ביום שהתחלתי לקנא במתחרה באינסטגרם

הצד האפל של הירח מלא בסיפורים כאלה. העולם החדש הפשיט אותי מהבועה ששמרה עליי מאותו מושג בזוי - קנאה.

אף פעם לא השוויתי עצמי למישהו אחר מלבד אמא שלי, בקטע טוב. גדלנו בדירה קטנה וצנועה לצד הפנימייה שאבי עבד בה, וכשביקרתי בבתים גדולים של חבריי הרגשתי שאצלנו יותר כיף, והזמנתי אותם בגאווה לבוא אלינו. לא התביישתי בעובדה שלכולם הייתה טלוויזיה צבעונית, כשאנחנו עדיין עם השחור-לבן. לבשתי בגדים משומשים, חשבתי שזה יפה ונכון, וכשאחותי עברה את בולמוס המותגים שלה - לא הבנתי למה לה לרצות להיות כמו כולם. השוואתיות לא הייתה חלק מהרפרטואר שלי. התעסקתי בשלי.

בכל פעם שהרחתי קנאה, הפכתי אותה למנוע שלי. ביום שהתעוררתי ורציתי להיות יפה, מצאתי דרך להיות. ביום שרציתי לנגן ולא רק לשמוע מוזיקה, התאבדתי על זה. וביום שרציתי נעליים חדשות - התחלתי לעבוד ולעשות כסף. למדתי להפוך את הקנאה לכלי פרקטי: רוצה? לכי תשיגי.

אבל אז זה קרה. דווקא בשלב מאוחר יחסית, הבנתי איך זה ליפול לתוך הרשת האכזרית של האלמנה השחורה. היא כמעט חיסלה אותי, ובעיקר הרסה את הכיף הכי גדול שלי: לתעד את חיי. אני עושה את זה הרבה לפני הסטורי ולפני 'מחוברים', לפני התפוצצות המדיה החברתית. יש לי מצלמת וידיאו מגיל 16 ואני עושה סלפי מגיל שבע. מבחינתי, אני המצאתי את זה. כשנכנסתי לאינסטגרם, זה הרגיש כמו נבואה שהגשימה עצמה: הנה המגרש הביתי שנועדתי להסתובב בו בטבעיות.

את הסטורי שלה גיליתי במקרה, והוא כל כך הצחיק אותי. בהתחלה לקחתי את זה למקום של השראה. למדתי ממנה כמה זוויות צילום ולהוסיף מוזיקה, ושמחתי על הגילוי. אחר כך נכנסתי לאינסטגרם שלה כי חשבתי שאנחנו אוכלות באותן המסעדות, אבל היא רוב הזמן בחו"ל, ואני, בניגוד לעבר, רוב הזמן בארץ. הלייף סטייל שלה הזכיר לי שאני מתגעגעת לחיים על מזוודה, וזה התחיל לבאס אותי.

עם כוס הקפה של הבוקר הייתי בודקת לשלומה, והיא כל יום נראתה לי יותר יפה וזורחת, כל תמונה שלה מושלמת. ואני? לא בשיאי, בדיוק מתבגרת לי.

די. החלטתי שאני לא מסתכלת על הפרופיל שלה יותר, אבל אחרי כמה שבועות, היא קופצת בפיד ושוב מצחיקה אותי, אנחנו מיד חוזרות לחברות מרגשת. מספר העוקבים שלה מטורף. מה זה? התחלנו מאותו מספר, והיא עקפה אותי בגדול. כל יום איתה, אני מרגישה פחות רלוונטית. ואז הבנתי: מתעוררת בי קנאה. פתאום התחושה הטובה שהייתי קמה אליה התערערה, התום נעלם.

למחרת אני קולטת שמספר העוקבים שלי לא רק שלא צמח - אלא ירד בצורה מבהילה. הקהל שלי עבר אליה. התחרות הסמויה הזו מחסלת אותי. ואני עדיין לא מבינה שזה חדר לחיים האמיתיים שלי. יום בהיר אני מתעוררת לריקוד שלה, רק שזה ממש שלי. היא הפכה את זה להפקה שמשאירה אותי עם אבק על הפנים. ואני? אני שבוזה. אין לי אומץ לעשות Unfollow, זה כנראה יהיה מוגזם, אז אני מענישה אותה בכך שאני לא עוקבת אחרי הסטורי שלה יותר. היא עשתה לי לא טוב, בצורה הכי מעוותת שיש, רק מעצם היותה יותר מוצלחת ממני במדיה החברתית.

זה מדהים שאני משווה עצמי למישהי לראשונה בחיי, ועוד לנערה שצעירה ממני במיליון שנה, שחיה חיים שונים לחלוטין משלי. היא הצליחה לשפוך עליי כוס יין אדום דרך הטלפון, ולהכתים את הדבר הקדוש ביותר - השמחה שלי. והכתם לא ירד, נותרתי עם שובל סגול וכהה שנמרח על הגאווה שלי.

אני מודה: כבר לא בא לי להעלות סרטונים. לא בא לי שיקנאו בי, ולא בא לי לקנא באף אחד. איך זה הגיח לחדרי הלב שלי בגיל ארבעים ופאקינג שבע? הבנתי שזו בושה, אבל גם מזל, כי עכשיו אני יודעת איך זה מרגיש: כמו שמישהו שופך לך מים על האש, ולך תדליק מדורה עם עצים רטובים.

בהרבה מובנים מדובר בטאבו. עדיף להכחיש ולשקר, מלהודות בקנאה שלנו במישהו אחר.

עכשיו ממש מישהו פותח את האינסטוש שלי ומרגיש פחות טוב עם עצמו, כי העליתי תמונה שלי מחייכת עם מאמן הכושר. זה נורא. זו המחלה של העידן החדש, ואין מנוס אלא לבחור בבריאות. להכיר בקנאה כחלק מהיותנו אנושיים, ואז להקליל אותה.

זה לא להימנע מההיא או ההם באינסטגרם, אלא להחליף אותם במישהי שכשאני אומרת לה 'בוקר טוב’ דרך המסך, אני מרגישה אופטימיות, במקום המלפפון החמוץ שהחמיץ לי את השמחה. מישהי שמזכירה לי שאני רלוונטית בכל גיל, צבע וצורה. ושהכי טוב לצחוק, ובעיקר על עצמי.