בוז'ולה נובו, כתב הגנה: למה לא לתת ליין פשוט לשמח?

אין כל רע כמובן ביינות רציניים, עמוקים, מורכבים ואפילו מסובכים להבנה. גם אני נהנה מהם. ועוד איך • אבל יין שמח הוא יין משמח. ואין יין יותר משמח מבוז'ולה נובו

 צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

בוז'ולה נובו הוא יין צעיר. צעיר מאוד. הבציר האחרון שלו יוצא לשוק בשעה שרבים מיינות הבציר הקודם, ולפעמים אלה שלפניו, ואפילו לפני ההוא שלפניו, עדיין מתנמנמים להם בשקט בחביות או בבקבוקים ביקב, ממתינים לתורם להציג משהו מיכולתם, ולפעמים רק חלק מהיכולת שתתפתח לאחר שנים רבות בבקבוק. לבוז'ולה נובו אין יכולות נסתרות. הוא בשיאו בחצי השנה הראשונה לחייו, חצי שנה המתחילה ביום חמישי השלישי של כל חודש נובמבר, מה שאומר שכמה שבועות מתוך חצי השנה הזו כבר עברו. הוא עשוי מענבי גאמאי, מגיע מתת-אזור בבורגון ומיוצר בשיטה מיוחדת (תסיסה קרבונית) המעניקה לו טעם פירותי ועליז במיוחד.

הדברים הללו ידועים, וכבר נכתבו לא פעם גם במדור זה. אפילו חגיגות הבוז'ולה כבר הפכו לדבר שבשגרה במקומותינו, ולא רק בצרפת. אלא שהבוז'ולה נובו, ובמידה מסוימת גם חגיגותיו - שכבר חלפו-עברו להן כאמור - יכול לשמש כמשל נהדר למה שיכול לקרות, ולצערי גם קורה, למי ששוכח את תפקידו האחד והיחיד של היין בחיינו. לשמח את ליבנו לכמה רגעים, או שעות ספורות. חובבי יין "רציניים" (בעיני עצמם בדרך כלל, אבל לא פעם גם בעיני סביבתם) נוטים לזלזל לא פעם ביינות הנובו הצעירים והשובבים. חלקם אפילו מגדירים אותם כ"לא יין" אלא "מיץ פטל אלכוהולי". הם אינם מוצאים בהם מורכבות, עומק, יכולת התיישנות או בקיצור עניין.

כאן בדיוק מתחילה הבעיה. האם יין אמור להיות מעניין, או גם מעניין, או שמא טעים. או גם טעים. קולגה ותיק ויקר אחד שלי נוהג לנזוף בי כל פעם מחדש (אנחנו נפגשים בטעימות יין רשמיות, אותם אירועים משמימים שמבקרי יין אנוסים להשתתף בהם מדי פעם, ולעיתים קצת יותר מאשר מדי פעם) על כך שאני נוהג לכתוב על יינות רבים שהם טעימים. טעימים לי, כמובן. טעים, זה עניין סובייקטיבי, הוא מסביר לי. טעים לך זה לא בהכרח טעים למישהו אחר. אתה צריך לכתוב אובייקטיבית. כלומר? אני מיתמם. כלומר להסביר מהם טעמיו של היין (דומדמניות, אשכוליות) והאם הוא "עפיץ" (כלומר מייבש את הפה) ומה פוטנציאל ההתיישנות שלו. כל הממבו-ג'מבו הרגיל החביב על חובבי יין ומרחיק ממנו "סתם" שותים, אלו שחובבי יין "רציניים" חושבים שהם אולי גם שוטים.

ובכן, כמובן שה"טעים" שבדבריי הוא טעים רק לי. אבל יש לי רק חך אחד. מנין לי מה טעים לזולת? הלה יכול רק לקרוא את טוריי כמה פעמים, לנחש את טעמי, וכן, או לא, להתחבר אליו. ומה אם נדמה שהרוב טעים לי? ובכן, זה לא רחוק מן האמת. אני אוהב יין, ולכן הוא טעים לי. ואני זוכר מה תפקידו. לשמח אותי. ואם הוא אינו מסריח ממש או דלוח להפליא, הוא בדרך כלל טעים לי.

לא רציני? יכול להיות. אבל מילא אני. מדוע אתם מתעקשים להיות רציניים (חלקכם, חלקכם) ולא לתת ליין לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב? לשמח אתכם. אין כל רע כמובן ביינות רציניים, עמוקים, מורכבים ואפילו מסובכים להבנה. גם אני נהנה מהם. ועוד איך. אבל יין שמח הוא יין משמח. ואין יין יותר משמח מבוז'ולה נובו. בדיוק בגלל כל "חסרונותיו". הקלילות, טעם הפרי הברור כל-כך, הנעורים המתפרצים, האפשרות המומלצת לשתות אותו קר אף שהוא אדום. כן, ממש קר, מהמקרר. גם התוויות השמחות (טוב, של חלק מהמותגים), באות לשמח את העין ולא רק את החך.

אין כל פסול באספנות יין, או בהתעמקות ביינות רציניים מבורדו, בורגון או פיימונטה. צריך רק לזכור שכל זה הרבה פחות חשוב. או לא חשוב בכלל. חג בוז'ולה שמח. מאוד.