איקאה, כך נדמה לי, לא המציאה את הנגרות, אבל מכרה רעיון למוצרים באופן אחר

בניגוד לרוב הדברים בצבא שנחלקים לשלוש קטגוריות, כשאנו מנסים לחלק את אוכלוסיית הגברים בעולם בהתאם לחוש ההומור שלהם, יש שתי קטגוריות בלבד. יש גברים שיש להם חוש הומור ויש גברים שבטוחים שיש להם חוש הומור. אין קטגוריה שלישית. ומה לעניין חשיבה יצירתית או חשיבה מחוץ לקופסה? דומה שהמצב זהה לחלוטין לסוגיית ההומור. מהסיבה הזו היה לי לא קל להתייצב בכנס של הפרקליטות על מנת להרצות לסנגורים על עקרונות וכלי עזר לחשיבה מחוץ לקופסה.

כדי להיכנס ברגל ימין לשדה המוקשים הזה, התחלתי בסיפור על חמורים. שנים של ניסיון לימדו אותי שסיפורים וחמורים תמיד מקלים על קבלת כרטיס הכניסה למועדון שלא מוכן רגשית לקבל אותך. סיפרתי להם על אדם שהגיע אל סוחר חמורים והתעניין במחירו של חמור. התברר לו שמחירו הנקוב של חמור עבודה הוא 1,000 שקל. אותו אדם שילם את מחיר החמור במזומן וסיכם עם סוחר החמורים כי יגיע למחרת היום עם הטנדר שלו לאסוף את החמור.

למחרת התייצב הרוכש על טנדרו וביקש לאסוף את החמור שזה מקרוב רכש, רק כדי לשמוע מפי הסוחר את בשורת האיוב שהחמור, לא עלינו, מת. הרוכש גייס את כל האמפתיה שניתן לגייס במקרה כזה, הודיע לסוחר שהוא משתתף בצערו ובצערו של החמור וביקש את כספו בחזרה.

הסוחר מוכה היגון הזכיר לו שאת החמור הוא רכש כבר אמש, עת החמור היה חי לחלוטין ולפיכך, לא רק שהלך חמורו, הוא הלך בתור חמורו של הרוכש, ולכן גם הכסף לא יוחזר. הרוכש העיקש והאבל חשב קמעה ולבסוף ביקש מהסוחר שיעמיס את החמור על הטנדר. הסוחר גילה התנגדות ראשונית, אך מאחר שהיה זה חמורו של הרוכש ומאחר שהייתה זו הזדמנות נאותה לפינוי נבלה בחינם, נעתר לבסוף, והחמור המת הועמס אחר כבוד על הטנדר.

לאחר כחודש, דרך אקראי, שוב נפגשו הסוחר והרוכש. הסוחר ניצל את שעת הכושר וביקש לדעת מדוע דרש הרוכש להעמיס את החמור המת על רכבו, ותהה שמא הוא דרש זאת בשל חוסר אמונו באסון שהתרגש על החמור. הרוכש בתגובה סיפר לו כי הוא נסע משם, והכריז על הגרלה למכירת חמור. הוא קבע כי מחיר כרטיס הגרלה יעמוד על 10 שקלים. להגרלה נרשמו 500 אנשים ובסך הכול גבה הרוכש 5,000 שקל. לאחר מכן נערכה הגרלה כדת וכדין, והוכרז הזוכה המאושר. משהגיע הזוכה לקבל את הפרס נאלץ הרוכש לבשר לו כי החמור מת.

הזוכה התמרמר, טען שזה לא הוגן והזכיר שהוא רכש כרטיס הגרלה ב-10 שקלים. הרוכש בהגינותו הוציא מארנקו 10 שקלים, השיב לו אותם, שלח אותו לדרכו ובכך הסתיים העניין (זה היה קצת לפני שהמציאו את רעיון התביעה הייצוגית). מה עושים עם חמור חי, מסתבר, כולנו יודעים, אבל מה עושים עם חמור מת, זה כבר דורש חשיבה יצירתית. ולמי לא מת החמור, לפחות פעם בשבוע או אפילו פעם ביום? תמותת החמורים, ישמור השם, במקומות מסוימים מגיעה כמעט לדרגה של מגיפה. לסנגורים הסברתי כי חמור חי זה מה שיש לתביעה ואילו בפניהם, מדי יום, מדי כתב אישום, מונח חמור מת, לאחר שהטובים שבתובעי הפרקליטות כבר קבעו את מותו, לאחר שבחנו את כל קשת הראיות ומצאו כי מדובר בקייס סגור כמעט, המצדיק כתב אישום והרשעה כמעט ודאית.

