתי לב ששילבו בתוך התצוגה עבודות ששולבו מאספן פרטי, לא כתבו מי האספן והעבודות לא היו באמת חשובות, אז הנחתי שיש מאחורי זה ברטר. הנשיונל גלרי לכאורה יציג את העבודות כדי לתת להן ערך מוסף והאספן ייתן אולי משהו בתמורה. אולי אחוזים מהמכירה של העבודה, אולי תרומה למוזיאון? רואים שההשפעה הזאת מאמריקה כובשת גם את אירופה. יש עדיין אנשים שיש להם הרבה תשוקה בפעולה האספנית שלהם, אבל אנחנו כבר לא נאיביים, הכול חשוף וגלוי".

סיגל מרדכי / צילום: יחצ סות'ביס
 

חוק התמלוגים | איפה אקו"ם של האמנים הפלסטיים?

האם המכירה של דיוויד הוקני גלגלה תמלוגים גם לאמן? "כנראה שלא", עונה ישראל אליהו שעוסק בנושא התמלוגים ממכירות אמנות ומבקש להסדיר בישראל את הנושא. "בארה"ב אין תמלוגים לאמן, אבל באיחוד האירופי נכנס חוק, ושם בכל מדינה שיש בה בתי מכירות, הם מחויבים להעביר סכום מסוים של תמלוגים לאמן, גם אם היצירה לא בידיו. אם אני אספן ואני מבקש למכור יצירה בבית מכירות בצרפת - לאמן מגיע אחוז מהמכירה, וזה די מטורף. בגרמניה קבעו אחוז קבוע - 5% במכירה של מעל 100 אלף יורו".

אז באירופה יש כבר חוק כזה, אבל בארה"ב אין. ופה בישראל?

"אני מאוד רוצה לקדם חוק כזה פה בארץ למרות שזה שוק קטן, אבל זה משהו שמשרד האוצר או התרבות לא צריכים להכניס יד לכיס עבורו. למשל, כשהפניקס מכרו לפני כמה שנים את האוסף שלהם, כל האמנים החיים או משפחות שיש להן קניין רוחני על היצירות, היו מקבלים אחוז מסוים מהמכירה".

מה החסמים לחוק כזה?

"האיגוד של האמנים הפלסטיים בישראל הוא אחד החלשים, אני מאוד בעדם, אבל אין פה איגוד של אמנים שהולך לכנסת ועושה מלחמות כמו איגוד הבמאים או השחקנים או אקו"ם. אין פה היום גוף שדואג לאמנים הפלסטיים, תמיד זה היה ככה. לכן אני בתהליכים מול עורך דין להגיש הצעת חוק, ואז צריך לוביסט או חבר כנסת שירצה לקדם את זה.

"עדי נס הוא דוגמה לסיפור ידוע: אחת מהעבודות שלו נמכרה על-ידי גלריה זומר לאספן ב־2,000 דולר, התגלגלה לאספן אחר והגיעה לבית מכירות פומביות, שם היא נמכרה ב-264 אלף דולר ב-2012. שנתיים אחר כך היא נמכרה בסות'ביס ב-377 אלף דולר. זה שיא לאמן ישראלי חי בצילום. האמן והגלריסטית לא ראו שקל מהמכירה. העניין הוא שהאמן לא יכול לקבל ישירות את הכסף מבית המכירות, צריך גוף מקשר כמו אקו"ם שיטפל בנושא. הגוף הזה גוזר חצי אחוז או גובה על התיווך ואז האמן מקבל את הכסף של התמלוגים דרכו".

בעיות עכשוויות | לקנות עבודה שלא קיימת

גם לעבודות פרפורמנס (מיצג), שהן עבודות חיות שלרוב מופקות עבור תערוכה, חלקן מתכלות, חלקן מבוצעות על-ידי אמנים או שחקנים, יש שוק. רון קונר מספר למשל על עבודות של האמן הקובני־אמריקאי פליקס גונזלס־טורס (שמת מאיידס ב־1996), ובהן ערימת סוכריות שמוצגת בפינה של חלל והמבקרים מוזמנים לבוא ולאכול את הסוכריות. אלה היו עבודות שהתייחסו למותם של רבים מחבריו בימי מגפת האיידס של שנות ה־80. הרוכשים של העבודה הזאת קיבלו למעשה את הזכות להפיק ולהציג אותה שוב לפי הקריטריונים שהאמן קבע, והיו כבולים לחוזה שמגדיר את התנאים. ב־2010 נמכרה עבודת סוכריות של טורס ב־4.6 מיליון דולר וב־2015 נמכרה עבודה נוספת ב־7.7 מיליון דולר.

האמן הברלינאי טינו סגל הפך את תהליך המכירה של עבודותיו - מעין "מצבים מהונדסים" שבהם שחקנים שאומנו על-ידי סגל מבצעים פעולות במרחב - לאמנות בפני עצמה. סגל, שמהדורות של עבודותיו נמכרות בעשרות אלפי דולרים, אינו מתיר תיעוד של המכירה או של העברת הידע הנוגע להעלאה מחדש שלה. היעדר התיעוד מקשה על מוסדות שנסמכים על כסף ציבורי לרכוש את היצירות, אולם רבים מהם עושים זאת. בניו יורק טיימס נכתב לאחרונה על תהליך המכירה של העבודה "This You" למוזיאון הירשהורן בוושינגטון די.סי, שבמהלכה נאלצה עובדת להסביר למחלקה המשפטית של המוזיאון למה יש לאפשר לה לקנות עבודה שאינה תופסת מקום בחלל ושאין חוזה כתוב בעניינה. אותה עובדת, בריאנה פסטון־ברונט, היא גם אחת משלושה אנשים שהופקדה בידיהם המשימה לזכור את היצירה על מנת שהיא תוכל להיות מוצגת במקום, ולהעביר את הידע שלהם לאחרים בהמשך.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתשוק כריסמס, כנסייה סוריאנית, דרווישים סופים ובית כנסת קראי