האלבום של ארקדי דוכין הוא יצירה שאפתנית אך חסרת החלטיות

האלבום "פשוט הפוך" של ארקדי דוכין הוא יצירה שאפתנית ברצינותה. אפילו כאשר דוכין מנסה להקליל, וקורץ ומעוות את קולו כמו קריקטורה צלילית - הוא מכביד על שיריו ומאיץ בהם: אל תסתפקו בלהיות אתם. תשאפו ליותר. תהיו מסר. תוכחה. שוט. אנדרטה. תמרור.

דוכין מנווט את שיריו, מתפתל איתם ומרעיד אותם במקצבים לא אחידים. הוא פותח את האלבום בתזזיתיות של "רציתי לדבר" - שיר שבו הוא מלהטט בגוונים של שחור וכמותם נשמע מכאני, קודר ומנוכר באלקטרוניות רובוטית, בדרך לאפוקליפסה עתידנית. אחר כך ממשיך בשיר "עולם הפוך" - שהוא תמונת מראה של השיר הקודם, היפוך שואף לאוטופיה הרמונית. "שיהיה כמו עכשיו, אבל פשוט הפוך", הוא שר, מכוון גם לתנועת ההאטה העדכנית: "בלי למהר. איש לא יאחר".

וכך הוא נע בין שני הקצוות, בחוסר החלטיות שמתגלם בשיר המפתח "לא נגד" - המקוטע, המגומגם והמנוכר. "אני לא נגד, אבל גם לא בעד", הוא מקפיד לא להתחייב. אומנם זוהי מן הסתם פרודיה לעגנית וביקורתית, אבל דווקא הווידוי שהוא משמיע בשיר - "רציתי לומר ברור ויצא לי מעורפל" - ממחיש את הניגוד בין הכורח לצעוק לבין הגמגום. דוכין שר מחאה חברתית ופוליטית, אבל הוא נשמע יותר מקטר מאשר מוחה, ויותר נע בזרם ההמון מאשר מהווה מגדלור ("כמוך, כמוני, כמוך, נוח נוח נוח", כפי שהוא מיטיב להמחיש בשיר "נוח").

אפילו בשיר בשם "כועס" - הוא נשמע יותר עצוב מאשר זועם וגם המונולוג שלו איטי מכדי להיות ראפ. ובכל זאת, בדרך כמעט מסתורית, הוא צובר תאוצה שמתגלמת בסוף השיר, כאשר קהל אוהד מצטרף אליו ומעניק לו את אנרגיות הביחד המיוחלות. וכך גם בשאר האלבום - האהדה מתמגנטת אל השירים. דוכין נוהה אחר אותנטיות - לא תמיד באותנטיות, אבל כאשר היא צצה, האמת מתגלה בשירים יפים, וזה כל מה שצריך. ממש כמו שהוא שר בשיר החותם, "אין דבר יותר חשוב" - דואט המנוני יפהפה, זוהר בתוגתו, עם מאור גרידיש שכתב והלחין.

דוכין מיטיב להתבטא מוזיקלית ומילולית - וזה לא חדש. כתגבורת, הוא מגייס את "טמבל 2019" - גרסה מעודכנת לשיר של ולדימיר ויסוצקי ששר בדיוק לפני 30 שנה באלבום הסולו הראשון שלו. בדרך, הוא מצרף את "גוסס עלייך" - שיר פופ נחמד, אם כי לא לגמרי מתחבר לפאזל, מתוך הפרויקט השיתופי הסימפתי "האדמה שלי היא שירים" של דן תורן ועמיר "ג’נגו" רוסיאנו; וגם דמויות ציוריות מייצגות מסרים ("רון שכניק", "הרצל").

וכך, לאורך האלבום, מודהרים השירים, במקצבים משתנים, ומדי פעם נשמטים אל נתיבים צדדיים - לא מובילים ולא מובלים, כמו תזכורת לשם האלבום, "פשוט הפוך", ולכך שאין צורך לשדרג אותם בתוך מרכבת שאפתנות אמירתית. הם בסך הכול שירים, אבל מאוד יפים - ואין צורך ביותר מכך כדי ליהנות מהם.