אז איך חושבים מחוץ לקופסה, והאם יש כלים לכך? האם ניתן לשפר את זה? אריה מליניאק, שאוהב לדבר על אימון כדורסל, מסביר פעם אחר פעם, שבניגוד למשחק הגנה, תרגילים בהתקפה וכושר גופני - כישרון וגובה דווקא לא ניתן ללמד. והיכן בין אלה לאלה נופל התחום של חשיבה יצירתית או חשיבה בכלל? על זה דיברתי איתם.

אומנם ספק אם כל אחד יכול להיות תומאס אלווה אדיסון, שחתום אישית על 1,093 פטנטים או הנרי פורד, שבזמן שכולם בתעשייה שקדו על שכלול ושיפור כרכרת הסוסים, פיתח את הרכב הממונע (חובבי טריוויה יגידו שקארל בנץ הגרמני הקדים אותו). חשיבה יצירתית לא בהכרח תוביל אותנו להיות מגלי יבשות ומפתחי המצאות שהעולם יתברך בהם לדורות, אבל היא תפתור לנו בעיות רגילות בדרכים לא רגילות ומקדמות מאוד.

פורד למשל, ניסה להתמודד עם הבעיה של שיפור כרכרות הסוסים באחת הטכניקות הידועות של הוצאת פרמטר אחד מהסיפור וחשיבה על פתרון לבעיה בהיעדרו. הוא ביקש לבנות כרכרת סוסים הכי משוכללת ללא סוסים ויצאה לו מכונית. מישהו ניסה פעם לבנות מחשב משוכלל ללא מקלדת ויצא לו טאבלט. הוצאת פרמטר אחד מהסיפור מחייבת גישה אחרת לבעיה שתמיד בחנו אותה באותה דרך, והתרגיל המרתק מוביל לתוצאות מעניינות.

רבים מאיתנו לא מספיק מוכשרים או מוכווני מטרה כדי להמציא משהו חדש, וזה גם בסדר. רבים פותחים עסק חדש בתחום קיים ומבקשים לבחון איזו בשורה הם מביאים. החשיבה לא חייבת להתמקד בהמצאה החדשה. לעיתים ניתן להסתפק בדרך אחרת לתת את אותו מוצר, דרך שעונה על צורך משני ונוסף של הלקוח.

איקאה, כך נדמה לי, לא המציאה את הנגרות, אבל מכרה רעיון למוצרים באופן אחר, אולי זול יותר, אולי כזה שיושב לנו על תחושת ה"בניתי לבד" שלנו, ובדרך הביאה הגשה שונה של מוצר קיים. פילסברי, שלא המציאה את העוגה ואולי לא הביאה טעם שסבתא שלי, בקצת מאמץ, עדיין יודעת להביא טוב ממנו, אבל מכרה את העוגה להכנה עצמית, שמצריכה כלום עבודה, מסתכמת בהוספת ביצה, סיבוב של המיקסר, ערבוב ותחושה מצפונית ש"אפית לבד", תחושה שמיליונים שמחו לשלם עליה כסף טוב.

פעם, כשהבנתי שלא המצאתי את תחום המשפט בישראל והקמת עוד משרד עו"ד בארץ שבה כולנו עו"ד (למעט מי ששוב נכשל במבחני הלשכה) נראתה גדולה, החלטתי לחשוב בקטן ממש כמו איקאה או פילסברי ולראות מה אני יכול לתת שונה עם אותו מוצר שיש רבים כמותו.

כך למשל, גיליתי, שיש עורכי דין שמומחים בתביעות איבה ומנגד יש אזורים בארץ (עוטף עזה) שסובלים יותר מפגיעות איבה, אבל אין אף משרד עו"ד שמטפל בפגיעות איבה באזור הפגוע ובלית ברירה, כמעט, נאלצתי להקים סניף של המשרד בשדרות ולטפל במרבית נפגעי האיבה בישראל. את יתר הסודות גם פילסברי ואיקאה, שמהן למדתי, אינן חושפות ללא תמורה.