"גדלתי. אני בת 50. יש בי את החלקים המחוספסים יותר, העמוקים והנמוכים"

אפרת בן צור רגילה לשלוט בכל הניואנסים של הדמויות שלה כאשר היא משחקת כמעט מדי ערב על הבמה המוערכת של תיאטרון גשר. כשהיא שרה על הבמה, זה כבר סיפור אחר, ואז הכאוס משתולל. עכשיו היא חובקת את אלבומה הרביעי. ראיון

אפרת בן צור / צילום: כפיר זיו
אפרת בן צור / צילום: כפיר זיו

עם קילומטראז' של 24 שנים על הבמות, השתתפות באינספור הצגות מול אולמות מלאים, זכייה בפרסים וצילומים לסדרות טלוויזיה, אפשר היה לצפות שאפרת בן צור תתייחס לעלייה על במה - כל במה - כמו לסוג של רוטינה, מכאנית קצת, מלווה בהתרגשות קלה המתמוססת לתוך המשפט הראשון של הטקסט שהיא אומרת. אז זהו, שלא בדיוק. כשמדובר בהצגות, בן צור עולה על הבמה בביטחון, מגייסת את הניסיון ואת הידע לשלוט בניואנסים של הקול, במניירות העדינות של הגוף ובתקשור עם הקהל דרך הדמות שהיא לובשת. אבל בכל הנוגע לשירה, היא רועדת מפחד. אפילו שכבר הוציאה שלושה אלבומים ואת הרביעי "עיר מרוחקת", תשיק בחודש הקרוב בהופעה חגיגית ב"צוותא".

הפער הרגשי הזה בין השקט (הנפשי) כשהיא אומרת טקסטים, לכמעט כאוס כשהיא שרה, בולט גם כשהיא מדברת על ההצגה החדשה שלה בגשר, "האם" מאת פלוריאן זלר, שכמה ממחזותיו, לרבות "האבא" המצוין, עלו בשנים האחרונות בהצלחה בתיאטרון בית ליסין. כשהיא מספרת על דמות האישה בת ה-50 שהיא מגלמת, היא משייטת בדיוק מרבי עם יד אחת על ההגה והשנייה באוויר בהתלהבות - אישה שילדיה עזבו את הבית ובעלה ממציא כנסים בעבודה, כדי להיפגש עם המאהבת, והיא מאבדת את עצמה בתוך הגעגועים למה שהיה והבדידות הגדולה שבה היא נמצאת.

גם לבן צור מלאו 50. יש בה עדיין משהו רוחני, פחות מתפנק מהפעם הקודמת שנפגשנו לפני כמעט עשור, הרבה יותר בטוח בעצמו, מהודק ונשי בקמטים הזעירים המקיפים את פיה ואת עיניה ופסי שיבה דקיקים, ששזורים בשיערה המתולתל. "כשהתחלתי את העבודה בתיאטרון זה היה דבר אחד, ועכשיו זה דבר אחר", היא אומרת. "הרבה שנים ספגתי ולמדתי והיום יש לי מה לתת ולא רק צורך לספוג. רצון להביא את עצמי יותר לכל תפקיד".

ספרי על "האם".

"אני משחקת אישה דיכאונית, ששמה את כל התשוקות שלה באימהות ובהורות ולא טיפחה חלקים אחרים בעצמה. זה בעצם מסע בתוך ראש של אישה שנמצאת לבד בבית, דחויה, חסרת ערך, התשוקות שלה מתבלבלות, הגיל הזה מבלבל. היא הופכת את הבן שלה לגבר שלה. הסצנות חוזרות על עצמן, כל פעם מנקודת מבט אחרת, מה שגורם לקהל לאבד אוריינטציה ולתהות האם זה קורה באמת או בראש שלה. מתברר שבעלה נותן לה כדורי שינה, ובכל דבר שהיא רוצה - נגיד, לקנות שמלה אדומה - הוא מפקפק ומערער אותה. יש במחזה המון הומור וכאב, הזיה, פסיכדליות ותשוקות".

ואיך את מתחברת לדמות האישה הקטנה?

"פשוט מתחברת. בלי הסברים פסיכולוגיסטיים של איפה אני פוגשת בדמות את עצמי. לפעמים אין צורך בהסברים, זה שם".

משבר "הקן המתרוקן" הוא אוניברסלי.

"זה אפילו לא שם. כשאני מקשיבה למוזיקה שאני אוהבת, היא מפעילה אותי ומוציאה ממני דברים כי זה קורה. החומר עצמו, המוזיקה של החיים, מעיפים אותך לגמרי. באופן מדהים, במהלך העבודה הייתה סצנה שלא היה לנו מושג איך לפרק, ואיכשהו, בעזרת המוזיקה שהוספנו לה, היא נפתרה".

בין דיקנסון לרביקוביץ'

המוזיקה לא רק פותרת לה דברים, כרגע היא מאתגרת אותה מאוד. את האלבום הראשון, "צוללת", הוציאה כשהייתה בת 33, הרבה אחרי הדואט הבלתי נשכח "שמתי לי פודרה" עם אביתר בנאי, שגילה לעולם שהיא בעצם גם זמרת. היא לקחה את הזמן, לכתוב ולהקליט, והמשיכה להוציא אלבומים בקצב של אחד בחמש שנים פחות או יותר, "אפרת בן צור", אחר כך "ROBIN" שבו ביצעה שירים של המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון.

המרווחים הגדולים בין אלבום לאלבום תלויים באינטנסיביות של העבודה בתיאטרון, אבל בעיקר בקושי לגייס כסף כדי להוציא אותם. אין לה אולפן פרטי בבית, אין חברת תקליטים שעומדת מאחוריה, וקמפיין גיוס המונים בסגנון הדסטארט לא בשבילה, כהגדרתה. אין לה את הזמן ואת הפנאי הרגשי להיכנס לפרויקט כזה, עם התיאטרון, האימהות לאנה, פרי מערכת היחסים שלה עם השחקן אורי הוכמן, ובכלל, היא לא הטיפוס לבקש כסף. מה שכן, יש לה חברים טובים שנותנים כתף וחסכונות.

עוד חודש היא תשיק את האלבום החדש שהפיקה במשותף עם עומר הרשמן ויצא ב"נענע דיסק", וכבר עכשיו היא מגייסת את הכוחות כדי לעמוד בערב הזה בכבוד. "אני שרה בהופעה בערך פעם בשנה וברור שזה אחרת", היא מספרת. "אני תמיד מתרגשת ומעדיפה את חדר החזרות על הבמה. בתיאטרון אני מכירה את הקאסט, כל קרש על הבמה, זה אחרת. מופע שירה הוא משהו חד-פעמי".

אספת לא מעט חומר וקהל לאורך השנים. למה את לא מופיעה יותר?

"כי זה דורש ממני הרבה כוחות. אני מאוד-מאוד מתרגשת לפני כל הופעה כזאת".

אבל את לא לבד על הבמה.

"אני מופיעה עם חבורה של מוזיקאים מעולים ומוכשרים שעובדים איתי הרבה זמן, ובכל זאת, אל תשכחי שיש חודשים שאני מופיעה כמעט כל ערב בתיאטרון".

חשוב לך שאנשים ישמעו את המוזיקה שלך?

"פעם היה מאוד חשוב לי, היום אני לא יודעת. אני צריכה לתת לעצמי את הזמן כדי להבין מה אני רוצה באמת".

מה שבטוח, בעיניי לפחות, הוא שאת רוצה להשמיע קול נשי. אמילי דיקנסון, דליה רביקוביץ' באלבום החדש.

"הקול הנשי מאוד חזק ואני מתחברת אליו הרבה יותר".

כשהאזנתי ל"על דרך הטבע", גם הקול שלך השתנה. פחות ילדותי, יותר נמוך ומלא.

"גדלתי. אני בת 50. יש בי את החלקים המחוספסים יותר, העמוקים והנמוכים. את החלק הזה של הקול הכרתי דרך ההלחנה של אמילי דיקנסון. השפה האחרת, הטקסט שבא ממקום אחר, שחררו אצלי משהו. יש לי הרבה ספרי שירה בבית, הרבה לפני שהפכתי למוזיקאית, ובאלבום החדש יש שירים של עוד משוררות, טקסטים שהם מחוץ לבגד הפרטי שלי. מצאתי שכדי להעביר את הקול האישי שלי, מסקרן אותי להיכנס דרך שבילים, מילים ורוח שמעוצבת אחרת לגמרי ממני. יכול להיות שזה כמו שאני מביאה את עצמי לדמות מבחוץ במחזה, יש לי הרבה יותר חופש ככה".

ולמה דליה רביקוביץ'?

"אחרי שאמא שלי נפטרה והייתי קשורה אליה בעבותות, פתחתי את הספר של רביקוביץ' ו'דרך הטבע' הלם את מה שהרגשתי אז. זמן לא רב אחר כך פרץ מבצע צוק איתן, והיתמות הפרטית שלי התערבבה עם היתמות הקולקטיבית והרגשתי שזה מציף את הכול".

איבדת את אבא שלך בגיל 14, אחרי שנים של התמודדות עם מחלה קשה. זה פוצע את הנפש.
"גם באלבום 'צוללת' התעסקתי בפרידה ובנטישה, ועכשיו הצטרפה לו המשמעות של לגדול בעיר כמו נהריה, בצל המבצעים הצבאיים של אז והיום, החיים בצל הפחד. אז הייתה גם ההנאה מהמשפחה והחברים, הלימודים יחד והריקוד, ולזה התחבר המוות של אמא והפחד מהנטישה שחוזר אצלי על עצמו. מצאתי שאני חוזרת שוב ושוב אל הטקסטים של רביקוביץ' הצעירה".

את לא מנגנת ולא קוראת תווים.

"את האלבום הראשון כתבתי על שני מיתרים של גיטרה, ואת השני על נבל אוטומטי. אני נהנית ליצור את הדברים שלי, הבעיה היא לגייס את הכסף להקלטות, יח"צ, שיווק. אני מאוד אוהבת להיות שחקנית".

תמיד את בוחרת בפרויקטים כבדים, בעלי משמעות. לא בא לך להתפרע עם הצגה קומית וקלילה, שירי נונסנס?

"בתיאטרון מציעים לי פרויקטים נהדרים - 'אישה בורחת מבשורה' (תפקיד שעליו זכתה בפרס התיאטרון לשחקנית השנה), 'תמונות מחיי נישואין', או התפקיד ב'אריסטאה', שיש בה גם צדדים הומוריסטיים. לא מתאים לי לעשות קומדיה קלילה, לא ארגיש שם נוח. יש לי עכשיו מחשבות לעבור למושב, לחיות בטבע, אבל נדמה לי שאני מספרת לעצמי סיפורים".

אפרת בן צור | אישי: 50, אם לבת, מתגוררת בתל אביב | אקטואלי: ב־20 במארס תשיק בהופעה חגיגית בצוותא התל אביבי את אלבומה החדש והרביעי במספר "עיר מרוחקת"