הנקראות ביותר

רצינו להתנתק מהטייס האוטומטי שנולדנו לתוכו. עכשיו אני חווה את העולם במלואו

אליס מילר, שבזכות הבג"ץ המפורסם שלה נסללה לנשים הדרך לקורס טיס, פיתחה קריירה משגשגת כמהנדסת אווירונאוטיקה וחלל, עד שקלטה שהיא רואה מסכים הרבה יותר ממה שהיא רואה את עצמה. זה היה השלב שבו החליטה לחתוך מהכול. היא נסעה עם משפחתה להימלאיה כדי להקים מתחם נופש אקולוגי, וכיום היא חיה על הקו שבין חוקוק שבצפון לבין הודו. "יש לנו במערב אשליית שליטה מטורפת", היא אומרת בראיון ל'ליידי גלובס', "אנחנו בטוחים שהמעשים שלנו הם שקובעים את המקום שלנו, אבל הסיפור הרבה יותר רחב מזה"

אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ
אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ

הרבה מים זרמו בנהר הפרטי שלה מאז אותו יום שבו עמדה בבית המשפט ולא לגמרי הבינה שבעוד רגע היא עומדת לעשות היסטוריה. אליס מילר, שבזכות הבג"ץ המפורסם שלה סללה את הדרך לקורס טיס עבור עשרות נשים, ומהווה לאורך שנים השראה לרבות ורבים הרואים בה מודל לכוחו של היחיד, המשיכה את החיים במסלול הרגיל; קריירה משגשגת כמהנדסת אווירונאוטיקה וחלל, משפחה, חיים כמו שהרבה אחרים חושבים שהם רוצים. אבל לאט לאט ליבה החל לרצות משהו אחר. כמה פעמים במהלך חייה היא הלכה אחרי הלב בניסיון לחפש משמעות, אבל שוב ושוב הרצון בקריירה והצורך בשכר קבוע החזירו אותה למסלול, כמו חללית תועה שנלכדת בכוח המשיכה.

יום אחד, אי שם ב-2016, היא הבינה שהיא לא יכולה להיות יותר עכבר על הגלגל. מילר ישבה שוב במשרד שלה לעת ערב, מול טבלאות האקסל, הררי המשימות, היעדים והדו"חות. היא לקחה נשימה עמוקה, כיבתה את המחשב, וחזרה הביתה עם החלטה להפוך את החיים שלה. אותו חלום רומנטי שמתבשל אצל חלקנו לאורך שנים ולבסוף נזנח, קיבל אצלה תוקף.

הייתה לך קריירה משגשגת, היית על מסלול המראה. ויתרת על מה שנקרא 'החלום'.
"הייתי מנהלת פרויקטים בחברה מאוד גדולה והרווחתי שכר גבוה. עשיתי עבודה שאני אוהבת - עבדתי בחברה דו לאומית, הכרתי לראשונה את המינהל האזרחי, עסקתי בפרויקטים גדולים בתחום המחזור. המון דברים שהתאימו לי כמו כפפה ליד. יום אחד ישבתי במשרד ועבדתי על גרפים, כשציר Y היה במיליוני שקלים, והרגשתי שזה לא מעניין אותי יותר. לא מעניין אותי להרוויח כסף ולהביא אותו הביתה רק כדי לפרנס את המשפחה שלי.

"באתי הביתה ואמרתי לשאלב (בן זוגה, ש"א) שאני לא רוצה לעבוד יותר. עוד בתחילת מערכת היחסים שלנו היה ברור שהוא מעדיף להיות בבית, לבשל, להיות עם הבנות, ושאני המפרנסת הראשית. ואז זה השתנה. ישבנו בבית בקיבוץ חוקוק ואמרתי לו - אני לא רוצה יותר לחיות חיים שבהם אני רואה אחרים ומסכים הרבה יותר ממה שאני רואה את עצמי. אני רוצה להיכנס פנימה, להבין את משמעות החיים, לכתוב, לעשות אמנות שתמיד חיכתה להיוולד, ולראות מה ילד הרגע".

