הנקראות ביותר

לידיעת המשטרה, הטיפשות מתחילה בתוכנו

לעתים קרובות תוצאותיה של התנהגות לא מושכלת גרועות מסתם רוע-לב

הפגנת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית ב-30 בינואר / צילום: שלומי יוסף
הפגנת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית ב-30 בינואר / צילום: שלומי יוסף

כשטיפש זורק אבן לבאר, אלף חכמים לא יוציאו אותה. כששוטר יורה למוות בפגוע נפש ממוצא אתיופי, אלף גמגומים של המשטרה על סכנה שנשקפה לשוטר לא יצליחו לכבות הפגנות ענק. עם רוע עוד אפשר איכשהו להסתדר. עם טיפשות, הגוררת אחריה חוסר שיקול-דעת, קשה להתמודד. את האופן שבו מטפלת משטרת ישראל בצעירים האתיופים, אפשר לכנות פשוט טיפשות.

אני מאמינה בכל לבי שרוב שוטרי ישראל מסורים לתפקידם. אבל חלקם, כך מסתבר, מתקשים שכשהם רואים אתיופי מול העיניים, והם חייבים לפרוק את הזעם באלימות או בסחיטת הדק. אבל זה עוד מילא. הבעיה הגדולה באמת היא שוטרים שמקבלים בידיהם כוח, סמכות ונשק ולא מפעילים את הראש.

ההתנהלות חסרת התבונה במשטרה היא סיסטמטית ולא החלה הירי המיותר ביהודה ביאדגה ז"ל. היא הופיעה במלוא הדרה המפוקפק גם במכות הרצח שחטף יוסף סלמסה בתחנת המשטרה כשהוא אזוק בידיו וברגליו, ואפילו באופן שבו התכוננה המשטרה להפגנה הגדולה בשבוע שעבר, עם הודעות מקדימות על אלימות צפויה וסגירת כבישים היסטרית, במקום להרגיע ולהקטין נזק. איך הייתה אומרת סבתא שלי? קודם חושבים, אחר-כך עושים. במשטרת ישראל עובדים, לצערנו העמוק, הפוך.

הטיפשות, כאמור, מתחילה בכוחותינו, כך עולה מהדיווחים בתקשורת על הירי בביאדגה. בשלוש וחצי אחר-הצהריים הזעיקה משפחתו את המשטרה לביתה בבת-ים, אחרי שהשתולל ויצא ממנו מנופף בסכין לרחוב. שני השוטרים שהוזנקו למקום התפצלו. האחד, חמוש בטייזר, חיפש אותו רגלית באזור. השני, רכוב על קטנוע, סייר מסביב לבית ובמהלך הנסיעה הבחין בו, עצר את הקטנוע וקרא לו להשליך את הסכין. ביאדגה, שככל הנראה היה באמוק, לא ציית. השוטר, שהיה איתו בקשר עין, ירה בו שני כדורים (ביאדגה לא נורה בכדור שלישי בגב, כפי שנכתב בגרסה הראשונה של המאמר).

עד כאן העובדות, ונדמה שהן מספיקות כדי להבין שתחושת הסכנה שחש השוטר - התירוץ של המשטרה לירי הפזיז - הייתה לא ריאלית. ברור שכשרץ אליך אדם עם סכין, אתה פוחד. אבל כשאתה שוטר, אתה חייב להתגבר על החרדה, להתעשת ולשקול את התרחישים האפשריים ולבחור מתוכם את הטוב ביותר.

אני לא לוחמת דגולה, אבל ההיגיון אומר שיש לפחות שלושה כאלה: ירי באוויר, שיכול להרתיע את החשוד ולעצור אותו; שימוש בטייזר, כלי הכרחי שיהיה בידי שוטר בסיטואציות כאלה; ובמקרה הגרוע ירי ברגליים, שיפיל את החשוד לרצפה ואולי יפגע ביכולת המוטורית העתידית שלו, אבל לא יהרוג אותו.

אין לי הסבר לחלופת הירי בחזה שבחר השוטר, כמו שאין לי הסבר להחלטה לצייד את השוטרים במגיני פלסטיק וקסדות מבהילות, בפינאלה של ההפגה, בעימות מול המפגינים בתחנת סבידור. עברתם כמה שעות לא פשוטות בהכלה מעוררת הערכה של הכעס המתפרץ של המפגינים, אבל בסוף מישהו רצה "להראות להם מה זה", והדליק את הסיטואציה שגם ככה הייתה גרעינית.

מה הלאה? לצערי המצב רק יחמיר, כי במשטרה פגועים מהקהילה האתיופית שהעזה להרים ראש ולצאת נגדה, ופתחו איתה חשבון. אין שם אף אחד שיעצור את הטירוף ויוצא הנחיה גורפת, שבכהי-עור צריך להתייחס ברכות ולא במכות.

המפכ"ל היוצא רוני אלשיך הודה לפני יותר משנתיים ששוטרים חושדים יותר באתיופים, ועיגן את שיטור היתר של משטרת ישראל נגדם במחקרים קרימינולוגיים עולמיים, המוכיחים כי מהגרים מעורבים בפשיעה יותר מאחרים. כאן המקום להזכיר לשוטרים שגם הם או הוריהם היגרו לכאן מאיפשהו, כך שגם הם פושעים פוטנציאליים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות