יוסי ואסה משתמש בהומור בשביל להגחיך את הגזענות

הפרק "שוביניזם" בסדרה "נבסו", נפתח בניצה (חנה לסלאו) שחוזרת ממניקור ופדיקור. לפני שהיא נכנסת לאוטו, היא מורה לבעלה יעקב (גדי יגיל), להוריד לה את הכובע, להוציא את המשקפיים מהתיק ולהניח אותם על הראש שלה, "לא על העיניים יעקב", היא צורחת, ו"נו, תחגור לי את חגורת הבטיחות". יעקב מתעצבן, "מה אתה רוצה שאני יתקלקל את הלק?", היא שואלת ופוקדת עליו לעבור רגע בבית בדרך למשתלה, כדי שתוכל להחליף את הכפכפים, כי איך אפשר ללכת עם כפכפים בחול שיש במשתלה, הפדיקור ייהרס.

משם עוברת המצלמה לגילי הפרסומאי האתיופי, בגילומו של יוסי ואסה, שנשוי לתמר הבלונדינית (מירב פלדמן), בתם של ניצה ויעקב. בחדר המדרגות, רגע לפני שהם נכנסים לארוחת ערב בביתה של אלמיטו, אמא של גילי, הוא מבקש מתמר שתכין קפה בסוף הארוחה, כי זה חשוב לו. מה שהוא לא אומר, זה שהוא רוצה להראות לאמא שלו שהבן שלה שומר המסורת האתיופית וההיררכייה המגדרית של העדה.

תמר לא ממש מבינה מה הוא עושה עניין מקפה, אבל מסכימה, למה לא. בסוף הארוחה גילי מצווה, "תמר קפה". היא קמה, נכנסת למטבח בחיוך, וגילי מתחיל לטרטר אותה, תחתכי מלון, תביאי מים, תנקי את הפירורים שנפלו על שמלש, הדוד המבוגר שסועד איתם, ובסוף דוחף לה את שקית הזבל ליד, שתוריד אותה בדרך למטה. כשהם עומדים ליד הפח, תמר, שמחזיקה את עצמה חזק כדי לא להתפרץ, מסננת לעברו, "אתה עשית שם הצגה".

ההקבלה המתוחכמת והמצחיקה הזאת, בין הפולנייה שמשפיטה את בעלה נגד רצונו ובין האתיופי שמצליח ב"כאילו" לשלוט באשתו, היא רק דוגמה אחת מרצף סיטואציות שהופכות את ואסה שכתב את "נבסו" עם שי בן עטר וליאת שביט ומשחק את גילי, לאיש השנה שלי.

זו לא רק הזכייה בפרס האמי הבינלאומי לסדרה הקומית, שבה זכתה הסדרה בשלהי החודש שעבר, אלא הכישרון והיכולת של ואסה, ב"נבסו", כמו גם בהצגות שיצר "באמהרית זה נשמע יותר טוב" ו"יחיד במינו", שלא ליפול לסטריאוטיפ הקורבני והמופלה לרעה, אלא ליצור חומר כלל אנושי, שעוסק בסוגיות ימיומיות שכל צופה יכול להזדהות איתן בקלות ולהציג אותן דרך נקודות מבט תרבותיות שונות. היכולת הנדירה של ואסה לגעת בפצעים הפתוחים והמאוד מדממים של בני העדה האתיופית והחברה הישראלית, כמו חשדנות השוטרים כלפי בעלי עור כהה, סוגיות של השתלבות או תרומות דם סלקטיביות, וגם לצחוק עליהן בו זמנית - ובכך להוריד אותן מדרגת העוול המרחיק, למציאות פשוטה של כאן ועכשיו, מנגישה אותה לקהל בכל מקום על הגלובוס והופכת אותה לסדרה אוניברסלית על זמנית. לא בכדי רשת פוקס, שמפתחת גרסה משלה ל"נבסו", בחרה לקרוא לה "התנגשות תרבותית", בכל חברה היום יש מהגרים וכשיש מהגרים יש מתח תרבותי.

בהומור, לא בכעס

יוסי וואסה, 43, הוא אחד הקולות הדומיננטיים של בני העדה הצעירים, אלה שרוצים להנכיח את עצמם בקומה זקופה בארץ ולא להרכין את ראשם בהכנעה כמו שעשו הוריהם, שחלמו על ציון וירושלים והיו מוכנים להקריב עבורן את כל מה שהיה להם וכשהגיעו לישראל, חוו הלם תרבותי ממנו חלק ניכר מהם לא הצליחו מעולם להתגבר.