איך הוא הגיב?
"הוא אמר לי שזה לא אפשרי, הרי, ששנינו לא נעבוד ונשב בבית. אני הבנתי שאני לא רוצה יותר לעבוד עבור אדם אחר או חברה מסחרית, אלא לעשות משהו שאוכל להיות בו בסנטר של עצמי. אמרתי לו - שמע, יש לי רעיון. בוא נבנה בית. במקום לקחת קבלן, אתה תניח בלוקים. במקום להביא מסגר - אני אעשה את עבודות הברזל. ניקח משכנתה, ונתפרנס ממנה. וזה מה שעשינו במשך שנה וחצי. בנינו יחד במו ידינו בית. בלילה אני שוכבת על הגג שלנו, מתחת לכיפת השמים כדי לראות את הכוכבים. בנינו ככה שני בתים, שאחד מהם אנחנו משכירים ומשלמים איתו את המשכנתה. לאט לאט מצאנו דרכים אחרות להתפרנס. כל כך נהניתי מעבודות הברזל, שאחרי בניית הבית הקמתי בית מלאכה לברזל, שבו אני מבלה שעות מול נקודת ריתוך בוערת במדיטציה עמוקה. וסוף סוף מצאתי זמן לכתוב. בהתרגשות גדולה אני עומדת לפרסם ספר בסתיו הקרוב".

לא פחדת שלא תצליחי לפרנס את הבית?
"באתי ממשפחה מאוד לא אמידה, וידעתי שבישראל אם אני לא מפרנסת את עצמי, אני לא אוכל לאכול. אבל פחד הוא לא חלק מהוויית החיים שלי. אני מאמינה שכל מה שקורה קורה לטובה, ואני רואה את זה שוב ושוב. ככל שאני משוחררת יותר ביחס לפרנסה, היא שופעת ביתר קלות ובצורה יותר מדויקת. זה לא אומר לשבת בבית רגל על רגל. זה אומר לא לתת לפחד ולדברים לא רלוונטיים לנהל אותך. לשחרר, לשחרר.

"אני מסתכלת סביבי ברגע זה ממש, כאן בהודו, ורואה את העצים שבלעדיהם לא הייתי יכולה לנשום. בלי הנהר כאן לידי, אני לא יכולה לשתות מים. בלי האדמה הזו שמצמיחה מזון, לא הייתי יכולה לאכול. אם כל היקום תומך בנו בצורה כל כך משמעותית, איך יכול להיות שאני צריכה לדאוג? את תעשי את אותו הדבר אם תדאגי או לא. דאגה היא לא משהו שתורם לנו בחיים".

אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ
 אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ

זה פשוט גן עדן

מילר ומשפחתה מחלקים את זמנם בין החיים בקהילה בקיבוץ חוקוק, לבין ריזורט אקולוגי שהקימו למרגלות ההימלאיה. "קשה לתאר את המקום שאני נמצאת בו עכשיו. כאן, מול נהר האלקנאנדה. זה פשוט גן עדן. יש נהר אדיר חצי דקה הליכה ממני, הרים תלולים, ציפורים, פרפרים, גחליליות", היא מספרת.

למה הרחקתם עד הודו?
"שנים רצינו להקים מקום רחוק מהערים, רחוק מהכול, וקרוב יותר לטבע. לחיות רחוק מזיהום, על גדת נהר. רציתי מקום שבו אוכל לחלום ולכתוב. שאלב, שנולד בהודו, רצה מקום שאליו יגיעו קיאקיסטים ומטיילים מכל העולם. שנינו רצינו להיות מנותקים מהמוכר ומהטייס האוטומטי שנולדנו לתוכו, ולחוות את העולם במלואו. כשהגענו לפה מאיה הייתה בת שנתיים וחצי ואני שוב עבדתי כמו משוגעת בחברה שהקמנו בישראל, חברה קבלנית גדולה. הרגשתי שמאיה בורחת לי מבין האצבעות, שהיא גדלה מבלי שאני מצליחה לחוות אותה עד הסוף. ידעתי שהמקום היחיד שבו אני יכולה לעצור ולחוות את מאיה ואת הטבע במלואו, הוא הודו.

"החלטנו להקים את הריזורט, ובמשך ארבע שנים גרנו בהימלאיה על גדת נהר, מוקפים בטבע מטורף. במשך שנה חיינו בלי חשמל ומים זורמים. אלו היו שנים נפלאות בחיים שלנו. יש משהו קסום בלחיות בלי חשמל. את הבנייה של הריזורט שלנו עשו אנשי הכפר. הכול קרה מאוד מאוד לאט. מבנה שבישראל היה לוקח להקים תשעה חודשים, לקח לנו ארבע שנים להקים. חיינו בהתחלה באוהל, את שאנטי ילדתי על גדת הנהר, בריזורט. אני כותבת כאן את הספר שלי".

זה אומר ששתי הילדות שלך לומדות רוב הזמן מחוץ לבית הספר.
"שאנטי בת 8 ומאיה בת 12. כשאנחנו בהודו, אני בית הספר שלהן. אנחנו כאן השנה כבר עשרה חודשים. בארץ אנחנו שייכות לקהילה בחוקוק והקמנו שם בית ספר. זה בית ספר רך, איטי, אין בו מבחנים. קצת קשה להבין את זה מתוך תל-אביב, אבל זה מקום שונה לחלוטין ממה שאת מכירה. המורה אומרת לי מה ללמד אותן מבחינת חשבון ושפה כשאנחנו לא בארץ, ובכל השאר - אנחנו עושות את מה שהעולם מביא.

"אנחנו לומדות יחד אסטרונומיה, גיאולוגיה. מאיה היום החליטה שהיא רוצה לעשות עבודה. שאלתי אותה על מה, והיא אמרה שעל הצמח הראשון שהיא תראה כשנפנה שמאלה בטיול שלנו. הצמח הראשון שהיא ראתה היה מריחואנה. היא גילתה שמשתמשים היום במריחואנה לייצור בגדים והחליטה לכתוב על זה. אז היא מתבוננת בצמח, מתארת אותו, מחפשת עליו מידע, מבררת עם אבא שלה, שמבין בתחום, ואנחנו לומדות מתוך מה שעולה".

זה עובד, להיות מנותקות כל כך הרבה זמן מהמסגרת הבית ספרית?
"אנחנו נחזור לבית הספר שלנו בחוקוק, היא שם מכיתה א’. אנחנו בדרך כלל בהודו מפסח ועד החגים - גם ככה גיליתי שמפסח ועד אחרי החגים לא ממש לומדים בבתי הספר בישראל. חוץ מזה יש כל כך הרבה מה ללמוד כשיושבים מתחת לכיפת השמים, מתחת לשביל החלב. הבנות שלי מכירות את השמים כמו שרוב האנשים מכירים את החנויות בקניון. הן מכירות את התנועה של החלליות, את הכוכבים, את כדור הארץ, למה יש יום ולילה ולמה יש קיץ וחורף. דברים שילדים בגילם עדיין לאו דווקא חושבים עליהם, דברים שעולים מתוך החיים שלנו. זה סוג אחר של חינוך".

חשבת שתגדלי ככה ילדים?
"אני בדרך כלל לא מתכננת. אני נותנת לעולם לקחת אותי ואני רואה שכשאת נותנת לעולם לקחת אותך, זה מקסים לראות מה קורה. חצי השנה שלי בהודו היא 'זמן חלום'. זמן שמאפשר להיות בלי תנועה, עם הרבה מאוד שקט, ולחלום. כשאני בהודו אני חולמת, וכשאני בישראל זה הזמן שבו החלומות באים לידי יישום. החלומות מתגשמים מול העיניים שלי, קורמים עור וגידים. אני מרגישה שזה נובע מהחלוקה הזאת, מהאפשרות יוצאת הדופן שיש לנו. במערב, מרוב תנועה ועשייה, אין לנו את השהות הזאת שצריך כדי לחלום. אני אוהבת ללכת טאבולה ראסה לכל מקום, מבלי לדעת בדיוק לאן ומה הולך לקרות, ונותנת לרגע עצמו להציג את המשחק".

אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ
 אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ

אני רוצה יותר

קשה, אולי בלתי אפשרי, לדחוס אותה לתוך אחת מאותן תבניות המסדרות לנו בראש את העולם בדרך נוחה. היא יכולה לדבר ארוכות על משמעות הקיום ועל החשיבות הרוחנית של המעשים שלנו, אבל רגע אחרי לדבר על פוליטיקה, חזון ואנתרופולוגיה, וגם על החלום שלה לעשות רישיון למסוק, כשהיא מפרטת את כל רכיבי הכלי האווירי הזה שמרתק אותה. גם צורת החיים שהרכיבה לעצמה נרקמה מתוך השקפה הוליסטית-רציונלית, וחשיבה עמוקה על איך צריך לארגן את מכלול החיים שלנו כבני אדם, איך מוטב לחיות כדי לממש את מלוא הפוטנציאל האישי והקהילתי שלנו. יש לה ביטחון פנימי עמוק, שמאפשר לה לזקק את מה שהיא רוצה וצריכה מהחיים באמת, מבעד לציפיות של הסביבה ואיך שמקובל לחיות.

איך נראים החיים שלכם בחוקוק?
"התחלנו 10 משפחות בקהילה בחוקוק והיום, בחלוף 12 שנים, אנחנו מעל 84 משפחות. מצאנו קיבוץ במצב לא קל, שרוב האנשים הצעירים עזבו אותו. היו בקיבוץ מעט מאוד ילדים. הגענו קבוצה של אנשים שרצו לחיות חיי שכנות קרובים, עם מערכת חינוך אלטרנטיבית. חיים אחרים. הגענו מכל רחבי הארץ, אנשים יזמיים באופי שלהם".

מה חיים בקהילה עושים לאנשים?
"המון אהבה. את מוצאת את עצמך באינטראקציה עם אנשים בכל מיני סיטואציות. אנשים פוגשים זה את זה מכל כך הרבה זוויות. כולם בקהילה יודעים איפה אני ומה עובר עליי, אנחנו בקשר כל הזמן. יש מישהו שחלה במחלה מאוד קשה, וכל הקהילה התגייסה כדי לפרנס אותו בימים שהוא לא התפרנס. כולנו לא חיינו בקהילה כזו. למדנו לחיות בקהילה עם הזמן.

"ולמרות החיים בקהילה, אני מרגישה שחלום חדש נרקם בי לאחרונה, לסוג חדש של קיום משפחתי. יום אחד שטפתי כלים בבית שבנינו ואמרתי לעצמי - כל הדבר הגדול הזה עומד סביבי רק בשביל המשפחה הקטנה שלי? כל העושר הזה, כל האושר, רק בשביל ארבעתנו? זה לא מתאים לי. אני רוצה יותר, אבל אני לא רוצה ללדת יותר, אני לא רוצה לאמץ, אני לא רוצה להיות בעלים של משהו. אני רוצה שותפות.

"בכל פעם שאני נמצאת במקום שמתנהל כמו קומונה, אני רואה ששם את עושה הרבה יותר ממה שאת רוצה והרבה פחות ממה שאת לא רוצה. מי שרק רוצה לבשל ולא אוהב לשטוף כלים, ייתן את הנשמה בבישול. זו דוגמה אחת למשהו רחב. זה גם מקום של משפחה מורחבת, תומכת. יש גם שותפות כלכלית בסיפור הזה - בחלומי אני רואה 4 פאות למבנה הקומונה. חלל פרטי לכל משפחה, מטבח וסלון משותפים, מסביב גינת ירק ענקית, ולמעלה קומת שקט לעשות בה מדיטציה, לשים בה ספרייה, מקום להיות בו בשקט".

קומונה או לא, כל אחד צריך פינה שקטה.
"אין ספק. יש המון חשיבות לשקט היום. זה הולך לנו לאיבוד, קשה למצוא אותו. החיים שלנו מלאים ברעש, אבל יש לנו צורך פנימי עמוק בשקט. אנחנו יכולים להתעלם מרעשים ולהפוך אותם לרעש לבן, אבל ביכולת שלנו להקשיב ללב יש משהו שקשור בשקט. יש צורך עמוק בלנתק את עצמנו מהסביבה כדי להקשיב ללב, וקשה מאוד לעשות את זה במרכז הבית, בתוך המקום שאנחנו חיים בו. אנחנו יכולים למצוא את המקומות האלה בטבע; גם בחוקוק וגם בהימלאיה אנחנו חיים בטבע משמעותי, שאפשר למצוא בו שקט אמיתי. לשמוע את רעשי הלילה כשהחושך הולך ומתגבר, להקשיב לציפורים הראשונות שמצייצות בבוקר. אבל אנחנו צריכים למצוא דרך לעשות את זה בבתים שלנו - להקים לנו חדרי שקט, שבהם נוכל להקשיב יותר טוב ללב".

איך מגלים מה זה 'ללכת עם הלב'?
"בגלל סגנון החיים שלנו, אחד הדברים הפרקטיים שאפשר לעשות זה מדיטציה. את עוצרת את כל מה שאת רואה ושומעת. את לא עוצרת את המחשבות, כי זה בלתי אפשרי, אבל את מתחילה להיות מסוגלת לראות מה קורה בראש ובלב, שהם בלתי נפרדים. ברגע שאת מתחילה לראות, את יכולה להיות בשיח עם הלב שלך. מדיטציה חייבת להיות משהו שעושים, כמו לאכול ארוחת בוקר, כמו לעשות ספורט. אנחנו צריכים את הניקיון הפנימי הזה".

אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ
 אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ

אנשים מתעוררים רוחנית

כשהייתה בת 16 לקחה מילר את חלום הילדות שלה להיות אסטרונאוטית צעד קדימה. היא כתבה לנאס"א, שעדכנו אותה שכדי לשייט בין הכוכבים היא צריכה בתור התחלה לצבור 1,000 שעות טיסה כטייסת ניסוי, וגם גרין קארד. גרין קארד? נמצא לזה פתרון. שעות טיסה? אין בעיה. אם בני גילי יכולים להיות טייסים, גם אני יכולה. כשהבינה שהמדינה בולמת את התוכנית שלה, היא הגישה את הבג"ץ המפורסם, בלי להסס. "לפעמים אני מרגישה שעצם זה שהייתי רב סרן בחיל האוויר, הקמתי חברה עסקית מצליחה, הקמתי במו ידיי בית בחוקוק ואת הריזורט בהימלאיה, אלו דברים שעשיתי רק כדי שאוכל להסביר את הלב שלי בצורה אמיתית לאנשים, ויהיה מי שמוכן להקשיב לזה. יש תנועה עצומה בעולם של אנשים שמתעוררים רוחנית ושמאמינים בזה שהעולם עומד להשתנות".

החיים שלך היום כל כך רחוקים מאותו בג"ץ.
"אין הבדל בין אליס מילר בת ה-16, שבהתה בכוכבים, רצתה להיות אסטרונאוטית וכתבה לנאס"א כדי לברר מה לעשות בשביל זה, לבין אליס מילר שבוהה עכשיו בנהר, משוחחת עם הלב ומבינה מתוך זה מה החלום שלה היום.

"יש לנו במערב אשליית שליטה מטורפת. אנחנו בטוחים שרק המעשים שלנו הם שקובעים את המקום שלנו. ואני חייבת להגיד שממרום שנותיי הגעתי למסקנה שיש הרבה יותר קסם בתוך כל הסיפור הזה. זה לא רק אני ואנוכי והתולעים שלי. הסיפור הרבה יותר רחב מזה.

