ישראל כ"ץ הוא "הבולדוזר" שנתקע בפקק

שר התחבורה והבטיחות בדרכים, ישראל כ"ץ, מרבה להתראיין לכלי התקשורת. בדרך כלל הוא מדבר על שלל נושאים אקטואליים חשובים ועל האיומים הביטחוניים (בכובעו כשר המודיעין). על דבר אחד קולו כמעט נדם - המצב התחבורתי החמור של מדינת ישראל. במילים אחרות, הוא מעדיף לדבר על עזה, איראן וסוריה, רק לא על גשר יהודית ועל התחבורה הציבורית. ולכ"ץ אין הרבה תירוצים, הוא שר תחבורה קרוב לעשר שנים ברציפות. שיא של כל הזמנים. לשם השוואה, במהלך עשר השנים לפניו כיהנו תשעה שרי תחבורה שונים.

אין אזרח במדינה שלא עומד בפקקים או מרגיש על בשרו את חוסר היעילות של התחבורה הציבורית. רק בשנה האחרונה, שלושה גופי מחקר שונים קבעו כי המצב התחבורתי של ישראל הוא החמור ביותר מקרב המדינות המפותחות - אנחנו המדינה עם הכי הרבה מכוניות פר ק"מ כביש, בפער ניכר מספרד השנייה בטבלה.

אם לא די בכך, רוב מומחי התחבורה חוזים שהמצב רק ילך ויחמיר בשנים הקרובות, בעיקר מאחר שהאוכלוסייה גדלה בקצב מהיר. על פי תחזיות שונות, הזמן הממוצע שאנחנו עומדים בכל יום בפקקים יגדל בתוך חמש שנים משעה אחת לשעה וחצי-שעתיים.

חייבים לומר לזכותו כי לא מעט שינויים חיוביים חלו במהלך תקופתו בתחום התחבורה הימית והאווירית - החל מרפורמת "השמיים הפתוחים" בענף התעופה שמאפשרת לטוס לחו"ל במחירים זולים יותר מבעבר, ועד לרפורמה בנמלים, במסגרתה יישבר לראשונה המונופול של שני הנמלים הגדולים ביותר בישראל, נמל חיפה ונמל אשדוד, חרף העובדה שמדובר בוועדים חזקים שיושבים על השאלטר. אבל כ"ץ, שהוגדר בצדק ה-"בולדוזר של עולם התחבורה", גרם לזה לקרות.

ואולם בכל הנוגע לתחבורה היבשתית, גם "הבולדוזר" נתקע. נכון שכאשר נכנס לתפקידו הוא מצא שוקת שבורה: הזנחה מתמשכת של תשתיות, אותה לא ניתן לתקן בתוך עשור. ישראל היא השנייה ברשימת המדינות הצפופות מבין המדינות המפותחות. אין בה מערכת הסעת המונים - אין מטרו, הרכבת הקלה של גוש דן רק בשלבי ההקמה, וגם הרכבות הכבדות לא עומדות בעומסים ובזמנים.

שיקולים פוליטיים ותשתיות תחבורה

בנושא קידום תשתיות התחבורה, לכ"ץ סדרי עדיפויות משלו - קודם כל לחבר את הפריפריה. הוא דיבר השנה על הרכבת הקלה לאריאל בעלות "מינורית" של 4.5 מיליארד שקל ועל הרכבת הקלה בבאר שבע "הפקוקה". ולא רק תוכניות על הנייר, לשר יש גם קבלות בשטח. במשמרת שלו נפתחו קווי רכבת חדשים שמחברים יישובים בצפון הארץ למרכז בהשקעות עתק. רכבת העמק חיברה את בית שאן, וקו עכו-כרמיאל חיבר את הגליל העליון.

נחנכו גם לא מעט כבישים חדשים. רובם לא באזורי הביקוש, והפריפריה מתחברת יותר ויותר למרכז הפקוק. אבל גם הנתונים האחרונים של הלמ"ס שהתפרסמו בספטמבר האחרון, לא ישכנעו את השר הוותיק שקצב סלילת הכבישים בישראל לעולם לא יצליח להדביק את הפער של עליית הרכבים על הכביש. הוא בשלו. חונך כבישים ומחלפים שלא פותרים את בעיית הפקקים.

למה השר המנוסה פועל כך? גורמים רבים בענף התחבורה אומרים כי כ"ץ חושב במונחים של גזירת סרטים. חלק משיקוליו הם פוליטיים, השקת הרכבת המהירה לירושלים היא דוגמה מצוינת לכך. הרי מי יודע האם ימשיך גם לקדנציה רביעית כשר התחבורה או שמא מישהו אחר ייקח את הקרדיט על כל מאמציו להזיז פרויקט שהיה תקוע במשך 17 שנים.

