א.
השבוע מלאו חמש שנים לניתוח השתלת הכליה שעברתי. לא ציינתי את האירוע באופן מיוחד או באופן כלשהו. כמובן שזכרתי את התאריך וזיהיתי אותו מתקרב אליי. גם הוא ידע בדיוק מי אני, אבל כמו שני סוכנים בסרט ריגול, חלפנו זה על פני זה בלי לעצור. במבט מהיר שבמהירים וניד ראש קל שבקלים סימן לי התאריך שהכול עובד לפי התוכנית ויש אישור מהמפקדה להמשיך במשימה. רציתי לשאול איזו מפקדה ומה המשימה, אבל כשסובבתי את הראש, התאריך כבר לא היה שם. ככה זה עם ימים, כשהם עוברים, הם עוברים.
חמש שנים. מוזר לחשוב על זה ככה. הניתוח היה אומנם אירוע משמעותי, אבל חד פעמי. להיות מושתל זה עניין יומיומי. לא ניתוח לייזר בעיניים, נגיד ככה.
אני לא מתלונן כמובן, אבל יש שעון שמצלצל פעמיים, בוקר וערב, מזכיר לקחת את התרופות - אקט שחזר על עצמו כבר 3,650 פעם - והתרופות הרי לא יגיעו לארון מעצמן, אז צריך ללכת לבית המרקחת ובדרך חזרה הביתה לכבוש בפעם המאה את המבוכה של להיראות הולך ברחוב עם שקית ניילון מלאה תרופות, ומדי פעם יש קצת בדיקות, וביקורות, וצריך להוציא טופס 17 וכל מיני כאלה. הכול כל-כך יומיומי ונוכח שאני כבר לא יכול להתייחס לזה (רק) כאל משהו שקרה לי לפני חמש שנים. זה פשוט אני בהווה מתמשך.
● קיבלתי כליה מאמא שלי ושבתי כדי לספר
אלא שהזמן דורש שיתייחסו אליו יותר בכבוד. הווה מתמשך תקרא לחברים שלך, אומר לי הזמן, איתי תדבר בשנים. חמש שנים זה אולי שום דבר בשבילי, משוויץ הזמן בנחת, אבל בשביל יצור מוגבל כמוך, חמש שנים זה בכל זאת משהו.
ב.
אנשים שמוצאים את עצמם לפני ניתוח השתלת כליה מחפשים על זה חומרים בגוגל, חלקם מגיעים לטורים שכתבתי פה ב־G ושבריר מהם גם יוצר קשר. במהלך השנים יצא לי להתכתב, לצלצל, לפגוש ולתמוך בלא מעט אחיות ואחים לגורל. לא כולנו חולים באותה המחלה, אבל רובנו חוששים מאותם הדברים וזה לא סוד גדול שכולנו רק רוצים לשמוע ממישהו שהיה שם את אותו צמד מילים מתוקות: יהיה בסדר. אותו צמד המילים שכבר מזמן הפך לתכונה ישראלית מגונה, למשל ולשנינה, מטרה לבוז ולקלס במרחב הציבורי הופך, אם מתכוונים אליו מכל הלב, להבטחה שכולה בטון יצוק: יהיה בסדר.
אבל המכתב שקיבלתי באותו היום שבו מלאו חמש שנים לניתוח שלי היה משהו אחר. אישה צעירה שעומדת לעבור כריתת כליה ולהישאר עם כליה אחת בכלל לא רצתה לדעת שהכול יהיה בסדר. היא ביקשה לברר כמה שנים הולכות לרדת לה מהחיים ומה הנתונים על ירידה ממוצעת בתוחלת החיים אצל אנשים עם כליה אחת או כאלה שאיבדו כליה. עשיתי את הבירורים שלי, וחזרתי עם תשובה: בלתי אפשרי לענות על השאלה הזו. המשתנים פשוט רבים כל-כך - ממצב האצבעות של מנתח x ביום y, דרך הרגלים אישיים, עבור בגנטיקה ועד להתפתחויות בתעשיית הפארמה - שאין דרך לתת מספר בלי להיגרר לשרלטנות, ובכל מקרה, היא ספציפית תחיה לנצח ובכלל, מה זה משנה.
לא התרשמתי שנחה דעתה. סיפרתי לה שחייתי 44 שנים לא כל-כך רעות עם כליה אחת בלבד ונפרדנו עם הרבה סמיילים ואימוג'ים - ולא, אין אימוג'י של כליה, וזה כי ללב יש יחסי ציבור טובים בהרבה, אבל אל תתנו לי להיכנס לנושא הזה, הוא מעצבן אותי. הלב הזה, כמה אימוג'ים הוא צריך? גדול, קטן, כפול, עם חץ, שבור, פועם, מסתובב - והכול בכל הצבעים, כמובן. לקחו משאבה, כולה משאבה, ועשו ממנה מי ישמע, אפילו את האהבה ניכסו לשם. אתם מבינים את זה? כי אני לא!
ג.
בכל מקרה, המכתב הזה השאיר אותי מהורהר. הסתכלתי הרבה על ממוצעים של תוחלת חיים ממוצעת של כליה מושתלת ושל מושתלים בקבוצות גיל שונות, אבל אף פעם לא ככה: תמיד הסתכלתי על כמה שנים הרווחתי. אף פעם לא עלה בדעתי לחשוב על השנים שהפסדתי. אף פעם לא חשבתי על הזמן כמשהו שאני יכול לאבד או להפסיד. הזמן אף פעם לא היה שלי. אני כמובן לא טוען שהזמן שייך למישהו ובטח לא למשהו כמו אלוהים, זו רק צורת הסתכלות.
מאז שאני זוכר את עצמי חושב, הסתכלתי על הזמן כהולך ומתווסף - אני חי דקה ועוד דקה, יום ועוד יום. חיית? הרווחת. אבל מאז המכתב הזה, לא מניחה לי המחשבה שאפשר להסתכל על הזמן גם הפוך, כאילו הוא רק הולך ונגרע - הדקה שאתה חי היא דקה פחות ממה שנותר לך. חיית? הפסדת.
יש פה סתירה. אי אפשר גם וגם. מכירים את המחלוקת של בית שמאי ובית הלל על סידור הנרות בחנוכייה? כמובן: בית שמאי רצו שביום הראשון יהיו שמונה נרות וכל יום יחסר אחד ובית הלל הפוך - תחשבו איזה חג מדכא היה חנוכה אם שמאי היה מנצח. גם אם הם ככה, החיים לא נועדו שנחיה אותם בספירה לאחור כאילו הם הולכים ומתחסרים, הולכים ומתמעטים. בעיניי, הם נועדו שנחיה אותם כשהם הולכים ומתווספים, הולכים וגוברים.
אם יש משהו שבכל זאת למדתי בחמש השנים האלה זה שחשוב להיות מודע לתיקתוקו התמידי של השעון, אבל חשוב לא פחות לדעת להתעלם ממנו. אז תרגישי טוב, חברה יקרה. תסתכלי על הזמן ותחיי את החיים כמו שבא לך ואל תשכחי מה הכי חשוב: שיהיה בסדר.
ד.
כמו כל אדם אחרי אירוע משמעותי, הייתי רוצה לחשוב שהחוויה של לפני חמש שנים שינתה אותי והפכה אותי לאדם טוב יותר, למרות שאסתפק בנחמד יותר. אני רואה את הסתירה - הווה מתמשך או אירוע משמעותי? תחליט! - אבל היא לא מפריעה לי. להיפך. בדיוק כמו הסתירה בכיווני הזמן. אני אומר, כמה שיותר סתירות יותר טוב. השתלת כליה היא בעצמה אקט פרדוקסלי במהותו: הגוף מנסה לדחות את הכליה שבאה להציל אותו. זה קורה כל הזמן, בלי הפסקה. אנחנו המושתלים חיים עם סתירה בילט אין.
וגם בגלל זה אני עוקב בתימהון משועשע אחר הוויכוח המתנהל בשמאל הטהרני על הסתירות הפנימיות בין יהודית ודמוקרטית ועל הבעיה של מקף החיבור בין שמאל וציוני. זה לא עוד ניסיון לחבוט בשמאל, ממש לא. אני יכול להבין את הטוענים שיש התנגשות מובנית, עמוקה, בין יהודית ודמוקרטית ואת האמירה הנשמעת שוב ושוב (גם משולי השמאל וגם ממרכז הימין שחוגג על זה בהנאה מרובה) ששמאל וציונות הם ערכים סותרים, או שיכולים להגיע לידי סתירה ושככה אי אפשר יותר להמשיך וצריך לבחור - יהודית או דמוקרטית, שמאל או ציוני - ולבחור עכשיו.
למה בעצם? עבורי, זה כל היופי וזה כל הטעם; כן, זו סתירה פנימית וכן, אני חי בתוכה ואיתה. אני מעדיף את זה בהרבה על פני בחירה בהגדרה אחת. יש התנגשויות - אז מה? יש פרדוקס - בסדר. הרי זה לב העניין ומהות החיים, כולם חיים בשלל סתירות פנימיות ומצבי אבסורד בעצימות משתנה על בסיס קבוע. אז דווקא את שתי הסתירות האלה דחוף לכם ליישב?
בעיניי, שמאל־ציוני ויהודית־דמוקרטית הן מהסתירות הנהדרות והנחוצות, דווקא בגלל שהן מתנגשות פה ושם בעוצמה כזאת. לשבור את המקף זה לא אינטרס של השמאל או צעד שיביא אותו לאנשהו, זה אינטרס של הימין (וכמה טהרנים). צריך לעשות את ההיפך הגמור: להיכנס מתחת לאלונקה כמו שאומרים בימין החדש, ולהחזיק את שני המקפים האלה גבוה-גבוה באוויר. הסתירה הזו היא כוח, הסתירה הזו היא אמת. אמת משופשפת ומוכה, זה נכון, אבל אמת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