"חפרנו כאן בהודו יסודות לאחד המבנים, והגענו למעיין תת קרקעי עם מים מינרליים, הכי טובים בעולם. כשאת מדברת עם בעלי ושואלת אותו איך בחרנו דווקא את המקום הזה, הוא ייתן לך הרצאה של חצי שעה על שכבות הסלע, על גובה מפלס מי התהום, על נחלים תת קרקעיים. ואני אומרת לך, זה קסם. מצאנו מעיין קסום שמזין את כל מי שמגיע לכאן. כן, אפשר להסביר את זה טכנית, אני מעדיפה את הקסם".

אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ
 אליס מילר / צילום: ג'ואל כץ

זה מעניין. היית בקצה של 'אתם לא רוצים לתת לי להיות טייסת? אין בעיה. אני אראה לכם, אני אשיג את זה בעצמי'. ועכשיו את דווקא במקום שכדי להתנהל בו, צריך לשחרר.
"התנועה שלי בעולם, גם אז וגם היום, אף פעם לא הייתה של 'אני אראה לך מה זה'. זה ביטוי שזר לי. את תצליחי בכל מאבק שאת עושה, בתנאי שהעולם כולו ירוויח ממנו. אם מאבק לא נובע מתוך רצון שכולם ירוויחו ממנו, היכולת שלך להגשים אותו מוגבלת. ידעתי בגיל 18 שאין שום סיבה שאני ואת וכל אישה אחרת בישראל שרוצה את זה - לא תהיה טייסת. זה נבע מתוך תובנה פנימית שזה נכון לכולנו, לא רק לי".

מה את חושבת על ההחלטה לא לשלב נשים בחיל השריון?
"אם אלו שיקולי תקציב וכוח אדם שמונעים שילוב נשים בשריון, אין הבדל בין בג"ץ אליס מילר לבין זה. אבל יכול להיות שיש מקומות יותר נכונים לשלב בהם נשים. העניין של קורס טיס הוא יחסית קל, ביחס למקומות אחרים בצבא. זה הצווארון הלבן של הלחימה. זה עולם אחר. בשריון, בחי"ר, יש הרבה מאוד מצבים שבהם אחוות הלוחמים שנדרשת כדי שילדים בני 18 יהיו מוכנים להסתער ולהסתכן במוות, יכולה להיהרס אם יהיו שם נשים. אחוות לוחמים היא משהו מאוד רלוונטי לשיח הזה. יש מקומות שבהם יש הבחנה רלוונטית בין נשים לגברים".

דיברת פעם על הרצון שלך להיכנס לפוליטיקה. זה עדיין בוער בך?
"אני יודעת שיש לי תפקיד חברתי משמעותי שלא נגמר ב'בג"ץ אליס מילר'. ב-7-8 השנים האחרונות אני עובדת על עצמי. אני עושה עבודה רוחנית עמוקה ביחד עם מורה רוחנית, על מנת שאוכל להביא את עצמי במלואי לשירות החברה בישראל".

צריך להיות בהימלאיה בשביל זה?
“הרבה פעמים מאוד חשוב לצאת מהמרוץ, לעלות למעלה ולהסתכל על הכול ממעוף הציפור. לנקות ולנקות ולנקות את הלב, כדי שנהיה מוכנים לשרת את העולם עם הטוב ביותר שאנחנו יכולים ומוכנים לתת”.

לרצות את הסביבה

"אי אפשר באמת לרצות את הסביבה לאורך זמן. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. והאדם שהכי קשה לרמות הוא את עצמך. אם את מנסה לרמות את עצמך לאורך זמן, את סובלת. לכן, אני חושבת, כנות עם עצמך זה אחד מהדברים הכי עוצמתיים שאת יכולה לתת לעצמך ולסביבה. כשאת כנה, גם הסביבה מרוויחה מזה.

"לפעמים, בטווח הקצר, אנשים יכולים לא לראות את זה. ראיתי את זה כשעזבתי מסגרות. את רואה שמי שנשאר במסגרת מרגיש איום על ידי מי שעוזב את המסגרת. הרי אם לה נכון לעזוב, למה לי נכון להישאר? פתאום את צריכה לרגע להסתכל על עצמך ולבדוק שאת נמצאת במקום הנכון עבורך. זה יכול לערער את מקומך ולאלץ אותך לבחון דברים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות