הנקראות ביותר

לצאת מהביצה הטובענית: עם מי אני יכולה לגנוב סוסים?

כשאנחנו מתפשרים על בינוניות רגשית, ניזונים מחטיפי אנרגיה במקום אוכל לנשמה, ולא לוקחים אחריות מלאה על בניית סביבת צמיחה טובה עבורנו - אנחנו פושעים לעצמנו

אילון נופר / מילום: ענבל מרמרי
אילון נופר / מילום: ענבל מרמרי

מכירים את התחושה שאין ברירה, אלא להתפשר על מה שיש? מכירים את כל האמונות הנורמטיביות שאנחנו מדקלמים באוטומט, כמו ‘אין מה לעשות, בגיל מסוים לא עושים חברים חדשים’, ‘כשהילדים יגדלו אקח זמן לעשות דברים אחרת’, ‘מאוחר מדי לעשות שינוי’, ועוד עשרות אמרות שנשלפות בכל רגע נתון רק בכדי שנסכים להתפשר על הקיים מבלי לערער עליו? המציאות היא המציאות, וזהו.

אני לא מאמינה שיש לנו את הפריבילגיה הזו. כשאנחנו מתפשרים על בינוניות רגשית, ניזונים מחטיפי אנרגיה במקום אוכל לנשמה, ולא לוקחים אחריות מלאה על בניית סביבת צמיחה טובה עבורנו, כזו שמאפשרת לנו לנוע קדימה, לחשוב במיינד צלול, להרגיש מאותגרים, לבוא לידי ביטוי, לחלום חלומות חדשים ולהרגיש אהובים ובעלי ערך מעצם היותנו אנו - אנחנו פושעים לעצמנו.

כשאנחנו מפסיקים לבחון את חיינו ולשאול שאלות כמו מי האנשים סביבי ומה מניע אותם, האם יש תשוקה והעזה בסביבת החיים שלי? חיות? חוש הומור? פרגון? האם המסגרת שיצרתי מזינה ומחיה אותי? - אנחנו מתחילים לשקוע לתוך ביצה טובענית. אלו שאלות של הכרח, ולא משהו להקל בו ראש. המחקרים מראים שאנשים שיוצרים לעצמם סביבה שבה יש להם חיים חברתיים שופעים הם אלו שמאריכים ימים, בבריאות פיזית ונפשית.

למרות שאני אדם לא קונבנציונלי, ובהרבה מובנים מתנהלת מחוץ לנורמות החברתיות, גם לי זה קורה. אני מאמינה למציאות, וחשה שאני מסתובבת בסוג של כלוב שהגבולות שלו מרגישים אמיתיים - אבל בתכלס הם לא. בשנות ה-30 המאוחרות חסרו לי חברים (חלקם עשו ילדים, אחרים פשוט שינו מסלול), הרגשתי בודדה ועצובה, וכתוצאה מזה הייתה לי פחות מוטיבציה בקריירה, וכמו כביש תל אביב-חיפה, החיים הלכו בקו ישר ומשעמם, שהוביל אותי לדאון. למזלי, אני מחווטת בצורה כזו שתמיד אחפש תנועה, ואמצא דרך לצאת מהכלוב הדמיוני. מצאתי חברים חדשים שמלווים אותי עד עכשיו. והיום? היום חסרים לי דברים אחרים. זה דינמי.
חילקתי את זה לארבעה עקרונות, כדי שתמיד אזכור:

מי אני היום. כמו שהתאים שלנו מתחלפים, כך גם הצרכים שלנו. אני עושה את זה דרך שאלות בכתיבה - מה מדליק אותי? האם המקום שאני גרה בו מסב לי אושר? האם חסר לי משהו?
לא תמיד קל להודות שהחברים הקרובים כבר לא מרימים אותנו, או שהבן זוג/מקום העבודה שואבים אנרגיה במקום למלא. הבירור התקופתי מול עצמי, כמו ראי, עוזר להישאר ערנית ופתוחה לשינויים.

הרפתקאות כדרך חיים. לפעמים אנחנו לא יודעים מה יעורר אותנו. ודווקא כשהכי טוב לנו, זה הופך לאחד הרגעים הכי מסוכנים, כי זה הרגע שבו אנחנו לא רוצים תנועה ושינוי. כשטוב לנו זה הזמן לנסות דברים חדשים, לא ממקום של חסר, אלא כדרך חיים. כל הזמן לשנות אינטראקציה עם הסביבה. למשל, להצטרף לקבוצת ריצה, לחוג ציור, לכל מקום שבו אין ציניות, אלא התלהבות ותמימות שיכולות לעורר, ולשמור באופן קבוע על גמישות ופתיחות לסגנון החיים שלנו. לעורר חשק, ולהבין שלרצות יותר זו לא חמדנות, אלא ברוב המקרים זו בריאות.

מי הם חברייך. עם מי אני יכולה לגנוב סוסים? לא משנה בני כמה אנחנו, אנחנו רוצים לדעת שיש לנו את החבר או החברה שאיתם נוכל לעשות דברים יוצאים מהרגיל. אצלי זה יהיה להקים מיזם חדש או לצאת למסע בעולם. ואם אין לכם כזה, לכו תשיגו מישהו. לכל אחד מאיתנו מחכה האדם שבאופן ספונטני יחבור להגשמת החלומות.

לשחרר את מה שפג תוקף. לפעמים אנחנו חיים את החלום: כל מה שביקשנו מתקיים. משפחה, ילדים, בן זוג אוהב. במקרה שלי, הגשמה עצמית וחיים לא שגרתיים. אבל מתישהו זו לא הייתה סביבה מזינה מספיק עבורי. לא ראיתי שהגיע זמן לשינוי, כי לא רציתי לאבד את כל הטוב שהשגתי. פחדתי לשחרר את מה שהיה לי ביד, כדי ללכת אל הלא נודע. זה השתנה כשנזכרתי שאני בוחרת בעצמי לפני כל דבר אחר. לפני מעמד, הכרה וביטחון. עוצמת החיות הבסיסית ביותר חוזרת בעוצמה, ומאפשרת לי ליצור שוב, יש מאין, סביבה חדשה.
אנחנו חיים בעידן שאיכות החיים שלנו יכולה להיות יוצאת דופן, במידה שנבחר תמיכה והזנה נכונים. לדעת לייצר סביבת חיים טובה זה כמו אמנות עכשווית שדורשת עיניים חדות, שיודעות לתרגם את הרלוונטיות של היצירה לחיינו. ככל שנתמקצע ונעשה פעולות יזומות כדי לפעול לטובת עצמנו, נעלה את סטנדרט החיים שלנו, ונשחרר את אלו שסביבנו לרצות קצת יותר בעצמם. וכך כולנו מרוויחים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתאיך הפכה אמל קלוני בת הפליטים מלבנון לפנים ההוליוודיות של זכויות האדם