בבחירות הקרובות אצביע חד"ש־תע"ל, וזה אישי

א.

זו מערכת בחירות גורלית, אולי הגורלית ביותר, לבטח הכי גורלית שהייתה מאז... - משפטים כאלה נאמרים ונכתבים על כל מערכת בחירות בישראל. נכון או לא נכון זה כבר עניין להיסטוריונים, אבל אנחנו הרי פילוסופים ומשוררים וככאלה עלינו להציב בפני הציבור נקודת מבט הפוכה ולומר באומץ: מערכת הבחירות המתקרבת לכנסת ה־21 שתתקיים בשבוע הבא היא מערכת הבחירות הכי פחות גורלית!

איך? פשוט מאוד: אם כל מערכת בחירות היא הכי גורלית, או לכל הפחות יותר גורלית מקודמתה, הרי שמערכת הבחירות הבאה תהיה גורלית מהנוכחית, זו שאחריה כבר תהיה ממש, אבל ממש גורלית, זו שאחריה גורלית לאללה, אחר כך תבוא מערכת בחירות גורלית שאין לשער וכן הלאה. מאחר שהזמן, כמונו, מתקדם בכיוון אחד בלבד - את הנעשה אין להשיב ואין לנו עיניים בגב - הרי שאנחנו מחויבים, על־פי כללי האתיקה של הלוגיקה, האבסורד והפרדוקס, להגיע למסקנה החותכת: בנקודה הזו שאנו עומדים עליה בזמן, מערכת הבחירות שתיערך ב־9 באפריל 2019 היא מערכת הבחירות הכי פחות גורלית שתהיה במדינת ישראל מעכשיו ועד הנצח! תנו למחשבה הזו לחלחל מטה דרך עמוד השדרה ועד כפות הרגליים, עניין של נשימה עמוקה אחת בעיניים עצומות או פקוחות, לבחירתכם.

ואם זה ככה - וככה זה באמת - אז למה כולם מתרגשים כל־כך? בואו נתענג על תחושת הריחוף הקלילה שמעניק חוסר החשיבות היחסי של יום שלישי הקרוב, עוד יום שלישי, אחד ממיליארדי מיליארדים של ימי שלישי שבאו והלכו כמו עננים. בכל ימי הרביעי שאחריהם זרחה השמש, וזו עובדה. אז בואו ננסה לגעת בשלווה הנצחית הנובעת מההבנה שההווה זו תמיד הנקודה הכי מאוזנת להיות בה; בדיוק בין מה שהיה למה שיהיה.

אני האחרון שיטען נגד לקחת דברים ללב או לחשוב עליהם לעומק, אבל לא בסוף כל חקירה מאומצת של הרגש והמוח צריכה לבוא מסקנה מדכדכת וכבדה כמשקולת. להגיד שקשה זה קל. אבל להגיד שקל, זה הרבה יותר קשה.

נסו ותיווכחו בעצמכם: תגידו שקשה, ולרוב יסכימו איתכם מיד. תגידו שקל, ואנשים ישר יחקרו אתכם שתי וערב, אינקוויזיציה סטייל, יציגו ראיות מנוגדות והוכחות חותכות ולא ירפו מכם - למה אתה אומר שקל? מה כל־כך קל? מה עם המחירים? הפקקים? התורים? המיטות? בבתי החולים? הפנסיות? השחיתות? וכך הלאה - עד שתתנערו מדברי הכפירה ותודו שקשה, קשה מאוד.

ב.

ואם כבר עוסקים בנקודה שעליה אנחנו עומדים בזמן - רגע לפני הבחירות המתקרבות, נדמה שאפשר ואפילו ראוי להתריס: דרור, הרי הבחירות לא "מתקרבות" אלינו, אלה אנחנו שמתקרבים לבחירות, מתקדמים במעלה הזמן יום ועוד יום עד שנגיע אל 9 באפריל.

זה אכן תיאור מדויק יותר של הדברים ברמה העובדתית, אבל אנחנו הרי פילוסופים ומשוררים שרואים את הדברים אחרת: הזמן הוא לא תמיד שביל במעלה ההר, הרבה פעמים הוא דומה יותר לגלי ים המתנפצים על צוק. הצוק הוא את, אתה, אני, והזמן מוטח בנו ללא הפסקה ומעצב אותנו כמו שהמים והרוח מפסלים את הצוק לאט לאט. אז כן, מערכת הבחירות מתקרבת אלינו, עוד רגע תתנפץ גם היא ותהפוך לקצף על פני המים.

ג.

