סחבת, בג"צים וקניית זמן: נתניהו רוצה חסינות כמו פעם. המשרוקית של גלובס בדקה מי עשה זאת לפניו

"אנחנו נחזיר את חוק החסינות למה שהיה עד 2005", הצהיר לא מזמן ח"כ בצלאל סמוטריץ' (איחוד מפלגות הימין). חקיקה שתחזיר לחיים פרוצדורות שהיו נהוגות במשך יובל שנים לא נשמעת כעילה למלחמה, ובכל זאת, בשבועות האחרונים התוכנית של סמוטריץ' מעוררת תגובות קשות: "אתה תיצור עיר מקלט לעבריינים", הטיח בו רוני בר-און, כיום מראיין ברדיו 103FM ובעבר שר האוצר וחבר הכנסת שקידם את חקיקת הנוסח הנוכחי של חוק החסינות. "ממש לא", ענה סמוטריץ', "זה עבד מצוין עד 2005".

את ההבדל היסודי בין שני הנוסחים היטיב להסביר ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), שמקדם הצעה דומה: "בחוק הקיים חבר הכנסת צריך לבקש את החסינות" - ואילו בהסדר הקודם שזוהר וסמוטריץ' מבקשים לחוקק מחדש, "היועץ המשפטי צריך להגיע אלינו לכנסת ולדרוש להסיר אותה".

לכאורה, על מה המהומה? מדוע נאמני ראש הממשלה מקדישים מאמצים כאלה לתיקון טכני, ולמה המתנגדים רואים בו פתח מסוכן לשחיתות? במקום להסתכן בספקולציות, ננסה להציג כמה עובדות - מה היו הסדרי החסינות לפני 2005 ואחריה, וכיצד התנהגו אז והיום חברי כנסת שנאשמו בפלילים.

 ההבדל במעמדם של ח"כים שהוחלט להגיש נגדם כתב אישום לפני 2005 ואחריה 1

 ההבדל במעמדם של ח"כים שהוחלט להגיש נגדם כתב אישום לפני 2005 ואחריה 2

העולם של היום: לא אוחזים בקרנות המזבח

עד 2005, כל חבר כנסת נהנה אוטומטית מ"חסינות דיונית", כלומר חסינות מהליכים פליליים נגדו כל זמן שהוא מכהן בתפקיד. אם התגבש נגדו כתב האישום, היועץ המשפטי לממשלה היה פונה לוועדת הכנסת בבקשה להסרת החסינות, ואם הוועדה אישרה זאת, היה צורך גם בהצבעה במליאה.

ב-2005 תוקן החוק: מאז, ברירת המחדל היא שאין חסינות. היועמ"ש מודיע מראש כי בכוונתו להגיש כתב אישום, ורק אם חבר הכנסת מבקש ביוזמתו לקבל חסינות, מתקיים דיון בוועדת הכנסת, ואם היא מאשרת זאת - נדרש גם אישור במליאה. ועדת הכנסת לא יכולה להיעתר לבקשה באופן שרירותי: החוק קובע ארבע עילות שחבר הכנסת יכול להציג כדי לשכנע שמגיעה לו חסינות.

מאז 2005 ועד היום לא הוענקה חסינות דיונית לאף אחד מתשעה חברי הכנסת המכהנים שנגדם ביקש היועמ"ש להגיש כתבי אישום. הסיבה הישירה היא שכולם, מלבד אחד, ויתרו מראש על הגשת בקשה. מעמרי שרון (שביצע עבירות בקמפיין הבחירות של אביו) ב-2005 ועד אורן חזן ב-2017 (שתקף בכירים בעיריית אריאל) - כולם בחרו מראש להגן על חפותם בבית המשפט. יוצא הדופן היחיד הוא איש בל"ד סעיד נפאע, שהואשם ב"מגע עם סוכן זר" בסוריה. נפאע דרש דיון בוועדת הכנסת וטען שם כי העמדתו לדין נגועה באפליה ותפגע בייצוג בוחריו, אבל הוועדה סירבה להעניק לו חסינות.

כמעט איש בין התשעה לא התפטר בשל ההליכים. באסל גטאס (שהבריח טלפונים לאסירים) פרש מהכנסת כחלק מהסדר הטיעון במשפטו, מה שייתר את ניסיונות הדחתו באמצעות "חוק ההדחה". צחי הנגבי הוא היחיד שאחרי ארבע שנות משפט זוכה מכל האישומים המקוריים נגדו (במינויים פוליטיים), אם כי הורשע בעדות שקר.

העולם של אתמול: כל הטריקים והשטיקים

העובדה שמאז 2005 לא הוענקה חסינות הביאה את זאב אלקין (ליכוד), תומך נוסף בחזרה לשיטה הקודמת, לקבוע: "החסינות נשארה אות מתה". מה היה לפני כן, כשהסרת חסינות חייבה בקשה מפורשת של היועמ"ש?

ממשרד המשפטים נמסר לנו כי אין בידם רישום של כל המקרים האלה. אנחנו מצאנו כ-15 פרשות, רובן מהעשור שקדם לתיקון החוק. המסקנה האמפירית הפשוטה: זה לא עבד חלק. היו חברי כנסת שביקשו מוועדת הכנסת להסיר את חסינותם, ובהם אריה דרעי (בפרשת השוחד), אביגדור ליברמן (תקיפת ילד) וסאלח טריף (על סיוע לפלסטיני בקבלת אזרחות תמורת שוחד). אבל רבים נאחזו בחסינות, התמקחו עם היועמ"ש, שכנעו לפעמים את הכנסת, נסחבו בבג"ץ. קשה למצוא מקרים שבהם ההליך המשפטי הושהה עד לפרישה מהכנסת, אבל העיכובים קנו זמן.

מגוון דרכי ההסתבכות היה כמגוון הפרשות. רפאל פנחסי, למשל, זכור היום בתור השר שבג"ץ חייב לפטר בשל כתב אישום נגדו (על עבירות בקמפיין ש"ס), אבל היועמ"ש יוסף חריש הצליח ב-1993 לשכנע את הכנסת, חרף מחאתו, להסיר את חסינותו. הכנסת נעתרה, אך פנחסי עתר לבג"ץ בטענה כי הדיון לא היה הוגן - וזכה. הכנסת קיימה הצבעה חוזרת, סירבה להסיר את החסינות, ופנחסי, שאומנם התפטר מהממשלה, השלים את כהונתו בכנסת כשהוא פטור מהליכים פליליים. רק כשנבחר לכנסת הבאה - אחרי שהיועמ"ש החדש מיכאל בן יאיר שוב ביקש מהכנסת להסיר את החסינות, ואחרי עתירה לבג"ץ שנדחתה - ויתר פנחסי על החסינות, עמד למשפט והורשע.

הייתה גם נעמי בלומנטל. קצת אחרי בחירות 2003 ביקש היועמ"ש דאז מני מזוז להגיש נגד חברת הכנסת מהליכוד כתב אישום על שוחד בחירות בפריימריז. במאי שכנעה בלומנטל את ועדת הכנסת לשמור על חסינותה. עתירה נגד ההחלטה הוגשה לבג"ץ; השופטים תבעו מהוועדה נימוקים. אבל כעבור זמן קצר הסתבכה בלומנטל בתיאום עדויות בחקירה, ומזוז ביקש להגיש נגדה כתב אישום שני. אחרי חצי שנת עיכובים, הכנסת אישרה את הסרת החסינות.

הצבעות כפולות: הקש ששבר את גב הגמל

נפתולי החסינות היו סבוכים במיוחד בפרשת ההצבעות הכפולות. ב-2003 ביקש מזוז להגיש כתב אישום נגד חברי הכנסת יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי (שניהם מהליכוד), שלחצו לכאורה על כפתורי שכניהם בהצבעה על תקציב 2004. ועדת הכנסת סירבה להסיר את חסינותם, אבל בג"ץ פסל את ההחלטה. בדיון חוזר, חזן ויתר על החסינות. גורלובסקי התעקש, והוועדה שוב תמכה בו. עתירה נוספת לבג"ץ נמשכה חודשים ושנים. כתב האישום נגד גורלובסקי הוגש לבסוף ב-2006, כשכבר לא היה חבר כנסת. הוא הורשע ב-2007, כשנה אחרי חברו חזן.

הסאגה המביכה של גורלובסקי וחזן זכתה לביקורת ציבורית ומשפטית חריפה ועמדה ברקע היוזמה לשינוי חוק החסינות. באחד הדיונים שקיימה הכנסת בתיקון הזה הסביר בר-און, שהיה שותף לניסוחו: "באו אלינו ואמרו: למה חבר הכנסת יהיה שונה מכלל האזרחים? אם הוא עשה איזו עבירה, כל האזרחים מקבלים כתב אישום מיד - וחבר הכנסת נהנה מחסינות? אנחנו באים ואומרים: לא". ואומנם, מאז שאושר התיקון לא חזרו מקרים שבהם חברי כנסת נאחזו בהצלחה בחסינות כדי לעכב את אימת הדין.