ההופעה שהפכה לנוסטלגית עוד במהלכה, ופרידה מיגאל בשן

הדודאים נשארים רלוונטיים כבר 60 שנה, כי הם לא מפסיקים להתרענן ולהתחדש • ופרידה מיגאל בשן

ישראל גוריון, יהודה פוליקר ואסף אמדורסקי / צילום: מרגלית חרסונסקי
ישראל גוריון, יהודה פוליקר ואסף אמדורסקי / צילום: מרגלית חרסונסקי

"תודה שבאתם להשקת הדיסק החדש שלנו, שהוא בעצם דיסק ישן", אמר אסף אמדורסקי בתיאטרון גשר ב-27.11, ובכך פענח את סוד הצמד: הזרימה הדו-כיוונית בין ישן לחדש. כי לכאורה, נראה שהדודאים - המקוריים והנוכחיים - עושים את אותו הדבר כבר 60 שנים מאז שנוצרו. שרים נפלא שירים יפים, שהחדש שבהם נכתב לפני יותר מ-25 שנה, והרוב הרבה קודם. מצד שני, תמיד הם היו רעננים, ולא רק בגלל הטמפרמנט הסוער שלהם, אלא בזכות הקפדתם להתחדש, למשל באמצעות אינטראקציות עם זמרים והרכבים אחרים.

שיא שיתופי הפעולה נוצר דווקא כאשר חצי מהצמד - בני אמדורסקי - הלך לעולמו ב-1994, ו-15 שנה אחר כך, אסף בנו הופיע במקומו לצד ישראל גוריון במופע "שרים דודאים", שבעקבותיו הוקלט אלבום שהפך לזהב. עכשיו, כעשר שנים של הופעות רצופות אחריו, הם הוציאו אלבום נוסף ("שרים הדודאים 2"), שבו עודכנו השירים הפעם בתוספת אורחים - יהודה פוליקר, שלומי שבן, יהודית רביץ, מארינה מקסימיליאן ורבע לאפריקה.

בהופעה בגשר הם המשיכו לשדרג את האלבום. קודם כול, עם ההומור של אמדורסקי ג’וניור, שהחיבור שלו לאביו יצירתי ומרגש, וגם מצחיק: "תשירו איתנו את השיר הבא, בבקשה", הוא ביקש באמצע המופע, "כי אתם בטח מכירים את המילים. אולי אפילו יותר טוב מאיתנו". לפני השיר "אבינועם בחור כארז" הוא סיפר את הסיפור שמאחוריו: "אבינועם הבן של המוכתר התאהב, לא עלינו, בחלוצה! זה אומר שהיא, לא עלינו, שמאלנית, אקטיביסטית, ויש אומרים גם טבעונית!".

והיו הפתעות נוספות ששדרגו את האלבום במצב הצבירה הבימתי שלו, למשל האירוח של ריף כהן - שאומנם לא השתתפה באלבום, אבל התגלתה כאדם המושלם לבצע איתם את "שדמתי" ואת "דבקת רפיח" - בקול עמוק ובייצריות של אלה כנענית, וכל שיר הפך בפיה ליצירה שלמה, גם בזכות הבס הדומיננטי של אברי בורוכוב (ב"שדמתי") והאקורדיאון של אסף תלמודי (ב"דבקת רפיח"). גם שקד פורמן בתופים ורון אלמוג בגיטרה אקוסטית הוסיפו לשירים.

יהודה פוליקר - כל ישותו רגש - הקסים בשירה ובנגינה של "עץ הרימון" ו"שי". שלומי שבן, שגוריון קרע מצחוק כשהציגו כ"פסנתרן מיתולוגי שגדלתי על ברכיו", שר איתם בהתחלה את "מה למדת בגן היום", עם המילים של חיים חפר שנשמעו אקטואליות כאילו נכתבו השבוע: "כאן כולם שווים חבר, אך יש כאלה ששווים יותר". שבן התמזג עם הקלידים תוך כדי השירה ויצר מערבולת על-זמנית שגרמה לשני הדורות שעל הבמה להפוך לדור אחד, צעיר, והתובנה הזו קיבלה אישור ותוקף בשיר הבא: "סימן שאתה צעיר". הם הקדישו אותו לאריק איינשטיין, שמלאו חמש שנים לפטירתו - ושמזוהה עם השיר כחבר בשלישיית גשר הירקון (שגם בה השתתף אמדורסקי האב, ולזמן-מה גם גוריון, שהחליף את יהורם גאון). בניגוד לאלבום, הפעם שבן ויתר על הקלידים לטובת התמסרות לשירה, ואת מקומו הנגינתי החליף בהצלחה יתרה אסף תלמודי.