מי יודע כמה מערכות בחירות אני כבר כותב למי אני מצביע ולמה, פורש מערכת שיקולים ומנסה לשכנע. הפעם החלטתי לרדת מזה. אני חושב שזה קצת בגלל הדיסקים הישנים שלי.

כמו רבים מבני דורי, שמרתי עליהם הרבה אחרי שהפסקתי לשמוע בהם והרבה אחרי שבכלל לא היה לנו נגן דיסקים בבית. נאחזתי בהם בלי לדעת למה, נאחזתי בהם עד שבכלל שכחתי שאני נאחז בהם. עד שלאחרונה ויתרתי עליהם סופית, עשיתי מעשה וזרקתי אותם לזבל. זה היה אחרי הרבה זמן שניסיתי להיפטר מהם, אבל אף אחד לא רצה לקנות אותם ואפילו לא לקחת בחינם.

זה לקח כמה נגלות, ובסוף הדיסקים מילאו שני פחים ירוקים גדולים עד להתפקע. עשרות שנים של איסוף ואגירה ומי יודע כמה כסף ואיך להמיר אותו לערכים של היום היו מוטלים בפחים הירוקים. עמדתי שם לרגע. חסר בית ראה אותי וכנראה חשב שאני קולגה. הוא עבר את הכביש, הציץ אל הפח הפתוח וגיחך באכזבה. מה זה, שאל. רק זיכרונות, אמרתי וסגרתי את המכסה על החפצים שהגדירו אותי בלי להרגיש כלום.

ככה עם הדעה וההצהרה הפוליטית. פעם הן העסיקו והגדירו אותי הרבה יותר. אם הבנאדם הוא מרק ואם דעה פוליטית היא ירק ואם שמאלני זה (נגיד) שעועית - אז הייתי לגמרי מרק שעועית. לא רק שהייתי מרק שעועית - רציתי שכולם יהיו מרק שעועית ומי שלא היה מרק שעועית, הייתה לי בעיה איתו ולו הייתה בעיה איתי. זה מאוד מעייף. היום אני מרק שעועית עם הרבה יותר ירקות ובכלל לא אכפת לי איזה מרק אתם אם בכלל, מצדי תהיו גם תפוח - ומה יותר בזבוז זמן מלשכנע תפוח להיות שעועית. העיקר שתהיו בסדר.

פעם ראיתי בזה ערך, אבל היום, כשהדבר הראשון שאתה יודע על בנאדם זו הפוליטיקה שלו ומה הוא מצביע, אני רואה יותר ערך דווקא בלא לספר מה אני מצביע.

ד.

ולכן אספר לכם מה אני מצביע. אחרי הכול, מה זה הבנאדם אם לא סך הסתירות הפנימיות שלו. אז ככה, בהתחלה בכלל רציתי להיות קול צף ולהצביע למשהו מרכזי, אולי גנץ, אחר כך אמרתי נציל את מרצ, ותוך כדי חשבתי שלעבודה יש רשימה טובה והתרשמתי לעומק מאורלי לוי אבקסיס. אבל נכון לעכשיו אצביע לחד"ש־תע"ל. בניגוד לאדישות המרחפת שהוצגה בסעיפים הקודמים, נפגעתי עד עמקי נשמתי מהדיבור ומהיחס שהופנה בבחירות האלה למפלגות ולציבור הערבי מכל המפלגות מהמרכז וימינה.

כבר הצבעתי חד"ש בעבר, אבל אז זה היה מבחינה אידיאולוגית; הלב שלי אדום וחשבתי, וחושב עדיין, ששיתוף פעולה פוליטי יהודי־ערבי אמיתי זה דבר חשוב שלמענו שווה לבלוע כמה צפרדעים. הפעם זה לא אידיאולוגי וזה לא פוליטי, זה אישי. נפגעתי לא רק כאזרח ישראלי, הרגשתי כאילו הדברים כוונו אליי, כאילו אני ערבי - ואפילו חבר ערבי אחד אין לי. זו לא הצבעה אסטרטגית, אולי אפילו אנטי אסטרטגית, זו בקושי הצבעה מנומקת, זו הצבעה שיעילותה מפוקפקת לכל הדעות ותועלתה לא ברורה, אבל נכון לעכשיו, זה מה שאני הולך לעשות. לא ציפיתי לזה, לא תכננתי את זה, אבל זה מה שנתנו לי. זו אולי מערכת הבחירות הכי פחות גורלית מעכשיו ועד הנצח, אבל אני הולך לקלפי פגוע וכועס.