מתי כבר תהיי כמו כולם

התביישתי להיות אני - זו שצוחקת בקול רם, אוכלת עם הידיים ועושה עמידות ראש בישיבות הנהלה • סימנתי את ריצוי הסביבה כמטרה, ומאז ניצת בי הרס עצמי • מתוך גיליון "הריצוי" של "ליידי גלובס"

אילון נופר / צילום: ענבל מרמרי
אילון נופר / צילום: ענבל מרמרי

כולנו נולדים עם הרצון להתהלך חופשיים בעולם, בצורה הכי אותנטית וטהורה, ולחוות את החופש הגדול מכולם: להסתובב בלי מסכות. לדעת שאוהבים אותנו בדיוק כפי שאנחנו, עם כל החבילה, כמו שילדים מרגישים. ראויים לתשומת לב, אהבה בלתי מותנית, והאומץ הרב להיות מי שאנחנו.

ואז אנחנו מתבגרים, ופוגשים את תבניות החשיבה של הסביבה, את מה שנחשב לנורמלי, את הקולות של ההורים והמורים שלנו. ומבלי שנתכוון הפוקוס מתחיל לזוז, מהחופש לחלום את מי שאנחנו באמת, לריצוי של הנורמות. מישהו שרצה להיות שחקן מחליט ללמוד עריכת דין, כדי שההורים שלו לא יבקרו אותו כל חייו. מישהו אחר יוותר על צדדים באישיות כדי להיטמע בסביבת העבודה שלו, ומישהו שלישי פשוט ימצא ערך בכך שילמד לתת בדיוק את מה שהסביבה רוצה לשמוע, ויסתיר את דעותיו האמיתיות. מה זה, אם לא כלא?

אצלי, ריצוי סביבתי לא היה אחד הדברים שחונכתי עליהם. ההיפך. אצלנו קידשו את האינדיבידואליות והחשיבה המקורית. שרק לא אהיה דומה לחברותיי, או לאף אחד מלבד עצמי. כל מעשה של שונות נחשב לסוג של גבורה, ולכן הייתה לי הזכות לשמר חלקים גדולים של חופש פנימי, ולהיות נאמנה למקור ה’ילדי’ שבי, גם אם יש בו פינות לא משויפות, ואפילו קוצים דוקרניים.

ואז, בסוף שנות ה-20 שלי, קרה משהו שטלטל את המקום המשוחרר הזה בי, רק בצורה קצת שונה. במקום שאני ארצה להתאים את עצמי לסביבה, הסביבה היא שהכריחה אותי לשבור את מעטפת האותנטיות שלי, כדי שאוכל להמשיך להיות שייכת אליה.

זה קרה כשנכנסתי לתיאטרון, כמו בכל יום, עם הקפה וקרואסון השקדים, רק שהפעם לובי הכניסה היה ריק מהמולת השחקנים. במקום זה חיכו לי שני שותפיי בארשת פנים רצינית. ניסיתי להצחיק אותם, אבל הם לא היו במוד מתבדח, והבנתי שמשהו מתרחש. במקום להיכנס לאולם החזרות, עלינו אל קומת המשרדים. הגוף שלי התאבן, והקרואסון נתקע בגרון. “מה קרה?".

הגוף שלי כבר ידע. משהו עומד להשתנות. שותפיי ביקשו שאכנס לחדר, ואני חיכיתי שייכנסו אחריי, אבל הם סימנו לי שהם לא מצטרפים. שוב מחנק. רק אני.

הדלת נסגרה, וכל צוות השחקנים ישב מולי. חייכתי. הם לא חייכו חזרה. שוב אותו המחנק. לאחר רגע שתיקה, אחד השחקנים החל: “אנחנו פה כדי להגיד לך שאנחנו לא יכולים או רוצים להמשיך לעבוד איתך כמו שאת היום". בום, פצצה.

זה המשיך לטענות מכל זווית אפשרית. "את לא יודעת לעשות שיחות חולין של בוקר טוב ולילה טוב", וגם "ההומור שלך פוגע בנו". השיחה המשיכה, וכל אחד מהשחקנים פירט מה מפריע לו - מהאישיות שלי ועד לטון הקול, שהם כבר אלרגיים אליו. הם ביקשו שלא אדבר יותר במיקרופון, מה שאומר שלא אוכל לנהל את החזרות. הקשבתי. שאבתי כל מילה כמו שואב אבק.

וכך, במשך נצח, הם שיקפו לי תמונת ראי מדויקת של חוויית העבודה איתי. לא הייתה אהבה בשיחה, לא הייתה חמלה, היה כעס ותסכול רב שהצטבר. אלו היו אנשים שעבדתי איתם בצמידות גבוהה ואינטנסיבית למעלה משלוש שנים, אהבתי כל אחד מהם כל כך, לא היה לי מושג שככה הם מרגישים לגביי. כאב לי כל הגוף.

לראשונה בחיי הבנתי שאני לא הברבור שהאמנתי שאני, אלא הברווזון המכוער. כשיצאתי מהחדר החלטתי לעשות צעד רדיקלי, ולחתוך את האישיות הבעייתית הזו ממני, אחרת לא אוכל לעשות מה שאני הכי אוהבת, וזה ליצור יש מאין עם השחקנים שלי, ולהתהלך בתחושת שייכות וגאווה בעולם. עוד באותו היום ההנהלה ניצלה את ההזדמנות לשקף לי את הקשיים שלהם מולי. וזה הוסיף עוד דלק למדורה שניצתה בי.

מבחינתי, העולם לפני ואחרי אותו היום היה שונה לחלוטין.

עוד באותו היום הפסקתי לדבר בהתלהבות בלתי מודעת, ובמקום עברתי תהליך למידה מזורז. המסקנה הגורפת הייתה: כל מה שחשבתי שהוא טבעי, חינני ואותנטי בי, גורם סבל לאלו שסביבי. אני חייבת לתקן את עצמי. שיהיה קל לעבוד איתי. התחלתי להיות מרצה סביבתית, משהו שלא הכרתי עד לאותו רגע מחולל.

מאותו הרגע הפעלתי מערכת בקרה עצמית, שתבדוק איך כל פעולה וסגנון תקשורת שלי משפיעים על הסביבה. אספתי נתונים, והתחלתי להשתנות. חלק מהשינויים הסבו לי שמחה, נהניתי לפתח שיחות חולין של ‘מה נשמע’, שלא ידעתי לעשות בעברי.

את המיקרופון מסרתי בכיף למנהלת החזרות החדשה שהבאנו. שמרתי על פרופיל נמוך, הפסקתי להתבדח מחשש לפגוע בשחקנים. במקום זה הייתי עניינית, אבל גם רכה. השחקנים הביעו שביעות רצון מהשינויים, והיחסים היו טובים. אלא שמשהו בי החשיך. במקום אותה התלהבות בועטת לחיים, הגיע חוסר ביטחון אפל שלא הכרתי. התחלתי לחשוד שהכול מקולקל בי, ואף אחד מעולם לא סיפר לי.

כעסתי על ההורים שלי שלא עזרו לי להיות כמו כולם, מותאמת חברתית, ועודדו את האינדיבידואליות המוגזמת שלי. כעסתי על החברים שלי, שקיבלו אותי כמו שאני במקום לבקש ממני להשתנות. הספקות הפכו לפחדים, וחוסר הביטחון לשנאה עצמית.

עבדתי בלהימנע: להימנע מפיצוצים, חילוקי דעות, שלא יגידו שאני קשה מדי. הרי בינינו, כבר ידעתי את האמת על עצמי. אני הרי בלתי נסבלת. מנגד לכעס העצמי שלי, התחלתי לקבל מחמאות, גם מצד ההנהלה, על השינוי הגדול שחל בי. אבל מדי פעם משהו מאילון ה’ישנה’ היה מתפרץ החוצה. ואז, בדרך הביתה מהתיאטרון, הייתי מתחשבנת עם עצמי בחומרה. שוב נכשלת, בכיתי בכי תמרורים.

למחרת הייתי מבקשת סליחה, ומסבירה שאני בתהליך שיפור. בפגישות עסקים בחו"ל, בהיסח הדעת של רגע דעכה מערכת הבקרה שיצרתי, והייתי עוברת להיות אני, אחת שאוכלת סושי עם הידיים. או אז, מפגש העיניים עם שותפיי היה כמו קרני קרח, ואותה תחושת מחנק שליוותה אותי בחדר הייתה חוזרת כתזכורת.

התביישתי להיות עצמי. זו שצוחקת בקול רם, אוכלת עם הידיים, לא מצטיינת בשיחת חולין, משתעממת בקלות, ועושה עמידות ראש בישיבות הנהלה. האכזבה של סביבת העבודה ממני שינתה אותי לצמיתות. ומהרגע שסימנתי את הריצוי הסביבתי כמטרה, נולד בי אותו ניצוץ של הרס עצמי.

אף אחד לא ביקש ממני לקחת את זה כל כך רחוק, אלה היו הפרשנות והרצון שלי. ומאוחר יותר, כשהסרטן הגיע, תיארתי לעצמי שזה קשור בדיוק לזה. שזה המחיר של להיות אני. ושככל הנראה זה הגיע לי.

למען האמת, רק בפרידה שלי מאותם האנשים, שבכל פעם שהבטתי בהם ראיתי בעיניהם את הבבואה שאומרת ‘כמה קשה איתך, אם רק היית יותר סטנדרטית, יותר ברורה, יותר קלה’; רק כשהפכתי דף בספר שלי, לעמוד נקי, ונפרדתי מאותה בבואה יומית, הצלחתי לקחת אחריות מלאה על כל מכלול הקצוות שבתוכי; רק אז הבנתי את גודל המחיר ששילמתי. ידעתי שלא אנטוש את עצמי שוב, רק כדי שהסביבה שלי תרגיש יותר טוב.

נכון שלמדתי דברים חשובים על החיים דרך השיעור הארוך הזה, אבל מרוב שהתאמנתי על ריצוי הסביבה, שכחתי מה זה לא לדפוק חשבון לאף אחד. הגיעה העת לחזור למקום שבוחר את החופש להיות אני. הפעם אני בעירנות מלאה למחירים שגובה האותנטיות. זה קרה די מהר, ברגע שבחרתי להיות חברה של עצמי. דרך עבודה יומיומית של שיח פנימי מלא הומור וסליחה.

וכן, הצלחתי לשחרר את הקול הנוראי ששלט בי, זה שאמר ‘מתי כבר תהיי כמונו’. בכל פעם שניסיתי לרצות, עשיתי זאת כדי שלא יכעסו, שלא יתאכזבו, שלא יפסיקו לאהוב אותי, ושלא אאבד אותם. ובכל פעם שבחרתי בריצוי, התרחקתי עוד צעד מהחופש המולד שגדלתי איתו. היום, בהמון חמלה וסליחה, הפכתי את היוצרות משחקן לבמאי שאינו מחפש איך להתאים ולהתקבל לתפקיד ראשי, אלא שבונה את ההתרחשויות, ומלהק את מי שמתאים לו.

עכשיו אני חיה בשמחה, כי כל חלק שבי הוא זה שהופך אותי לפאר היצירה. וגם אתכם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988