כלכלה לשבת: מערכת הרווחה העתיקה בעולם

האם אפשר לחלק את התמיכה הציבורית לנזקקים בלי אלפי משכורות לפקידים?

שדה חיטה / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
שדה חיטה / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

הבדיחה העממית מספרת על מכתב שהגיע פקיד הדואר ובמקום כתובת הנמען ושמו היה כתוב פשוט "לכבוד אלוקים". הפקיד פתח את המכתב וקרא בו פנייה אישית מרגשת של אדם המבקש עזרה. הוא מתאר את מצבו הכלכלי הגרוע ובסופו של דבר מבקש תמיכה בסך עשרת אלפים שקלים.

הפקיד האחראי מיהר לשלוח את המכתב לסניף הביטוח לאומי הקרוב, שם בחנו את המקרה והעניקו למבקש תמיכה של 5,000 שקל. למחרת נחת על שולחנו של הפקיד מכתב נוסף שבו נאמר "אלוקים יקר, תודה על התמיכה. אבל בפעם הבאה שלח אותה בבקשה ישירות, לא דרך הביטוח הלאומי. חצי מהסכום הם השאירו לעצמם"...

הבדיחה הזו נכונה בחלקה. עלות הביורוקרטיה והתפעול היא גדולה. מערכת משומנת של פקידים, מנהלים, גבייה, חוקרים, שכירות ומבנים היא נחוצה, אך יקרה מאוד. הרבה מהכסף הזה נדבק בדרך לידיים של אנשים שמתפרנסים מכך, ובמגזר השלישי יש אף כאלה שעושים הון מתפקיד ניהולי כזה. (טיפ: לפני שאתם תורמים לעמותה כלשהי, בדקו קודם כמה משתכר המנכ"ל). 

מבחינה היסטורית, צריך לומר, היהדות הייתה די חלוצה בתחום הרווחה. יש שטוענים כי אברהם אבינו היה אבי הרעיון של הענקה לזולת ללא כוונת תמורה. דבר המתנגד לכאורה לשכל הישר ולזכות הקניין הפרטי, שנגזר מן המוסר הבסיסי. לדרוש מאדם שעבד והרוויח את כספו ביושר - להעניק את חלקו לאדם אחר.

אולם מלבד המהפכנות שבעניין, היהדות מבקשת גם למקסם את התועלת בהענקה הזאת. ומאחר ומערכת של פקידות וגבייה היא יקרה ומסורבלת, המודל התנכ"י מתבסס על תקשורת ישירה בין הנותן למקבל. וכפי שנראה, זה לא צריך להיות בהכרח מעמד מביך.

נתחיל מההתחלה. התנ"ך, כזכור, נכתב בעידן בו עיקר הכלכלה הייתה מבוססת חקלאות, לפחות כאן בארץ. ההנחיה הראשונה לבעל השדה מגיעה ברגע הראשון שהוא מתחיל לקצור את פירות ההשקעה. הוא קוצר את השדה ושיבולת בודדת נופלת לו בין הרגליים. אפשר לראות בזה בלאי טבעי ובעיקר שולי וזניח. בעל הבית לא ממש מרגיש את הנזק הזה.

כעת מבקשים ממנו שני דברים: האחד, להניח את זה מאחוריו. והשני - לאפשר לעניים ללקט, ודווקא ללקט בעצמם, את השיבולים הללו. למה ללקט בעצמם? כדי שגם אותם עניים יבינו שעליהם לקחת אחריות לגורלם, ולו יהא זה ללכת ולאסוף בעצמם את המתנות שהם מקבלים. כדי לקבל חלוקה הוגנת בין פלחי אוכלוסיית הנזקקים, השדה יהיה פתוח שלוש פעמים ביום: בוקר, צהריים וערב. ישנן נשים מניקות שאינן יכולות להגיע בבוקר, וישנם קשישים שלא יכולים לבוא בצהריים. מבנה החלוקה יוצר מסננת אוטומטית שאמורה לאזן ולהפוך את החלוקה לשטוחה והוגנת ככל האפשר.

אגב, אותו עיקרון חל לגבי אשכולות שלא התפתחו בצורה מלאה. גם כאן, ההפסד לבעל הכרם הוא נמוך, והוא לא יחוש שנעשה לו עוול. מצד שני, הרווח לעניים הוא גבוה.

השלב הבא במתנות העניים הוא הפאה. עם סיום הקטיף, כאשר הפועלים עייפים בסוף היום, מניחים בקצה השדה "פאה", שורת שיבולים אחרונה שגם אותה יאספו הנזקקים באותה הזדמנות.