מלבד השקעות עתק בחיבור הפריפריה, נושאים רבים אחרים שהיו יכולים להקל את הגודש במרכז הארץ ולא דרשו תקציבי עתק לא קודמו, ואף נבלמו, על ידי כ"ץ. למה? יש לו שלל שיקולים, לא כולם תקציביים, חלקם פוליטיים.

לדוגמה, בישראל אין רשויות תחבורה מטרופוליניות כמו בכל העולם. רשויות אלה נועדו לקחת לידיהן סמכויות מקומיות לניהול התחבורה הציבורית, שמרוכזות כיום בידי עובדים מעטים במשרד התחבורה. גם נושא התחבורה השיתופית לא מפותח מספיק, ורוב הנהגים נוסעים ברכב לבדם. גם על אגרת גודש בכניסה לערים אין על מה לדבר.

מי יעז לוותר על הרכב הפרטי?

אין עוררין על כך שהתחבורה הציבורית היא החוליה החלשה בשרשרת התחבורה. היא סובלת מליקויים רבים, ורק 20% מהאזרחים משתמשים בה בלית ברירה. שר התחבורה ישראל כ"ץ שאחראי במידה רבה על איך נראה הבוקר ואחר הצהריים של רבים מאיתנו, פשוט הזניח את הנושא, ובכך הביא הלכה למעשה להחמרת הגודש בכבישים. לזה צריך להוסיף את התדמית השלילית שנוצרה לתחבורה הציבורית.

גם אם וכאשר יחול שיפור, ייקח זמן רב עד שהיא תזכה לאמון שיגרום לאנשים לוותר על הרכב הפרטי.
נדמה כי בשנה האחרונה המצב ברכבות שאמורות להוות פתרון תחליפי לכבישים הפקוקים, הגיע לשיא שלילי חדש. הרכבות יוצאות מפוצצות מהתחנות, ובימי ראשון וחמישי נוסעים מביאים עמם כסאות מתקפלים, יושבים ועומדים בתאי שירותים ועל מדרגות, וממלאים כל סנטימטר פנוי.

מצב האוטובוסים לא הרבה יותר טוב - אלה מאחרים או כלל לא מגיעים, מסלוליהם לאו דווקא יעילים, ורובם משתרכים בפקקים האינסופיים בדיוק כמו הרכבים הפרטיים. אז מה הפלא שבישראל, בניגוד לרוב המדינות המתוקנות, רכב זה כבר לא עניין של רמת חיים אלא כמעט הכרח.

השירות בתחבורה הציבורית הוזנח במשך שנים. כדי לשפר את המצב באוטובוסים לא צריך בטון וברזלים, גם לא מכרזים והשקעות עתק - אלא לפעול באופן נחוש כדי לפתור את מצוקת כוח האדם בתחום. כבר שנים מדברים על המחסור בנהגי אוטובוסים - למה זאת עדיין הבעיה המרכזית של התחום?
ולגבי הרכבות - עוד לפני שרצים לחשמל מסילות ולבנות גשרים גבוהים וארוכים, לחפור מנהרות ארוכות ולבנות את התחנות העמוקות ביותר בעולם - צריך פשוט לוודא שיש מספיק קרונות כדי להפעיל את כל המערך.
גם כשבונים תשתיות חדשות, צריך להיות סדר עדיפויות אחר. לא פוליטי. בתקופת כ"ץ קודמו מסילות חדשות בפריפריה והקו המהיר לירושלים, אך הפרויקט הכי חשוב, קידום המסילה הרביעית באיילון, צוואר הבקבוק של הרכבות, נתקע שנים ארוכות, ארוכות מדי, במוסדות התכנון.

אין כניסה לאובר ולפתרונות חכמים

אחת הבעיות המרכזיות בתחבורה היא הביקוש. כמעט כולנו נוסעים לעבודה פחות או יותר באותן שעות. מקבלי ההחלטות מצדם לא עושים מספיק להורדת מספר הנסיעות. פרויקטים "חכמים" שנועדו להוריד את הביקושים לא מקודמים מספיק בישראל. גם לא נושא הנסיעות השיתופיות - הדוגמה הבולטות היא אובר שלא הורשתה לפעול בישראל חרף העובדה שהיא פועלת בהצלחה באירופה ובארה"ב.
למרות העובדה שקידום נושא זה יכול להניב פתרונות כבר בטווח הקצר - ללא מכרזי ענק, אבל גם ללא גזירת סרטים. מדובר בעניין של חינוך ומדיניות ולא בנקודות זכות פוליטיות בקרב מתפקדי הליכוד.

