ידעתי שיהיה סיוט. מה טוב כבר יכול להיות ב-19.5 שעות במטוס מסריח עם 4 ילדות, בטיסה זולה שממריאה בשש בבוקר. אבל כשהגענו לביקורת הדרכונים בבואנוס איירס בעשר בלילה - הבנתי שכל הטוב עוד בעצם לפנינו. הפקידה בדלפק לא ידעה להגיד "דרכונים" באנגלית. השלישית דרשה לאכול. גם הראשונה. הרביעית העלתה חום. נהגי המוניות הסתכלו על ערימת המזוודות שלנו וחייכו. ונינה, בעלת הבית מהדירה שמצאתי בשכונה הכי מפונפנת בעיר, סימסה שהיא מחכה לנו כבר שעתיים. וולקאם טו ארגנטינה.
● ככה הכל התחיל: משפחה אחת עזבה הכול ונסעה לדרום אמריקה ל-8 חודשים
בשמונה בבוקר התעוררנו לקול אגזוז מעשן. לקח לי דקה והבנתי איפה אני: בצד השני של העולם, בצד השני של תחנת דלק. למה אף פעם לא כותבים את הדברים האלה ב-AIRBNB? יש לי חבר שכבר שנים מסתובב עם רעיון פנטסטי שלעולם לא יקרה - RealBook. כל מה שלעולם לא תראו בפייסבוק. החיים עצמם, גרסת המציאות. צוקרברג הוא לא יהיה.
כולן היו הפוכות. הצעתי שנצא לחפש פנקייקים ושוקו. מי לעזאזל חשב שזה רעיון טוב לקחת אותן לפגוש על ההתחלה את הפורטניוז (המקומיים. מדובר בהיפסטרים קשיי יום שמרוויחים 500 דולר בחודש). הפנקייק הגיע עם ערימה של פירות אף שהדגשנו: סולו פנקייק. החזרנו והמשכנו לתחנת החובה הבאה בעיר: הקרפייה. היא הייתה סגורה אפילו שהשעה הייתה 11:30. השנייה התחילה לבכות, כאילו כרגע נודע לה שהיא חוזרת לבצפר. אז צרחתי עליה. באמצע הרחוב, בקולי קולות, בלי עכבות, כמו שמעולם לא הרשיתי לעצמי ביזרעאל. כי מה יותר כיף מזה שאף אחד לא מכיר אותך ויאללה, שימות העולם. אלא שהיא לא ממש התחברה לתזה שלי. "אתה לא תצרח עליי מול כולם באמצע הרחוב אבא", היא סיננה והלכה. ידעתי שהיא צודקת וידעתי שאני אידיוט, אבל לא היה זמן. הילדה התרחקה במהירות ודמותה של חמותי שהשביעה אותנו שלא נעזוב אותן לשנייה, "כי חוטפים שם ילדים לבנים", הופיעה מהר משציפיתי. גררתי אותה הביתה.
מה עשיתי לעצמי. מה רע בללכת לעבודה בבוקר, לקלח בערב, לקרוא איזה סיפור קצר לפני השינה והופ - למיטה, ילדות. אולי 14 הדקות ביום שהורה מבלה בממוצע עם הילד שלו הן בעצם דבר נכון. בריא. מותאם ליכולותינו בעידן האינסטנט. למי יש כוח להתמודד איתן על אמת משש בבוקר עד עשר בלילה. יום אחרי יום. איפה הייתי כשכולם הזהירו אותי. למה לא הקשבתי.
48 שעות לתוך הטיול. התכנסנו לשיחה משפחתית מספר אחת: שני הורים מותשים, ארבע ילדות בהזיה, 13 אלף קילומטר מכל מה שמוכר. הרבה קלישאות רולידריות היו שם. מעט הכלה וסובלנות והקשבה מצידנו - כל מה שנשבענו שכן יהיה שם. כי יהיה זמן, ולא תהיה עבודה ומיילים וטלפונים, וכי נהיה קשובים לצרכים שלהן. נהיה הורים טובים יותר. אולי מחר.
אז מה אתן רוצות לעשות היום? פתחנו בגישה הדמוקרטית את היום השלישי בעיר. יש גן חיות (אבל אנחנו נגד הקונספט), יש פארק מים (אבל הוא מעפן), יש את בוקה - שהיא השכונה המגניבה של העיר, ויש את בית הקברות שבו אפשר לראות את הקבר של אווה פרון! הבנות הצביעו פה אחד על פארק המים, אז הלכנו לבית הקברות. דמוקרטיה זה לחלשים. בסמטה השנייה של המקום הקריפי הזה, השלישית הודיעה שהיא חייבת לשירותים. משלשלת כבר יומיים ועוד לא התחלנו.
דונט קריי פור מי ארגנטינה? מול הקבר של אווה פרון, סימסתי לבוס שלי שאולי בכל זאת אחזור בקרוב.
דברים לדעת
פלרמו סוהו. השכונה שבה התגוררנו היא שילוב של נווה צדק ושל פלורנטין, עם בתי קפה שמגישים ביצים עלומות על בריושים עמוסי חמאה לדיירי המגדלים המפוארים והמסוגרים של השכונה.
אטרקציית התיירות מספר 1 בעיר. בית הקברות המפואר בריקולטה, שבו אחוזת הקבר המפורסמת ביותר היא של שושלת דוארטה, שאווה פרון היא חלק ממנה. הסרקופג ובו גופתה הונח בתוך כספת בטון במעבה האדמה כדי למנוע את גניבתו.
המדד השבועי
מזג האוויר: 31 ביום, 21 בלילה
מה לובשים: כמה שפחות
מה נועלים: סניקרס או כפכפים
מחיר ללילה בבואנוס איירס: 560 שקל
קרפ נוטלה: 12 שקל
חצי קילו סטייק פילה: 50 שקל
בירה פטגוניה: 9 שקל
בקבוק יין אדום: 15 שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
