הנקראות ביותר

המדען שחוקר איך באה תגלית מדעית לעולם: "שיעור הזכייה של נשים בפרסים: 30%, בערך כמו שיעור המדעניות"

מדוע דרווין הקדיש רק את העמודים האחרונים ב"מוצא המינים" לרעיון הברירה הטבעית, ומה ההרכב האידיאלי של קבוצת מדענים? פרופ' בריאן אוצי חוקר בעזרת ביג דאטה איך נולד רעיון מדעי מהפכני

 פרופ' בריאן אוצי / צילום: כדיה לוי
פרופ' בריאן אוצי / צילום: כדיה לוי

הגילויים המדעיים הגדולים מלווים בלא מעט אגדות. מי לא מכיר את זעקת "אאוריקה" של ארכימדס כשפענח את השאלה כיצד מודדים נפח, או את הסיפור על התפוח שנפל על ראשו של ניוטון וגרם לו להבין את משמעות כוח הכבידה. התרבות שלנו נוהגת לקשור הילות למדען היחיד הגאון, פרסי נובל ניתנים באופן אישי, ותופעות מדעיות נקראות על שם מדען אחד או שניים. האם כך באמת נראים גילויים מדעיים? הסוציולוג פרופ' בריאן אוצי סבור שלפחות היום התיאור הזה רחוק מהמציאות.

אוצי, שמגיע מדי שנה לישראל ללמד בתוכנית קלוג-רקנאטי, תוכנית ה-MBA הבינ"ל למנהלים, המשותפת לקלוג ולפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, חוקר זה שנים את עבודתם של אנשים יצירתיים, ובשנים האחרונות הוא ממוקד במיוחד בחקר הסוציולוגיה של מדענים.

"בטרם עסקתי בתחום המדעי, הייתי מוזיקאי ניו וייב. הייתה לי להקה בשם The Foggiest Notion, ואפילו ניגנו באותו מועדון שאירח את הטוקינג הדז ואת בלונדי. זה היה נפלא, אבל לא קיבלנו את חוזה ההקלטות שרצינו. החלטתי לקחת הפסקה, ואז הבנתי שאני בעצם רוצה להמשיך בדרך השנייה שתמיד סקרנה אותי - לימודים גבוהים. כך עשיתי, אבל לא הצלחתי להתנתק מעולם האמנות, ואת המחקר שלי מיקדתי בשאלות על יצירתיות".

אוצי, שמחזיק גם בדוקטורט בהנדסה, חוקר את הסוציולוגיה באמצעות אלגוריתמים ממוחשבים, ומחקריו על רשתות של אנשים שאבו השראה ממחקרים על רשתות מחשבים. "ההכשרה של מדענים כלל לא נוגעת בהמצאת רעיונות חדשים", הוא אומר, "הם מקבלים הכשרה בסטטיסטיקה, בניית מחקר, ואם הם בני מזל, אז גם בהירות כתיבה, אבל מהיכן הם מקבלים את היצירתיות? זו הייתה השאלה שממנה התחלנו. אלברט איינשטיין, שהתעניין בכך מאוד, אמר שחשוב יותר לאמן מדען כיצד לחשוב מאשר לתת לו ידע. אולם איזה סוג של אימון בדיוק נדרש כאן?"

מוצא המינים של דרווין והדייסה של זהבה

אחד המאמרים פורצי הדרך של אוצי היה זה שהפריך את "אפקט גולדילוקס" (זהבה ושלושת הדובים), שמשמעותו שכדי להחדיר רעיון חדש לעולם המדע, הוא צריך להיות לא חם (חדש) מדי ולא קר (מיושן) מדי, אלא בדיוק מספיק, כמו הדייסה שזהבה אכלה לבסוף. המחקר של אוצי גילה שהעיקרון הזה הוא למעשה מתכון לרעיונות... פושרים.

