גם בספורט: שוויון לנשים עובר דרך שוויון בהקצאת משאבים

חלק ניכר מהמשאבים של קבוצות הספורט בישראל מגיעים מהרשויות - והן מצידן משקיעות הרבה יותר בקבוצות הגברים • מעבר לאפליה בתקציב, קבוצות הנשים נאלצות להשתמש במתקנים מוזנחים • אם רוצים להשריש תרבות ספורט שתביא גם להישגים, חייבים לשנות את המשוואה המפלה

האם הגיוני שעירייה תחליט שהיא מעניקה סכום גבוה יותר לקבוצת זמרים ייצוגית של העיר לעומת קבוצת זמרות, למרות העובדה ששתיהן פועלות באותו דרג מקצועי? לא נשמע סביר. ומה לגבי עירייה שתיתן הרשאה רק לקבוצות רקדניות להשתמש במתקנים האיכותיים בעיר, אבל לא לקבוצות של רקדנים גברים? ברור שלא הגיוני.

סביר או לא, זו המציאות של קבוצות ספורט נשים בישראל. בכל תחילת שנה הן מקבלות את ההחלטה של העירייה על סכומי התמיכה השנתיים והשימוש במתקנים, שנוטים במובהק לטובת קבוצות הגברים.
לפני מספר חודשים החליטו בקבוצת הנשים של הפועל באר-שבע בכדורגל לקחת את הסוגיה לבית המשפט, בטענה לאפליה על רקע מגדרי, והנושא נידון בימים אלה בבית המשפט.

המספרים בבאר-שבע נראים כך: קבוצת הפועל באר-שבע גברים, המוחזקת על-ידי אלונה ברקת כקבוצה פרטית, קיבלה בשנת 2018 תמיכה עירונית בסכום כולל של 3.66 מיליון שקל. קבוצת הנשים של הפועל באר-שבע המשחקת בליגה הבכירה ופועלת ללא מימון פרטי, קיבלה רק 117 אלף שקל. הגברים שווים לעירייה פי 31 מהנשים - למרות העובדה שקבוצת הגברים היא מועדון פרטי לכל דבר, והכסף העירוני נכנס לחברה הפרטית של ברקת שבאמצעותה היא מפעילה את המועדון שלה.

זה לא רק עניין של כסף. אף שהעירייה השקיעה כ-200 מיליון שקל בבניית האצטדיון העירוני "טוטו טרנר", הוא משמש רק את קבוצת הגברים הבוגרת. מנגד, הנשים משחקות באצטדיון וסרמיל הישן, שלא מכבר החליטה ההתאחדות לכדורגל לסגור אותו עד לשיפור תנאיו הירודים.

כך מכשירים את האפליה התקציבית

איך נוצר העיוות הזה, הרי מדובר בכספי ציבור? הסכומים שמעבירות העיריות לקבוצות ספורט ניתנים על בסיס מבחני תמיכה, המחויבים על-ידי משרד הפנים. בפועל, זוהי שיטה מכובסת שנותנת תוקף משפטי להעברת כסף ציבורי לעמותות נתמכות.

קודם כול נקבעת המטרה, במה רוצים להשקיע וכמה - בדרך-כלל בקבוצות כדורגל או כדורסל גברים - ומשם מתחילים לסדר ניקוד על בסיס טיעונים שיחזיקו מים מבחינה משפטית. בסופו של דבר, אחרי שמסיימים לערבב ולרקוח את הניקוד ומגיעים לתוצאה הרצויה מלכתחילה - כ-90%-95% מהכסף יופנו לקבוצות הגברים העירוניות, והיתר לנשים. מתקנים? מישהו ראה פעם את קבוצות כדורגל הנשים של העיר תל-אביב דורכות על הדשא בבלומפילד? העיוות הזה לא שונה בנתניה, בחדרה, בראשון-לציון או בפתח-תקווה.

הבעיה הבוערת בספורט הישראלי במושגים של צמצום פערים והגברת אמון, מתחילה ונגמרת בסוגיות של מימון. השמיכה תמיד תהיה קצרה, ודאי כשמדובר בספורט (תקציב הספורט בישראל הוא 0.2% מהתקציב המדינה). השאלה מה רוצים להשיג. הישגים ואליפויות של קבוצות עירוניות בכירות? אלה כבר עברו מזמן לידיים פרטיות, ומשמשות בעיקר את בעלי ההון ואת קידום עסקיהם. במקרים אחרים, הקבוצות נועדו לפתוח עבורם דלתות במקומות אחרים בעירייה.

המטרה המוצהרת בישראל ל-20 השנה הקרובות הבאות בתחום הספורט, בכל הקשור לסוגיות מימון, חייבת להיות צמצום פערים. וזה מוטל בידיהן של הרשויות המקומיות. שם נמצאות תשתיות הספורט לפעילות היומיומית. במושגים של השקעה פר-תושב, מעניקה הרשות המקומית יותר כסף לספורט מאשר המדינה.