"החליל", תבעה פתאום מישהי מהקהל משאלה שירית. "זה לא ערב של בקשות שירים", הדף אותה אמדורסקי, וגוריון ריכך: "בשביל זה היינו צריכים להיות כאן כבר מהבוקר".

25 שנה אחרי פטירת בני אמדורסקי (הקהל היה המום כשאסף עדכן אותם במספר הזה), בנו ביקש לשיר "שיר שאבא שלי ז"ל שר. נעמי שמר הלחינה את אלתרמן, ואני אהרוס את זה עכשיו". הוא לא הרס את "פגישה לאין קץ". נהפוך הוא, וגוריון שעשע עם השיר "בוטנים", בתוספת חדשה: "עברו מאז הרבה שנים / אני עכשיו כבר בן 80 / תחזירי לי את השנים".

אם לדייק, אז בדיוק בערב ההוא מלאו לגוריון 83, כך שהובאה עוגה, והקהל שר "היום יום הולדת", ועבר לשיר גם את השיר החותם, "אני גיטרה" שנעמי שמר כתבה לאמדורסקי האב: "אני סימן, אני עדות, לידידות, ולבדידות, וגם במשעולי ילדות אצעד לבטח". וכך, תיאטרון גשר התגשם בשם שלו והיווה גשר בין הדורות, שעליו עברו בערב ההוא צעירים מכל הגילאים.

פרידה מיגאל בשן

יותר מסיוון. יותר מבואי נעשה לנו חג. יותר מהופה היי ואנחנו נשארים בארץ. אפילו יותר מקפה אצל ברטה. השיר שמזוהה עם יגאל בשן ז"ל יותר מכל להיטיו הוא "יש לי ציפור קטנה בלב". הוא היה מוכר עוד לפני השיר הזה. הוא המשיך להיות נודע הרבה אחריו. אבל כשחושבים "יגאל בשן", זאת האסוציאציה הראשונה; ובלי להשתהות נדלקים אורות הלב, ובמערכת המשוכללת שמפעילות המחשבות מתנגן קולו, קרן השפע של המילים הפותחות: "יש לי ציפור קטנה בלב, והיא עושה בי מנגינות, של סתיו ושל אביב חולף, של אלף אהבות קטנות".

הוא כתב את המילים, עם יוסי בנאי, והלחין בעצמו, ובשנים האחרונות דיבר בצער - לא בכעס ולא במרמור - על כך שהוא מוכר יותר כמבצע ופחות כיוצר. אז הנה, את השיר הזה הוא כתב והלחין, אבל לא ניתן לבודד אותו מקולו, מחוזק הבעתו, ומהאופן שבו השיר מחליק מגרונו, שלם ובוטח, מפיץ אור וחום על סביבותיו ולמרחקים של מקומות וזמנים, גם כשהוא שר על כאב ואכזבות.

והוא היה דווקא מאלה שהצלחתו זרחה כבר מההתחלה. מגיל 15 על הבמות. בגיל 18 כבר קיבל את פרס "כינור דוד" היוקרתי. כשהתגייס לצבא - כל הלהקות הצבאיות עמדו בתור ורצו אותו אצלן. והוא זהר שם, ואחר כך, החל מלהקת פיקוד צפון עם השיר "מתוק מתוק" (מילים: אילן גולדהירש, לחן: אילן מוכיח). כבר בגיל צעיר זוקקה מהותו הכוכבית המושלמת, שכללה את כל המרכיבים הנדרשים - קול נהדר וגם כריזמה בימתית שתוגברה במראה חיצוני יפהפה, וגם משהו פנימי יותר, מופנם ורגיש, שהטעין את השירים בכנות ובעומק. וכבר מההתחלה הוא שר על תכלית החיים באופטימיות - "מתוק הוא טעם החיים", "אולי היא טעם החיים". כי יגאל בשן, כדרכו של יוצר, היה גם פילוסוף, אבל לא מהסוג התיאורטי, אלא גם האקטיבי. והוא לא רק חיפש משמעות, נראה שהוא גם מצא אותה, והיא הייתה שם מההתחלה, בתוך השיר שמזוהה איתו מכול. ציפור השיר.

הציפור הקטנה שבלב היא הוא. ומאז שבקעה כגוזל התעופפה מלבו ללבנו. ושם גם תמשיך לרחף, "פותרת לשירים כמעט את כל החלומות". כמעט את כולם. כל השאר, האפלים, הלא פתורים, הם אנדרטה חיה לספקות, לערעורים ולהחמצות.

יגאל בשן / צילום: סער יעקב לעמ
 יגאל בשן / צילום: סער יעקב לעמ


 

צרו איתנו קשר *5988