דייסה לא חמה ולא קרה / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאטיב

"ההשערה החלופית לאפקט גולדילוקס עלתה אצלי כשקראתי את הספר 'מוצא המינים' של דרווין", הוא מספר. "כולנו מכירים את הרעיון האדיר שמופיע בו, ולפיו לחצי סביבה ולחצי תחרות משפיעים על ההישרדות, אלא שהוא מופיע רק לקראת סוף הספר, בעשרות העמודים האחרונים. ברוב רובו של הספר, אולי 500-600 עמודים, אין שום חידוש. הוא עוסק בנושא שהיה אז מוכר מאוד - רבייה מכוונת של חיות על ידי בני אדם. רק בסוף הספר מגיעים לברירה שמתרחשת בטבע באופן ספונטני".

בעקבות ההבחנה הזאת, העלה אוצי השערה שהרעיונות החדשים שעושים מהפכות בתחומם הם אלה שמוגשים לעולם בשילוב של מידע רב מוכר מאוד. כלומר, לא עוד רעיון המוגש כדייסה פושרת, אלא כתבשיל המשלב חומר חם מאוד וחומר קר מאוד. גלידה עם ברנדי בוער או פנקייק חם עם פרי קפוא.

"בחנו בעזרת מחשב מיליוני מאמרים במקביל, כדי לבדוק אם מאמרים מובילים הם 'גולדילוקס' או 'חם-קר'. ביקשנו מהמחשב לבדוק לגבי כל שני פריטים בכל הביבליוגרפיות האם הופיעו באותו מאמר בעבר או שהצימוד שלהם יחד הוא חדש. ככל שהם הופיעו יחד בתדירות גבוהה יותר, המאמר שחיבר ביניהם קיבל נקודת "מיינסטרים". כל צימוד חדש נתן למאמר נקודת 'חדשנות'".

המחקר הזה אימת את השערת החם-קר. המאמרים שהייתה להם ההשפעה הגדולה ביותר על תחומם היו אלה שקיבלו גם ציון מיינסטרים גבוה וגם ציון חדשנות גבוה, אך לא כאלה שהציגו הרבה צימודים בעלי שכיחות בינונית. במקרים שבהם כ-10% מהצימודים בביבליוגרפיה היו של מאמרים שלא חוברו יחד מעולם, והיתר היו חיבורים נפוצים יחסית, למאמר היה סיכוי גבוה יותר מאחרים להיות בעל השפעה.

אוצי חזר גם למאמרים ולספרים קלאסיים כדי למצוא עדות לתופעה הזאת. "כאשר ניוטון הציג לראשונה את עקרונות החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, הוא עשה זאת רק אחרי הקדמה ארוכה, שבה הוא מראה כיצד היינו עשויים לנסות לפתור אותן סוגיות באמצעות המתמטיקה שהייתה מוכרת עד אותו זמן. רק אחר כך הוא מגיע לשיטה החדשנית שלו", מספר אוצי.

"במקרה הזה, יש עדויות לכך שניוטון רצה לרכז את הספר בנושא החדש, ללא ההקדמה, והעורך שלו הבין שכדי שהתורה החדשה תתקבל, יש לארוז אותה בצורת 'חם-קר', נוחה יותר לעיכול על ידי ההמונים. וכך קיבל העולם את החדו"א. אז הידד לעורכים".

כיום, חברות כמו גוגל ומיקרוסופט משתמשות במודל של אוצי בפיתוח מוצרים חדשים, כדי לוודא שנשמרים מאפיינים מוכרים במוצר נוסף על חידוש אחד או שניים רדיקליים בכל גרסה.

"אנחנו משתמשים בשיטה הזאת היום כדי לבחון אם יש מספיק חדשנות במאמרים שלנו", מספר אוצי. "אם לא צירפנו מספיק מקורות ביבליוגרפיים שלא צורפו יחד בעבר, זה סימן אזהרה טוב לכך שהמאמר לא מספיק מעניין וצריך להכניס לו רעיון רדיקלי חדש".