אחת לשלוש שנים קיים מס משמעותי יותר על בעל הבית, הוא צריך להפריש "מעשר עני", 10% מהרווח הנקי שעליו לחלק לעניים, וישירות לעניים. לא לגוף חיצוני שאוסף את הכסף, אלא ישירות לאדם עני שאותו הוא מכיר ויודע על כך שהוא נזקק.

ואולי הפרט המעניין ביותר: אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה, התוצרת של המשק כולו מתחלקת בצורה שוויונית בין עניים לעשירים. לבעל הבית אין זכות יותר מאשר לעובר אורח, וכל אחד יכול לקחת לעצמו מתוצרת השדה אך ורק במינון שהוא מסוגל לאכול בעצמו. אסור לסחור בתוצרת הזאת. כך מבטיחה התורה חלוקה שטוחה לחלוטין.

למרות כל זאת, היהדות אינה מתעלמת מהעובדה העגומה: תמיד עדיין יישארו עניים. לכן כל אדם בכל מצב מחויב להפריש מעט מכספו למטרות צדקה.

אמנם קשה להיות אובייקטיבי כאשר אנחנו בוחנים את התנהלותם של אבות אבותינו, ובכל זאת כאשר בוחנים את ההתנהלות של הקהילות היהודיות שחיו בגולה, בתת-תנאים, אי אפשר שלא להתפעל. הקהילות הללו התנהלו כמדינה לכל מדינה עם מערכת משפט, מערכת חינוך ומערכת רווחה.

היו שם מוסדות כמו "הכנסת אורחים" לעוברי אורח שנקלעו לאזור, "חברה קדישא" לטיפול במתים שאין קרובי משפחה שיטפלו בהם, "הכנסת כלה" שליוו כלות מעוטות יכולת על מנת שיתחילו את חייהן בכבוד, וגם "בתי תמחוי" בהם יכולים חסרי אמצעים להשביע את רעבונם. ואני מתייחס לתקופה של מאות רבות של שנים בטרם מוסדו חוקי הרווחה הראשונים שהעניקו קצבת זקנה, קצבת נכות או קצבת ילדים. מדינת הרווחה הראשונה טרם נוסדה ובוודאי שאיש לא חלם על קומוניזם. ביהדות כבר הייתה מערכת פעילה שהעניקה מעטפת הגנה לחסרי אמצעים.

הרמה הגבוהה ביותר של הנתינה, כך כותב הרמב"ם, היא לתת לאדם חכה: לספק לו את היכולת להתפרנס. רמה אחת מתחת לזה היא מתן בסתר. באופן שבו הנותן אינו יודע למי הוא נותן, והמקבל אינו יודע ממי הוא מקבל. כדי שהענקה כזו אכן תתרחש יש צורך במתווך בדמות גבאי צדקה אשר גובים כסף מעשירים, ומחלקים לעניים על פי האומדן שלהם. לכן גם נקבע שהן הגבייה והן החלוקה לא תתבצע על ידי אדם יחיד. כדי למנוע מעילות וכדי למנוע שיפוט מוטעה.

אבל יש כאן פרט נוסף שהיהדות מדגישה וחשוב לשים אליו לב: הענקה בסתר נועדה למנוע את החוויה הרגשית הקשה שמלווה את העני בזמן שהוא נאלץ לקבל כסף. ביחד עם הנתינה החומרית שהוא זקוק לה, מבחינה נפשית הוא לבטח חווה טלטלה קשה שהוא ללא ספק היה מעדיף להימנע ממנה. ליהדות לא חשובה רק הנתינה החומרית, כי אם גם לשמור על כבודו של האדם המקבל.

בדומה לכך, היהדות מעלה על נס לא רק את זה שנותן צדקה, אלא גם את זה שבמקרה אין עליו שקל אבל הוא מחליט לתת לו בדרך אחרת. הוא מקדיש כמה דקות לשוחח עם העני, להתעניין בשלומו, לברך אותו ולנסות להפוך את היום שלו לקצת יותר טוב. "הנותן צדקה לעני" כותב התלמוד "מתברך בשש ברכות (אותן הוא מצטט מן הכתובים) המפייסו בדברים מתברך באחת עשרה". 

הרובד הנפשי של האדם הוא חשוב לא פחות, ולפעמים אף יותר, מן הרובד החומרי. באמצעות מצוות הצדקה היהדות מבקשת להנחיל את הערכים הללו של חמלה, שותפות במצוקת הזולת, והענקה שלא למטרת רווח.

ובנימה לא צינית, למרות כל הביקורת שיש לנו על מוסדות המדינה ועל עצמינו, העובדה שאנו כחברה מקדשים את הערך של הענקה לזולת ולחלש היא אחד הערכים היהודיים הבסיסיים ביותר שהיהדות העניקה לאנושות, והעובדה שישנן עמותות רבות שמטרתן היא סיוע לעני, לחלש, לחולה ולנזקק, היא אור לגויים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988