פוליטיקאי עם שאיפות ועם יכולת להזיז הרים

כולם מסכימים שכ"ץ הוא שר "בולדוזר" שיודע ללחוץ כשהוא רוצה משהו, גם יריביו. אבל הוא גם פוליטיקאי עם שאיפות. הוא לא מתכוון לעצור במשרד התחבורה וכבר נושא את עיניו אל עבר הקדנציה הבאה. בזכות יכולותיו פרויקטים משמעותיים רבים קודמו אחרי שנים של קיפאון. מי שיכול להעיד על כך הם כנראה חברי הנהלת רכבת ישראל - פרויקט הקו המהיר, פרויקט הדגל של כ"ץ, הושק כשהוא אפוי למחצה. ואולם בעוד זמן מה, כאשר יושק הקו המלא, הציבור כנראה כבר לא יזכור את התקלות שאירעו, אלא את העובדה שאחרי 17 שנים של תכנונים ודיבורים, הפרויקט הגרנדיוזי הזה יצא לדרך במשמרת שלו.

זווית נוספת - שר שלא מתעסק בקטנות / גלית חתן

גם אם זה לא תמיד נעשה לפי הספר, ישראל כ"ץ הצליח היכן שאחרים לפניו נכשלו - ונשא על גבו את פרויקט הרכבת המהירה לירושלים

במדינה שבה שרים מתרחקים מתוכניות ארוכות טווח כמו מאש, נוסע שר התחבורה, ישראל כ"ץ, בנתיב פוליטי משלו. מאז שנכנס למשרדו, לפני קרוב לעשור, הוא 'התנחל' שם, ולא זז. כלומר, גרם לאחרים לזוז. בנוחות, או באי נוחות. לבחירתם.

רשימת הפרויקטים שהוא קידם ומקדם ארוכה, והציפיות לרכבת הקלה של תל אביב עדיין רחוקות מלהתממש. אבל כ"ץ יכול להיות בכל זאת מרוצה: המספרים שגזרו את הסרט לפתיחת קו הרכבת המהירה בין ירושלים לתל אביב, היו בידיים שלו. מציאות שהחלה עוד בשנת 1892, עם הקו בין יפו לירושלים, סופסוף השתנתה. היסטוריה.

קצת היסטוריה: הרעיון לשנות את תוואי הקו עלה לראשונה ב-1961. שמעון פרס ז"ל כשר תחבורה, אי שם ב-1970, ניסה לקדם אותו. מאז ניסו עוד רבים, אבל לאורך כל השנים שבהם המדינה גדלה והתפתחה, הרכבת הירושלמית נשארה תקועה בתחנה. אף מסילה לא הונחה, ואף קרון לא נסע, והנסיעה בדרך הקיימת, שהיא בלתי הגיונית בעליל, יפה ככל שתהיה, נמשכה כמעט שעתיים.

אז אמנם גם לכ"ץ לקח קצת זמן להניע את הגלגלים, העבודות היו איטיות והתארכו מעבר ללוח הזמנים המתוכנן (כרגיל בפרויקטים מסוג זה), לא נמצאו מספיק קרונות לרכבות בקו, ולכן הוחלט 'להלוות' קרונות מקווים אחרים, מיליארדי שקלים נשפכו לצערו של משרד האוצר, אבל בסוף זה קרה. לא בדיוק כמו שצריך, דיוק שוויצרי ואופי יקי כבר מזמן לא באופנה, אבל איך אומרים, מי שמתעסק בקטנות מפספס את הרכבת.

וכך, בסוכות האחרון נפתח הקו החדש בחגיגיות מוגזמת. כ"ץ וראש הממשלה נתניהו התייצבו בתחנת יצחק נבון שבכניסה לבירה, ויצאו לנסיעת הלוך-חזור. עד לאן? רק עד לנתב"ג, כי רק עד לשם הקו מגיע. מתי הקו לתל אביב יגיע לתל אביב? בשנה הבאה. אולי.
בינתיים נרשמות עוד ועוד תקלות, ואפילו מנכ"ל הרכבת הודה שאילו זה היה תלוי בו, הקו היה נפתח רק באפריל 2019, אחרי חצי שנה של הרצה, ולא על חשבון הנוסעים שמוצאים עצמם תקועים בין מנהרות. וכל זה, בלי שאמרנו מילה על רכבות, ותחבורה ציבורית בכלל, שפועלות בשבת. יש גבול. שכחתם מה קורה למי שמתעסק בקטנות?!?

אגב, אם מישהו חשב שפתיחת הקו תגרום לכ"ץ לנוח קצת, כנראה שהוא לא חי בארץ. כידוע, השר רואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה (אחרי עידן נתניהו, ברור, רק אחרי). השאיפות הפוליטיות מחייבות אותו להשמיע את קולו גם בתחום הביטחוני, ולכן כבר כשנתיים וחצי הוא דוחף לקידום הפרויקט הגרנדיוזי של הקמת אי מלאכותי מול חופי עזה, בעלות של 5 מיליארד דולר (לא על חשבוננו). חזון אחרית הימים? לכ"ץ זה לא מפריע. יש לו זמן, הוא לא מתכוון לפנות בקרוב את הזירה.