רכבת אל הלא נודע: מסע מרתק אל העיר חיווה שבאוזבקיסטן

העיר חיווה שבאוזבקיסטן היא פנינה שכמו לקוחה מ"אלף לילה ולילה", אבל יופיה לא היה ידוע, משום הדרך אליה הייתה מסע ארוך בדרכים משובשות • החודש נחנך קו רכבת חדש שחוצה את המדבר בנוחות ובמחצית הזמן

חומות הלבנים המשוחזרות /  Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
חומות הלבנים המשוחזרות / Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מראה השקיעה שנגלה לעינינו ממרומי המרפסת הגבוהה המתנשאת מעל חומותיה המערביות של חיווה, היה לא פחות ממכשף. אט-אט שקעה השמש מעבר לים החולות של קיזיל קום, המדבר האדום. צללי הצריחים של חיווה (Khiva) העתיקה הולכים ומתארכים. העיר שצומחת מתוך המדבר נראית כאילו קמה מתוך ארץ אגדות. החומות הציוריות עוטות גון כתום, המבנים המצופים טיח בגון אדמה מזהיבים, וכיפות המסגדים והמדרסות, "בתי המדרש" המוסלמיים, המחופות אריחי קרמיקה צבעוניות, מבהיקות. בהדרגה, לילה משתלט על המדבר.

חיווה/  Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 חיווה/ Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

חומות הלבנים המשוחזרות של העיר סוגרות על המצודה הפנימית (איצ’ן קאלה), העיר העתיקה השמורה ביותר במרכז אסיה. בתחומיה מכלול גדול של מבנים מפוארים ובהם ארמונות החאן, השליט הקדום שחיווה הייתה בירתו, מסגדים, מדרסות, מבני קבר ומינארטים. כולם מחופים בכיפות בעלות קו מתאר חושני, מזוגגות בשלל גוני תכלת.

נקודת יישוב התקיימה כאן מאז ימי קדם, נקודת חנייה לשיירות שנעו על דרך המשי, נתיב הסחר שקישר את סין עם מערב אסיה ועם אירופה. לא רק סחורות הועברו בדרך הסחר הבינלאומית הזו. לאורכה שוקעו תרבויות, דתות, רעיונות, אומנויות, מטען גנטי וכל מה שאנשים נושאים איתם, בגופם ובנפשם, מכל קצוות אסיה. כך צמחה במרחב תרבות פילוסופית, מדעית וחומרית מפותחת ביותר.

בן העיר המפורסם ביותר הוא מוחמד אבן מוסא אל-ח’וואריזמי (מאות 8-9 לסה"נ), המכונה אל-ג’בר, וידוע כאבי האלגברה. מושג האלגוריתם קרוי על שמו, ומקורו בשיבוש שמו בתרגום הלטיני. בנוסף עסק גם בטריגונומטריה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה וקרטוגרפיה. בין היתר פיקח על עבודתם של 70 גיאוגרפים שיצרו את המפה הראשונה של העולם, כפי שהיה ידוע באותה תקופה. לא בכדי ניצב כיום פסלו בסמוך לשער המערבי של העיר.

במהלך המאה ה-17, כאשר אמו דריה, הנהר הגדול שחוצה את האזור ומהווה בו מקור מים יחיד, שינה את פיתוליו והעתיק את תוואי זרימתו, ננטשה עיר הבירה קוניה אורגנץ’ (כיום בטורקמניסטן), וחיווה תפסה את מקומה והייתה לעיר הבירה של חאנאת (ממלכתו של החאן) חיווה - ממלכה גדולה במרכז אסיה שנשלטה על-ידי ענף של משפחתו של ג’ינג’ס (צ’ינגיס) חאן.

העיר הפנימית/  Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 העיר הפנימית/ Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

עד לפני שבועות אחדים, הייתה ההגעה אל העיר מסורבלת וגרמה לרבים לוותר על הביקור בה. ניתן היה לטוס עד סמוך אליה בטיסות סדירות בין טשקנט לאורגנץ’, עיר המחוז הסמוכה, אלא שטיסות ההמשך ממנה לבוכרה, היעד הבא בדרכם של רוב התיירים, היו מועדות לשינויים ולביטולים וממילא התקיימו לכל היותר פעמיים בשבוע. הנסיעה באוטובוס החוצה את המדבר בדרך המשובשת מחיווה לבוכרה ארכה בין 9 ל-12 שעות.

החודש נחנכה הרכבת המהירה שקושרת את חיווה עם אורגנץ’, עם בוכרה ועם סמרקנד וטשקנט. הנסיעה מבוכרה לחיווה או מחיווה לבוכרה אורכת כעת מעט פחות משש שעות.

מבצר בתוך מבצר

כמו ערים קדומות רבות, גם חיווה הייתה בנויה כמבצר בתוך מבצר. בעוד בתי המגורים היו ברובם במצודה החיצונית (דיצ’אן קאלה), רוב מבני השלטון, מוסדות הדת, השווקים היוקרתיים, קברי המכובדים ועוד נמצאו במצודה הפנימית, המוגנת יותר. מעט שרידים קדומים נותרו במצודה החיצונית שבחומותיה - שאך מעט נותר מהן כיום - היו בעבר 11 שערים. למעט כמה ארמונות של החאן, שנבנו בשלהי המאה ה-19 בשטחים פנויים בעיר עצמה, רוב מכמני העיר נמצאים בתחומי החומות של המצודה הפנימית.

המבנה הקדום ביותר בעיר הוא מסגד ג’ומע, מסגד יום השישי, שחלקיו הקדומים ביותר מתוארכים למאה ה-10 לסה"נ. המסגד, שבקירותיו משוקעים כדים להגברת האקוסטיקה, ושתקרתו נתמכת על-ידי "יער" של 218 עמודים עשויים קורות עץ מגולפות מתקופות שונות, לא משמש עוד כמסגד. כיום הוא משמש אתר פופולרי לצילום סרטים מקומיים בסגנון בוליוודי, שבהם השחקנים המרקדים נעלמים ושבים ומופיעים.

סמוך למסגד נמצא קבר שיח’ סופי מהמאה ה-14 שמצבתו מעוטרת קרמיקה מזוגגת מופלאה. במבואת מבנה הקבר יושב בדרך כלל מולה, איש דת מוסלמי, המעניק ברכה למבקשים אותה. המקומיים חולצים נעליהם בכניסה, כורעים על ברכיהם לפני המולה, מניחים לפניו מנחה של לחם ובזמן שהוא מתפלל קצרות, הם מליטים את פניהם בכפות ידיהם.

מגיעים לכאן זוגות ביום חתונתם, לבושים בבגדי כלולות, ילדים לפני טקס ברית המילה, לבושים אף הם בבגדים מיוחדים התואמים את האירוע, ורבים אחרים. הטקס קצר ונעשה בארשת פנים חתומה, כיאה למדינה שבה האסלאם דוכא בה עשרות שנים - מאז הכיבוש הקומוניסטי. אוזבקיסטן היא אחת מחמש הרפובליקות המוסלמיות של מרכז אסיה, שהוקמו על-ידי המשטר הסובייטי החל ב-1924 וזכו לעצמאות לאחר התפרקותה של ברית המועצות ב-1991. עם זאת, ההקפדה על קיום הטקס מעידה על נטיית הלב, שהמשיכה לרחוש במהלך השנים.

מבנה קבר נוסף, המפואר ביותר בעיר, שייך למחמוד פחלאוון, שחי במאות ה-14-13. פחלאוון היה הוגה דעות סופי, משורר ובה בעת גם מתאבק עשוי ללא חת. אחת מאמירותיו המפורסמות היא "טיפשות היא תגרה בין אנשים בשל אמונות שונות". בהיכל הקבר המרהיב שלו, שחלקו הפנימי מצופה כולו קרמיקה מזוגגת בשלל עיטורים מרהיב, חוסים גם קבריהם של חלק ממנהיגי העיר ואנשי דת נוספים. בחצר הקבר באר מים מקודשים שעל פתחה נוהגים עד היום להקריב לעיתים קורבנות.

בחצרו של החאן

לחאן של חיווה היו שני ארמונות נפרדים. הקדום שבהם נמצא במרכז המצודה הפנימית, והחדש יותר סמוך לחומות המערביות. בשניהם ניתן להתרשם מהאגפים השונים של הארמון: אזורי השירות, אולם קבלת הפנים הציבורי, חדר קבלת הפנים הפרטי, אגף המגורים, המסגד והאזור השמור מכול - החראם (ההרמון), שבו חיו נשות החאן ופילגשים רבות, שעליהן שלטה ביד רמה אמו של השליט.

האגדה מספרת שהמינראט העצום בסמוך לשער המערבי של העיר הפנימית, זה שבנייתו מעולם לא הושלמה, נותר קטום מכיוון שהחאן הבין שממרומיו ניתן יהיה להשקיף בקלות אל חצר החראם שנועד היה להיות שמור אך ורק לו. גברים, זולת החאן ויורש העצר, הורשו להיכנס לחראם רק לאחר שהשאירו פיקדון מחוצה לו - את שק האשכים שלהם. אלו היו הסריסים, ששימשו כמשרתים. בזכות יכולתם לעבור בחופשיות בין כל אגפיו של הארמון, הם היו ידועים כשומרי סוד וכמסייעים חשובים בהעברת מסרים ורקיחת מזימות.

את גאוותו של החאן על היותו ממוצא טורקי-נוודי ניתן להבין דרך האדריכלות של הארמון. במרכז החצר באגף קבלת הפנים הפרטית של הארמון החדש, אל מול במה מוצלת ומקורה שקירותיה מחופים קרמיקה מזוגגת מצוירת ותקרתה עץ מצויר - ניצבת במה עגולה. על הבמה הוצב בימות החורף יורטה, אוהל נוודים מפואר, שבו קיבל החאן את אורחיו. ההקפדה על שימור המסורת הנוודית הקדומה מעידה על רצונו של החאן להדגיש את עברו הנוודי.

מעניינת לא פחות ההשפעה הרוסית על הממלכה המרכז-אסייתית. ב-1873 נפלה בידי הרוסים, כחלק ממהלכי רוסיה הצארית בניסיון להשתלט על הודו הבריטית, או לפחות על מנת לצמצם את הנוכחות הבריטית באסיה. חיווה נותרה ממלכת חסות תחת שלטון הצאר עד הכיבוש הסובייטי ב-1924.
דמות מפתח בהכנסת רוחות מערביות אל חיווה היה אסלאם חוג’ה, הוואזיר של החאן בתפר המאות ה-20-19. מול המינארט הגבוה בעיר, הקרוי על שמו, ושממנו נשקף נוף מרהיב על העיר כולה, ניצב מבנה לבנים שסגנונו רוסי לחלוטין. זהו בית החולים הראשון בחיווה, שהוקם על ידו. אסלאם חוג’ה ייסד בחיווה בית ספר שבו למדו רוסית וניסה לטפח מדעים. על הרפורמות שערך שילם בסופו של דבר בחייו, כשחוסל על-ידי העוללמא, אנשי הדת.

בת העיר/  Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 בת העיר/ Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

רוחות של שינוי

לפני שנתיים, בעת הדרכה סתווית שערכתי בחיווה, העיר הייתה כמרקחה במשך יומיים. כולם טאטאו מדרכות וכבישים, כבשו מהמורות באספלט וסיידו כתלים, מעקות וגזעי עצים. רק שבועות מספר חלפו מאז מונה שבקט מירזייב לנשיא. הוא היה אמור להגיע לביקור, אלא שכמיטב המסורת הסובייטית החשאית - איש לא ידע מתי יבוא והיכן יבקר.

תוכניתי, גם היא שובשה. חלק מהאתרים נסגרו "לרגל שיפוצים", ובפתחם ניצבו חיילים ואנשי משטרה במדים ואנשי שירות הביטחון בחליפות מחויטות. לפנות ערב לקחתי את הקבוצה למרומי החומה המערבית, נקודה שאף פעם איני מוכן להחמיץ. השמיים התקדרו מעל המדבר ובאחת, גשם עז ניתך. השמיים האפורים נקרעו שוב ושוב על-ידי ברקים ואחריהם התגלגלו הרעמים. העיר כמו נשטפה לרגל ביקור הנשיא.

למחרת, השמיים היו ללא רבב. בארוחת הבוקר השקיפו עלינו סוכני חרש ובכניסה לעיר, נשים שזחלו על ארבע מחו במטליות את סימני טיפות הגשם מהמרצפות. כל דוכני הרחוב סולקו ועל פני המקומיים ניכרה ארשת מתוחה. לפנות ערב, כשלקבוצה היה מעט זמן חופשי, צעדתי ברחוב הראשי כשלפתע קפאו המקומיים. מקרן רחוב הגיחו פתאום שני רכבים חשמליים חרישיים ובהם הפמליה הנשיאותית. התחושה הייתה שהכול, למעט הפמליה, עמד מלכת. הנשיא חלף במרחק שלושה מטרים ממני, מביט להרף מתמשך היישר לתוך עיניי. הרכבים המשיכו ואחריהם שעטה עדת צלמים שתיעדו את הביקור. מיד לאחר שהרכב חלף, כמו השתררה אנחת רווחה קולקטיבית.

היה משהו כה מפתיע ב"מפגש" החטוף עם הנשיא הדיקטטורי הזה, שכוחו לא ישוער. בניגוד לישראל, שמעטפת ההגנה הסמוכה למנהיגים היא כה הדוקה, כאן אבטחו מרחב שלם, אך את המבקרים עצמם הובילו בחשאיות גמורה ובהפתעה, כמעט ללא אבטחה. התחושה הייתה שאני מסתכל לכוח בעיניים.

שבקט מירזייב נבחר להחליף את קודמו, קארימוב, שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית בתקופה הסובייטית והנהיג את אוזבקיסטן מאז עצמאותה ועד ספטמבר 2016. מירזייב נבחר מתוך ההנחה (השגויה, כך התברר) שבתור מי שהיה במשך שנים יד ימינו של קארימוב, הוא האדם המתאים ביותר להמשיך את דרכו ולשמר בדיקטטורה נוקשה את מעמדה של האליטה הקיימת ואת המדיניות המסתגרת.

תחילה מונה מירזייב כממלא מקום לנשיא המנוח ואחר כך נבחר בבחירות דמוקרטיות. כמו קארימוב, גם מירזייב הוא תוצר של התעשייה הפוליטית הסובייטית. אלא שמהר מאוד גילו בני האליטה של אוזבקיסטן שעם מינויו של הנשיא החדש, הקרקע מתחילה לרעוד תחת רגליהם. מירזייב נתן בקול תרועה רמה את יריית הפתיחה למה שנראה כתחילתו של עידן מדיני חדש, שסממניו חברתיים, כלכליים ומדיניים.

אחד הדברים הראשונים שעשה הנשיא היה לחזק את הקשר שלו עם הציבור והבהיר את רצונו להיות ער לרחשי הלב הציבוריים על מנת לבער את השחיתות שפשתה בכול. הוא השיק ממשק אינטרנטי שדרכו יכולים אזרחים להתלונן ישירות אצלו ומוכיח שוב ושוב שהוא קשוב לתלונות.

התייר המזדמן לא חש בינתיים בשינויים משמעותיים. השינוי היחיד שניכר הוא כנראה ההתנהלות בשדה התעופה. בהתאם למדיניות החדשה של מירזייב, מדינות רבות (ובהן ישראל) פטורות כיום מאשרת כניסה. כלל הנכנסים והיוצאים מהמדינה פטורים כעת גם מהחובה המעיקה למלא טפסי מכס מפורטים ומבדיקות דקדקניות של המטען. בבת אחת נגוזו התורים האיומים שסבל כל מי שבא בשערי טשקנט. האווירה בשדה התעופה הפסיקה להיות מעיקה.

בקרוב, גם תבוטל החובה החלה על תיירים ללון אך ורק בבתי מלון וגסט האוסים ולהציג כנגדם חותמות יומיות בעת העזיבה (שבלעדי רצף שלהן, לא ניתן היה לצאת מהמדינה בלא קנס). תחת שלטונו הממושך של קארימוב, אוזבקיסטן נקטה מדיניות בדלנית ומסתגרת. מירזייב חידש את הקשר עם נשיאי המדינות השכנות ובפרט עם טג’יקיסטן. לראשונה מאז עצמאות המדינות נפתחו מחדש מעברי הגבול, שרובם היו סגורים ב-18 השנים האחרונות. בוטל הצורך בוויזות והחלו להירקם קשרים כלכליים.

בעוד הנשיא הקודם כינה את מיליוני האזרחים האוזבקים העובדים בחו"ל (כ-20% מכוח העבודה של המדינה) "בוגדים", מירזייב הפנה את האצבע המאשימה כלפי השלטון, על שלא השכיל ליצור די מקורות פרנסה ומשכורות הולמות. כבר עתה הוא מזמין רופאים אוזבקים שעזבו לחו"ל לשוב למולדתם ומבטיח להם משכורות גבוהות.

הרפורמות של מירזייב לא פוסחות על חיי הפרט. זמן קצר לאחר כניסתו, הוא חוקק חוקים חדשים הנוגעים לחתונות הראוותניות הרווחות בארצו על מנת למנוע מהאזרחים לשפוך כספים רבים לריק. הוא קבע שאסור להזמין לחתונה יותר מ-200 אורחים, שכל החתונות צריכות להסתיים עד 23:00 בלילה וששיירת המכוניות הראוותנית של חברי הכלה תכלול כעת לא יותר משני רכבים. על העוברים על החוק מוטלים קנסות.

ימים יגידו כיצד תתעצב אוזבקיסטן מחדש, אך ברור שרוחות חדשות נושבות בה, וכדרכן של הרוחות במרכז אסיה, הן חזקות וסוחפות. השאלה לאן הן תגענה נותרת (כמו תמיד) פתוחה.

מידע שימושי

אקלים: האקלים בחיווה הוא מדברי קיצוני. הקיץ חם והחורף קר. יש גם הבדלי טמפרטורות גדולים בין היום לבין הלילה. העונות הטובות ביותר לבקר בחיווה הן עונות המעבר: האביב והסתיו, אז הטמפרטורות ממוזגות יותר, לא קר והשמש אינה קופחת.

מקומות לינה: בעיר שפע מקומות לינה. חלקם נמצאים מחוץ לחומות העיר העתיקה וחלקם נמצאים בתוך העיר העתיקה. דרגת המלונות בסיסית, אך הם תמיד מצטיינים בניקיונם.

הרכבת: הרכבת נוחה, מודרנית ונקייה, גם במחלקה הרגילה. אפשר לקנות כרטיסים באינטרנט, אצל סוכני נסיעות ובקופה בתחנה לפחות יום לפני (בעונה, עדיף כמה ימים מראש). באינטרנט זה עלול לעלות יותר. הקופות בתחנות הרכבת נמצאות מחוץ לתחנה. כדאי שיהיה לכם מספיק כסף מקומי, כי בקופות לא מקבלים כסף זר ולא תמיד כרטיסי האשראי עובדים.

ברכבות הלילה יש מקומות ישיבה או קרונות שינה מסוגים שונים ובמחירים שונים. מקבלים מצעים ללינה, אין שמיכות. אין קרון מסעדה וחשוב להצטייד מראש, אומנם בחלק מהתחנות עולים רוכלים שמוכרים אוכל ושתייה, אבל אי אפשר לסמוך רק על זה.