הולכים לבחירות בספטמבר, והכישלון רשום על שמו של נתניהו

מי מן הישראלים שהחזיק מעמד אתמול בלילה וצפה בשידורים החיים מן הכנסת ראה אירוע חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית. מפלגת שלטון חזקה, מבוססת, עשירה, מקושרת, בראשה עומד הפוליטיקאי האגרסיבי והנכלולי ביותר שידעה המדינה - מפזרת בגחמה את הכנסת הטרייה שזה עתה נבחרה והושבעה. לא היה כדבר הזה בתולדות המדינה. בכל אחת ממערכות הבחירות, מאז קום המדינה, משלא הצליח ח"כ להרכיב קואליציה, הוא התכבד והשיב את המנדט לנשיא המדינה כפי העיקרון הבסיסי שמתווה חוק יסוד הממשלה.

אבל בשבוע האחרון, שורה של יועצים משפטיים איפשרו לנתניהו לבחור בסעיף אחר בחוק, לפזר את הכנסת על דעת עצמו ולשלוח את המדינה לבחירות יקרות, כאשר תקציב המדינה מצוי גם כך בגירעון וללא הסבר הגיוני אחד למהלך.

מי יתננו, מדינת ישראל, שתוצאת הבחירות לכנסת ה-22 תהיה שונה. מי יתננו שנתניהו יצליח להרכיב קואליציה אחרי הבחירות שייערכו בספטמבר. ואם הוא שוב לא יצליח, האם נתניהו יגיע אלינו שוב עם הנרטיב המומצא שהעם רצה בו ורק בו, ולכן עדיף לתת לכך ביטוי באמצעות פיזור הכנסת הבאה והליכה לבחירות פעם שלישית. האם יש כלל מגבלה על מספר הפעמים שנתניהו יכול לפזר את הכנסת ולהיבחר מחדש?

אי שפיות היא לעשות (עם ליברמן) את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות

42 ימים הוענקו לנתניהו במטרה להרכיב את הקואליציה, והוא לא צלח. על אף הזעם הגדול שלו אתמול בלילה והאשמות הכבדות שהטיח בליברמן - האחריות והאשמה נופלות כולן על כתפיו של נתניהו. רק עליו. הוא בראש המפלגה הגדולה. הוא אוחז בסמכויות. נתניהו יכול היה ללבן את סוגיות המו"מ הקואליציוני בשלב מוקדם יותר ולדעת שיש לו בעיה.

גם את אופיו של ליברמן נתניהו מכיר היטב. ולא קרה השבוע דבר-מה חדש שלא ידענו בעבר. בשנת 2015, 4 שנים לאחור בזמן, ליברמן נקט בדיוק באותו המהלך. הוא סירב להיכנס לממשלה והותיר את נתניהו עם 61 ח"כים למשך שנה שלמה. גם אז הופתע נתניהו, אך זו הייתה הפעם הראשונה.

כפי שהסביר אלברט איינשטיין: אי שפיות היא לעשות (עם ליברמן) את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.

יתרה מכך, סוגיית חוק הגיוס גם היא אינה חדשה לנו. 20 שנה שהחוק הזה מלווה את הציבוריות הישראלית. 20 שנה של עליות ומורדות, ופתרונות מגוונים, פסילות בג"ץ וחוזר חלילה.

אם הדמויות אינן חדשות אלה לאלה - ליברמן ונתניהו הם כמו זוג נשוי ותיק שחווה עליות ומורדות - ואם התכנים ידועים, ונטחנו עד דק, מדוע ההפתעה כה רבה? מה קרה ב-42 הימים, שהפתיע או הציב אתגר לא מוכר.

נתניהו ניסה לשוות לאירועי אמש תדמית של בגידת ליברמן. בפרצוף זועם וקצב דיבור עצבני הוא כמעט צעק אל מול הכתבים "אביגדור ליברמן עכשיו הוא חלק מן השמאל, הוא מגוש השמאל". חלק מן הכתבים שהאזינו פרצו בצחוק בקול רם למשמע האמירה המגוחכת. הם לא הצליחו לעצור את פרץ האבסורד. כל מי שלא מקים עם נתניהו ממשלה, הוא שמאל. עוד רגע והיה שולח אותו לעשות מבחן נאמנות לשם קבלת תעודת אזרח ישראלי.

נתניהו של שנת 2019 ניהל את המו"מ הקואליציוני בכשלון קולוסאלי, כי לא הכין תוכניות חלופיות. אם ב-24 שעות לפני תום המועד נזכר לשוחח עם מפלגת העבודה ואבי גבאי (וֹלמכור להם חצי ממשלה), הרי שיכול היה לעשות זאת גם לפני חודש. אם ליברמן ו/או ליצמן היו רואים שלנתניהו יש חלופות, לפחות למראית עין, כפי שהרצוג שימש כחלופה בשנת 2015 - יתכן שלא היה מטפסים על העצים הגבוהים.

אבל מנהל המשא ומתן הראשי של בחירות 2019, נתניהו, הוא פוליטיקאי יהיר שחושב שהשלטון שייך לו ורשום על שם משפחתו בטאבו. הוא מניח שכולם יעבדו שרק על מנת לרצות אותו ולא מוכן לחשוש מאפשרות אחרת, ולכן האחריות היא רק על כתפיו.

את מערכת הבחירות הראשונה של 2019 הוא ניהל באמצעות המצאת מעשיות, שקרים וירד לתחתית בדברים שעשה ורמז על בני גנץ. כך שרף לגמרי את הגשר עם פוליטיקאי נינוח, שעבד איתו צמוד כרמטכ"ל ולא אחת במהלך הקמפיין, הודלף מסביבתו, שהדלת שלו לא סגורה. אולם נתניהו הלם בו כה חזק, השפיל את חייו האישיים (הרמיזות על תכני הטלפון, הניסיון לתאר אותו כאדם לא שפוי, נוטל תרופות) - עד שלא נותר לו עם מי לבצע מו"מ.

המחשבה - שאפשר לרמוס כל קו אדום של התנהגות ערכית ולצפות שבדיעבד, כולם יקפצו לדום ויגידו לא נורא, זה היה רק עניין לקמפיין - היא חשיבה אטומה.

מכירת חיסול

יש לדבר על מכירת החיסול הכללית שהתרוצצה בכנסת בשבוע האחרון. אין מספיק מילים להכביר על התנהלות שר האוצר משה כחלון, השמדת הערך העצמי של תדמיתו הערכית והחיובית. ואתמול, פחות מיממה אחרי שחתם על ריצה משותפת עם הליכוד, הוא כבר קיבל את הסכין בגב. ביד אחת חתם נתניהו על הסכם עם כולנו ומסירת תיק האוצר. וביד השנייה, בלי להניד עפעף הציע לאבי גבאי להיכנס לממשלה תמורת תיק האוצר (לגבאי) ותיק הבטחון לטל רוסו.

באותה עסקת חבילה, שליחיו של נתניהו הבטיחו גם הסרת הדיון הציבורי על פסקת ההתגברות, ביטול הצעות חוק החסינות (תזכורת: ח"כ מיקי זהר כבר הניח אותן) ועוד כמה מטעמים בתחום של דיני עבודה והסתדרות.

בשביל 2 או 4 מנדטים, הוא היה מוכן למכור את כל מה שהציע והטיף במערכת הבחירות.

כחלון, שחש את הסכין נעוצה בגבו, החל לפזר הצהרות בקצב מהיר. "לא נהיה בקואליציה בלי תיק האוצר", הוא הגיב תוך כמה דקות, מה שהעיד שהוא מבין שמתרחש מו"מ עם גבאי (שנוא נפשו) מאחורי גבו.

כעבור דקות, הליכוד שיגרו הודעה שקרית. "נסגרו הסכמים קואליציוניים סופיים עם 60 ח״כים", וכמו במשחק פינג פונג, כחלון מיהר לעדכן: "כולנו לא חתמה על הסכם קואליציוני". או אז בליכוד רמזו שמנסים להשביע ממשלה צרה על בסיס 60 ח"כים בהצבעת אמון, וכחלון חזר עם ההודעה ששמה סוף פסוק להתדרדרות: "כולנו תצטרף רק לקואליציה שיש לה רוב של לפחות 61 ח"כים". ההיסטריה הזו בהודעות כולנו וכחלון בשעות האחרונות, חשפה את הרגשות. יום קודם לכן כחלון הצטרף לליכוד, וביום הראשון שלו בתנועת הבית שלו, כבר משתמשים בו בתור סמרטוט רצפה.

גם את החרדים ניסה נתניהו למכור אתמול בלילה, בשעות האחרונות. פתאום, כאשר השעון דחק, הוא פרסם הודעה שדורשת חוק גיוס מלא, או חזרה לחובת שירות לכולם.

אם אפשר היה לשלוף את השפנים השקרנים האלה מן הכובע ב-21:15 בערב, פחות משלוש שעות לפני פקיעת הזמן, מדוע לא ניתן היה לפרסם אותם פומבית כבר לפני שבועיים ויותר? מי שלא לחץ את ליצמן אז, מצא את עצמו מוכר את הסיכומים מול אגודת ישראל, לכל דורש, כאשר נגמר לו הזמן.

ולבסוף, התייחסות ל 74 ח"כים שפיזרו עצמם לדעת וייכנסו לספר ההיסטוריה של מדינת ישראל כחבורה הפוליטית הפתטית והתמימה ביותר שהייתה כאן. פיזרתם עצמכם מרצונכם. לכל חבר כנסת שיקול דעת בבואו להצביע, אבל אתם החלטתם להכפיף את שיקול הדעת שלכם לגחמותיו של החשוד בפלילים, בשלושה תיקים. בשעות הלילה אחרי ההצבעה עלו מספר חברי כנסת לתחנות הרדיו וסיפרו, שבגלל ליברמן, לא הייתה להם ברירה, שזה נכפה עליהם.

ובכן, חברי כנסת יקרים, מי שתמך בחוק הפיזור, אינו רשאי להגיד שזה נכפה עליו. אם הם ממשיכים לטעון זאת בראיונות שונים, יהיה צריך לחדד ולהסביר. לחיצה על הכפתור של ח,כ, היא אקט עצמאי, אישי, וכל אדם נושא את האחריות למעשיו. אף אחד לא כיוון להם אקדח לרקה. זו היא החלטתם לסלק את עצמם.