המתכון לקבוצת מדענים אידיאלית

לדברי אוצי, עצם החיפוש אחר ביבליוגרפיה שהיא חדשה לנושא, ובמקביל רלוונטית מספיק כדי שניתן יהיה לכלול אותה במאמר, מצית לעתים רעיונות חדשים. עם זאת, הוא טוען, הדרך הכי טובה להצית רעיונות חדשים היא להפגיש בין אנשים.

ב-2005 ערך אוצי את מחקר הביג דאטה הראשון בתחום הסוציולוגיה של המדע. הוא בחן לא פחות מ-27 מיליון מאמרים, כלומר כמעט כל המאמרים המדעיים שפורסמו בכתבי עת מקצועיים, והוא אכן מצא שלקבוצת מדענים העובדת יחד יש יתרון עצום על מדען יחיד. כיום זה כבר סוד גלוי ומצפים ממדענים לפעול בקבוצות, אולם אוצי היה הראשון שהוכיח זאת אמפירית. "ולא צריך לשאול אם המחקר הזה ניתן להכללה, כי הוא רץ על כל המאמרים שאי פעם נכתבו", הוא מחייך.

באילו נסיבות חשובה העבודה בקבוצות במיוחד?

"ראינו שאחרי מלחמת העולם השנייה, היתרון לעבודה בקבוצות גבר. הסיבה לכך היא כנראה שמדע הפך בהדרגה למגוון ומורכב יותר, והמדענים הלכו ופיתחו התמחויות צרות יותר ויותר. זה קורה בכל התחומים. ואז, כדי לחבר בין רעיונות שלא חוברו עד כה ולהשיג חידוש, חייבים להציג תרומה של כמה אנשים מתתי-תחומים שונים. עם השנים, הפער בין היצירתיות של יחידים ליצירתיות של קבוצות הולך וגדל, והקבוצות נעשות גדולות יותר, בעוד שההתמחויות נעשות צרות יותר.

"המדע מכיר בכך היום. בעבר, כדי לקבל משרה או קידום, היית חייב להראות לפחות כמה מאמרים שהם תרומה שלך ב-100%. היום זה כבר לא מקובל. מדענים רבים לא יכתבו במשך כל הקריירה שלהם מאמר אחד לבד".

מעבר לשיתוף ידע, צוותים גדולים מאפשרים העברת "ידע בשתיקה" (Tacit Knowledge), כפי שאוצי מכנה זאת, או ידע שאיננו מדובר. לדוגמה, לכל אחד מחברי הצוות עשויה להיות מיומנות אחרת, כמו בניית טיעון, התמודדות רגשית טובה עם דחייה, תגובה למבקרים וכן הלאה. "למישהו בקבוצה יש ידע שהוא אפילו לא יודע שיש לו אותו, וכאשר הוא מבצע דברים האחרים לומדים ממנו באמצעות חיקוי. ייתכן שהם גם יבקשו הסבר, וזה יגרום לבעל הידע לשייף את המיומנות שלו ולהפוך אותו למקצועי עוד יותר".

אוצי נותן כדוגמה את בתו, שרצתה ללמוד לנהוג באוטו עם הילוכים. "ניסיתי להסביר לה, וכמובן, זה דבר שקשה להסביר. כשהיא ראתה מה אני עושה, היא הצליחה ללמוד מכך ברמה אחרת לגמרי. כך גם עם הידע הבלתי רשמי בעולם המדע. ללמוד אותו מחיקוי זו הדרך הכי נכונה לצמוח כמדענים".

מחקר המשך שבוצע על ידי קבוצת חוקרים אחרת הראה שקבוצות לא רק מייצרות מאמרים רבים יותר, המאמרים שלהן חדשניים יותר. "זה קורה בקבוצות של 3-5 מדענים, אך לא בקבוצות של עשרה מדענים", אומר אוצי, "כנראה משום שקבוצות גדולות מתכנסות כדי לפתור 'בעיות גדולות', ואז כל אחד מגיע לחדר כשדעתו כבר מגובשת עליהן והמדענים עסוקים בשכנוע זה של זה ולא בסיעור מוחות.