לא צריך להרחיק עד לאָגֶרְנֶש, אמו של אברה מנגיסטו, שנמצא כבר כמעט חמש שנים בשבי חמאס, שאינה מסוגלת להוביל מאבק ציבורי לשחרור בנה, כמו שעושות זהבה שאול ולאה גולדין, או שהובילה בעבר הלא רחוק משפחתו של גלעד שליט. הזעם המצטבר נגד רשויות המדינה ובעיקר נגד המשטרה, התפרץ במאי 2015, אחרי פרסום סרטון שבו נראו שוטרים מכים את דמאס פיקדה, חייל ממוצא אתיופי על לא עוול בכפו; כמו גם בהפגנות סוערות נגד שיטור יתר כלפי בני העדה, פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה, הדרת תלמידות אתיופיות ממוסדות חינוך, מותו של יוסף סלמסה אחרי מעצר שנוי במחלקות, והאיפול הכבד שהיה אז על חטיפתו של אברה מנגיסטו.

גילי של יוסי ואסה נוגע בדרכו המחויכת בכל הנושאים הנפיצים האלה, באותו האופן בו טיפל בזמנו סייד קשוע, בקונפליט של בני הדור הצעיר הערבי עם החברה הישראלית בסדרה "עבודה ערבית". גם קשוע עסק ברצונו של אמג'ד, בן דמותו, גיבור הסדרה, להשתלב בחברה הישראלית, ובו-בזמן לשמור על מקומו בחברה הערבית, גם הוא זגזג בין המסורת למודרניות, בין הכפר הערבי הקטן בפריפרייה לעיר הגדולה, והכל באמצעות הגחכה של הסיטואציות הכי טעונות שאפשר לחשוב עליהם, כמו שיבוצו של אמג'ד לתורנות במשמר האזרחי, בלילה, כשהוא נושא נשק.

אגב, את ההשוואה ל"עבודה ערבית" ואסה פחות מחבב. כשראיינתי אותו בחודש שעבר, ערב נסיעתו לטקס האמי, הוא הדגיש את ההבדל בין הסדרות ואמר, "יש כל מיני סדרות ישראליות ביצירה המקומית, מצחיקות וכיפיות, אבל הכל פרצופים לבנים. פה יש סדרה של אנשים שחורים, ממש, לא כהי עור. אנשים ישראלים מאפריקה, דמויות מגניבות. הדילמות של הערבים והאתיופים חריפות, אבל אצלנו אין ענייני ביטחון הבדלי דת. אנחנו מדברים על תרבות, היררכיה חברתית, תפיסה עצמית, זהות, דילמות מול הממשלה והמשטרה".

הקול של ואסה ייחודי גם בקרב האתיופים הצעירים. הוא לא כועס כמו הראפר טדי נגוסה, כוכב עולה בסצנה, שעומד על הבמה אזוק כשהוא שר את "אזיקים על הידיים", שיר שהפך לסוג של המנון מחאה נגד שוטרים שנטפלים לבני העדה בגלל צבע עורם ללא סיבה. ואסה משועשע רוב הזמן ממה שמטריף אחרים, והקריצה הזו משחררת את הזעם שלו באופן מבוקר ואלגנטי ומדברת לא רק אל תוך העדה, אלא בעיקר החוצה.

נפגשנו כאמור לפני שטקס לארצות הברית לטקס האמי, ובמקביל היה בשיא ההכנות לקראת צילומי העונה השנייה של "נבסו" שמתוכננת להעלות בקיץ. הוא נפעם אז מעצם המועמדות, גם כי לא היה לו מושג בשעתו שחברת ההפקה שלו אנדמול, הגישה את הסדרה כמועמדת לפרס ובעיקר כי בארץ "נבסו" לא זכתה בשום דבר. מעבר להתלבטות מה ילבש, כי טוקסידו לא היה לו וגם לא חליפה, כי גם לחתונה לוקחים אצלם חליפה מהשכן, זכייה לא עלתה בכלל על הפרק.

לקראת סוף השיחה שלנו הוא נזכר פתאום בשנה הראשונה של המשפחה שלו בארץ, בנתניה, אחרי שעלו ב"מבצע משה". "ההורים היו כמו ילדים קטנים", אמר לי. "הם ראו בטלוויזיה סרטים מצוירים והתפקעו מצחוק. אמא לא הפסידה אף פרק של 'הלב' עם מרקו. היא איבדה את אמא שלה בסודן, נקשרה לאמא שלו בדמעות והייתה כל כך הייתה מאוכזבת כשהחופש הגדול נגמר והפסיקו לשדר אותה". ואז הוא צחק, איש השנה שלי, כי הוא למד שאין דרך טובה מהומור כדי להתמודד עם הקושי.