שיטת המימון מעוותת מהיסוד

העיוותים בתוך הרשות המקומית מייצרים עיוותים כלפי מעלה. ועיוותים לא חסרים: למשל, רוב הנשים בישראל לא עוסקות בספורט - רק 20% מכלל הספורטאים הפעילים התחרותיים בישראל הן נשים. מצד שני, אפשר להבין למה: איזה הורים ישלחו את הבת שלהם לעסוק בספורט תחרותי כשבשיא - בליגת העל של הענף הפופולרי במדינה - היא תשחק במתקן שאפילו דלת בשירותים אין בו.

צמצום הפערים שנגזר מהחלטות מימון מוטל על כל המגזרים. השחקן הישראלי מופלה במיסוי לעומת שחקן זר, בגלל החלטה שהמדינה קיבלה לפני למעלה מ-20 שנה, שהיטיבה עם קבוצה אחת (מכבי תל-אביב בכדורסל), ולא רלוונטית להיום. ההחלטה הזאת לבדה גוררת העדפה אוטומטית של העסקת שחקנים זרים על פני ישראלים.

צמצום הפערים נוגע לחתך של ענפים: בישראל יש רק 102 אלף ספורטאים פעילים תחרותיים, נכון לסוף שנת 2018, נתון נמוך מאוד בכל קנה-מידה בינלאומי. אבל בפועל התמונה גרועה עוד יותר בהתחשב בכך שיותר ממחצית מכלל הספורטאים הפעילים עושים זאת רק בשני ענפים - כדורגל וכדורסל.

גם הכסף של העיריות, המדינה והטוטו ניתן ברובו המכריע לענפים הללו. וככל שגדלה הפעילות בענפים אלה, כך הולכים ונבנים מתקנים בעיקר עבורם. כי מה תבנה העירייה - בריכת שחייה עירונית ראשונה או אצטדיון אתלטיקה ראשון, כשבנמצא אין כמעט קבוצות שחיינים או אתלטים, או מגרש כדורגל שביעי כדי לשחרר לחץ מששת המגרשים הקיימים?

הכדור במגרש של ראשי הרשויות המקומיות

באנלוגיה לבעיית התחבורה, המדינה צריכה לשאול לאן אנחנו רוצים להגיע בתחום הספורט. האם להמשיך לעמוד בפקקים ולשחק כדורגל וכדורסל, או לאפשר לתנועה לזרום לכל ענף ספורט ולכל מגדר. 

האם חשוב לנו, לכולנו, שהפועל באר-שבע תצליח להגיע בעשור הבא פעם אחת לשלב הבתים של ליגת האלופות, ושמכבי תל-אביב תשחק בפיינל פור של היורוליג עם חמישיית זרים על המגרש - או שחשוב יותר להצמיח כאן עוד ועוד אנשים שירצו להיות ספורטאים. לא כדורגלנים, אלא ג’ודאים, שחיינים, אתלטים, מתאבקים, מתעמלות אמנותיות, שייטים.

כדי שזה יקרה, צריך לחשוב איך לנהל את הכסף. זה יכול להיות מאוד קל - כסף פרטי? זכותו של הגורם המממן להחליט איך ועל מי לזרוק אותו; כסף ציבורי? שווה לכולם, לכל ענף ומגדר. כסף ציבורי של רשות המסים? הטלת נטל מס שווה לכל ספורטאי, זר או ישראלי.

ראשי ערים שרוצים ליהנות מיחסי ציבור טובים בזכות קבוצה עירונית שזוכה באליפות לא אמורים לעשות זאת על חשבון ניהול הכסף הציבורי. להצטלם עם הקבוצה אחרי זכייה באליפות הם תמיד יהיו יכולים, אם יתנו או לא יתנו כסף.

הם צריכים לחשוב על שבירת המעגל של השקעה בתשתיות עירוניות. לחשוב איך הם מקימים את אצטדיון האתלטיקה הראשון כדי שקבוצת האתלטיקה העירונית לא תצטרך לנסוע להתאמן מחוץ לעיר; לחשוב איך הם מקימים קודם כל את בריכת השחייה הראשונה באורך 50 מטר, או בונים אולם תקני שישמש רק את קבוצות ההתעמלות האמנותית והתעמלות המכשירים בעיר, ולא את מגרש הכדורגל השביעי. 

את הפועל באר-שבע כדורגל נשים מייצגת עו"ד דליה בושינסקי, מנהלת מחלקת הספורט במשרד הולין-הדס. לעתירה הצטרפה, כידידת בית המשפט, האגודה לזכויות האזרח, ומייצגת בו מטעמה מנכ"לית העמותה, עו"ד שרון אברהם ויס. 

את עיריית באר-שבע וחברת כיוונים, החברה לתרבות הפנאי באר-שבע, מייצגת עו"ד מוריה מלול.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988