"לעומת זאת, קבוצות קטנות מתכנסות כדי לפתור גם בעיות בקצה הדיסציפלינה, בעיות לא מוגדרות כל כך, ולפעמים עצם ההגדרה המשותפת של הבעיה מובילה לחשיבה פורצת דרך. כשניגשים לבעיות לא לגמרי מוגדרות עם פתרונות לא לגמרי ממוסדים, אז יכולה באמת להיווצר חשיבה קבוצתית משותפת".

אוצי סבור שהוא גילה מהו בדיוק הרכב הצוות המנצח ליצירה. הוא מצא אותו אצל כותבי הצגות לברודוויי ואז בחן זאת על מדענים. איך נראית הקבוצה האידיאלית? "היא כוללת תמיד שני אנשים שעבדו יחד בעבר, לצד שלושה נוספים שלא עבדו עד כה עם אף אחד מהשניים, ולא זה עם זה", אומר אוצי ומסביר: "העובדה שיש שני אנשים בקבוצה שעבדו יחד ומגייסים את האחרים, פירושה שיש מי שנותן את הטון לאווירה בקבוצה, ואין מאבקים בהקשר הזה, ויש אמון ונכונות להסתכן בהליכה אחר הרעיונות זה של זה. את האנשים הנוספים צריך כדי להכניס 'דם חדש' לקבוצה".

איך מתפתחת האינטראקציה הזאת בחדר?

"המתכון הזה חייב שף, שהוא אחד האנשים מהשניים או השלושה שכבר עבדו יחד בעבר, והוא חייב לוודא שקבוצת הגרעין פתוחה לשמוע את הרעיונות של האנשים החדשים בחדר, ולא מתייחסת אליהם רק כ'שכירים', כי אז כבר עדיף להשאיר את הצוות המגובש לעבוד לבד".

אתה ממליץ לרענן את הקבוצה ולעבוד בצוות קצת שונה בכל מחקר. זה שונה מאשר, למשל, להקה מוזיקלית שעובדת כל השנים באותו הרכב?

"הביטלס היו יחד 10 שנים, אבל הם הביאו מפיקים שונים לאלבומים השונים. חלק מהנגנים העיקריים השתנו. צריך להביא אדם חדש שיניב קונפליקט אבל לא יותר מדי קונפליקט".

מהם התמריצים לעבודה בקבוצות?

"הביטחון בחלוקה נכונה של הקרדיט. מבחינה רציונלית, ברור לאנשים מדוע כדאי להם לעבוד בקבוצה: עומס העבודה מתחלק ביניהם, חברי הצוות מביאים למשחק יכולות שונות, ישנה צמיחה אישית מתוך למידה הדדית, והעבודה מהנה יותר ובודדה פחות. גם יש תחומים שבהם המחקר פשוט אינו יכול להתבצע על ידי אדם אחד. אבל סוגיית המאבק על קרדיט היא אמיתית, והשאלה איך דואגים לקרדיט הוגן היא שאלה מתפתחת. לדוגמה, תועד במדע 'אפקט מתיו', שבו האדם הכי מוכר בצוות מקבל את רוב הקרדיט על העבודה. שם האפקט מתייחס לפסוק בברית החדשה, בספר הבשורה על פי מתי: 'כִּי מִי שֶׁיֶשׁ־לוֹ נָתֹן יִנָּתֵן לוֹ וְיַעֲדִיף וּמִי שֶׁאֵין לוֹ גַם מָה־שֶׁיֵּשׁ־לוֹ יִנָּטֵל מִמֶּנּוּ'".

בעולם שבו כל המחקר הוא קבוצתי, מה יעשו הגאונים שסובלים מיחסים בין אישיים גרועים?

"צריך להדריך אותם. כשבונים צוות אינטרדיסציפלינרי, לפעמים מגיעים חברי צוות שחושבים שהדיסציפלינה שלהם טובה יותר. גישה כזאת פוגעת בצוותים. המנטור צריך לדאוג לכך שכל אדם בקבוצה זוכה לפתחון פה. זו שאלה של תרבות ומנהיגות".

מתילדה והפרסים

מול אפקט מתיו עומד אפקט מתילדה, שלפיו הנטייה של קוראי מאמרים - גברים ונשים - היא להעריך שנשים תרמו פחות למחקר. אפקט מתילדה נקרא על שם האקטיביסטית מתילדה ג'וסלין גייג', ששמה לב לתופעה כבר במאה ה-19.

אוצי בחן כיצד משתקף האפקט הזה בהקצאת הפרסים המדעיים. "פרסים הם תמריץ חזק מאוד במדע", הוא אומר. "לפעמים לשני מדענים יש אותו מספר מאמרים וציטוטים, אבל הפרס מעיד על מי שנחשב בציבור למדען המשפיע יותר. כמו כן, תקשורת ההמונים מתעניינת רק בפרסים ולא אכפת לה מציטוטים, וחלק מהפרסים שווים המון המון כסף, וגם מקילים בהמשך על המדען לקבל מענקי מחקר נוספים, לגייס לעבודה עמו סטודנטים מצליחים ולהשיג קביעות".

מספר הפרסים אמנם צמח בשנים האחרונות, אך מספר מקבלי הפרסים לא צמח באותה מידה. מדענים שכבר זכו בפרס יקבלו לעתים קרובות פרסים נוספים. "הצלחנו למפות את הקשרים בין הפרסים ולנבא זוכים בפרסים יוקרתיים על פי זכייתם בפרסים פחות מוכרים", מספר אוצי ומאשר שפרס וולף הישראלי הוא אחד משני הפרסים המנבאים בהצלחה הרבה ביותר את זוכי פרס נובל.

"שאלנו את עצמנו אם אפשר ללמוד מאופן חלוקת הפרסים על ההכרה שמקבלות נשים במדע. ראינו שהנשים מיוצגות בחסר בפרסים, גם ביחס להישגים שלהן בציטוטים בפועל. בשנים האחרונות הן מתחילות לזכות יותר בפרסים ואפשר ללומר ששיעור הזכייה שלהן, 30%, הוא בערך כמו שיעור המדעניות. אולם ניתוח מעמיק יותר הראה שנשים זוכות בפרסים פחות איכותיים, בפרסים צוותיים יותר מאישיים, בפרסים על קידום סטודנטים ותרומה לקהילה או מסביב למדע יותר מאשר בפרסים על ההישג המדעי עצמו. נשים זוכות פי שניים מגברים בפרסים מסוג זה, אך אלה פרסים שמשפיעים פחות על הקידום ועל השגת מימון. אז ה-30% הוא מספר מרשים אך לא לגמרי מייצג".

האם הפרסים ניתנים באופן שאינו משקף נאמנה את הישגי הנשים או שהן באמת נוטות יותר לעסוק בתחומי ה"שירות למדע"?

"אנחנו חושבים שוועדות הפרס מוטות על ידי אפקט מתי ומתילדה. כמו כן, לגברים רבים יש היסטוריה ארוכה יותר בתחום העיסוק שלהם. 30% נשים בעמדות בכירות במדע זהו נתון חדש יחסית. נוסף על כך, נשים באמת מקבלות על עצמן יותר תפקידים במחלקה, בעיקר תפקידים שקשורים בתמיכה בסטודנטיות אחרות, כחלק מהמחויבות שלהן לקהילת הנשים כולה. הסטודנטיות עצמן מעדיפות מנטוריות נשים, ולכן יש עליהן עול יותר גדול". 

המחקרים של בריאן אוצי

מה מנטורים של מדענים מתחילים עושים

"מערכת היחסים הכי חשובה של מדען היא עם המנטור שלו, לרוב המנחה לדוקטורט או לפוסט דוקטורט, אבל אנחנו לא יודעים בדיוק מה הדבר הזה שמנטורים עושים", אומר אוצי. כדי לנסות להבין זאת, הוא וחברי הצוות שלו בחנו מה עלה בגורלם של סטודנטים למנטורים שעשור מאוחר יותר זכו בפרס משמעותי, לעומת חוקרים שהיו בעמדה דומה באותו גיל (אותו מספר פרסומים, משרה דומה), אך לא זכו מאוחר יותר בפרס. "ההנחה שלנו הייתה שאם חוקרים אכן מצליחים לטפח סטודנטים שבהמשך מצליחים יותר, הדבר נובע מהידע הסמוי שהעבירו להם לגבי התנהלות באקדמיה, ולא מהידע הגלוי שהעבירו לסטודנט לגבי תחום המחקר עצמו", אומר אוצי, והמחקר אכן הראה זאת. סטודנטים שלמדו אצל מרצה שמאוחר יותר זכה בפרס, הצליחו פי 2 יותר מסטודנטים שלמדו אצל חוקר שנראה על הנייר כבעל אותם כישורים והישגים, אך לא זכה בפרס.

מחקר הדרופבוקס שחולל סערה

אחד המחקרים הטריים ביותר של אוצי לגבי מדענים שאב מידע מתיקיות של תוכנת שיתוף המסמכים DropBox. החברה שיתפה את המידע עם החוקרים, באופן שלא אפשר להם לראות את תוכן המחקר ולא את שמות החוקרים, אך הם יכלו לראות את מספר המשתתפים בכל מחקר ואת דינמיקת העדכון.

החוקרים גילו שקבוצות קטנות (2-3 אנשים) מצליחות לשתף פעולה בכתיבת מסמך מסוים יותר מאשר קבוצות גדולות יותר. כמו כן, קבוצות שהקדישו יותר זמן למחקר (קצת יותר מחצי שנה) השיגו תוצאה טובה יותר. חלוקת עבודה מאוזנת יותר ניבאה מחקר מוצלח יותר מאשר מקרים שבהם אדם אחד עשה את רוב העבודה. המסקנה האחרונה הייתה שלניסיון יש השפעה מהותית: המחקרים המוצלחים ביותר היו אלה שבהם החוקר הבכיר תרם חלק גדול יותר.

למרות האנונימיות, מחקר הדרופבוקס חולל סערה בקהילה המדעית משום שדרופבוקס לא שיתפה את החוקרים בכך שהיא עומדת לחשוף את המידע עליהם, ולא קיבלה את הסכמתם לכך.

עסקים דווקא כדאי לעשות עם חברים

אחד המחקרים המפורסמים של אוצי גילה שכדאי ורצוי לעשות עסקים עם חברים. כאשר הקשר הבין-אישי הוא טוב, נוצרים יחסי אמון המאפשרים לקחת סיכונים יחד וחוסכים משאבים רגשיים כגון זהירות יתר. במחקר של אוצי, החברים נטו לעזור זה לזה גם בלי שהתבקשו ובלי להתחשבן, וכך התוצאה עבור כולם הייתה טובה יותר.

משקיעים, אל תתלהבו יותר מדי

בעזרת אלגוריתם שניתח מסרונים שמעבירים זה לזה משקיעים בקרנות גידור, הופק מידע על הרגשות של משקיעים, והתברר שהמשקיעים שהם נרגשים במידה בינונית מקבלים החלטות טובות יותר ממשקיעים קרים ונטולי רגש בכלל וגם ממשקיעים שנסחפים בהתלהבות אחרי רגשותיהם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות