בין גנון להלוויה: יום במסדרונות הכנסת שזה עתה התפזרה

חברי הכנסת ה–21 לא הספיקו לעשות שום דבר מועיל, ואין ספק שזה מביך אותם • דרור פויר הסתובב ביניהם ביום ההצבעה על מינוי מבקר המדינה ומצא משהו שהוא בין גנון להלוויה

נתניהו משוחח עם עבד אל חכים חאג' יחיא ואחמד טיבי /  צילום: יוסי זמיר
נתניהו משוחח עם עבד אל חכים חאג' יחיא ואחמד טיבי / צילום: יוסי זמיר

יום שני, 12 בצהריים, כנסת ישראל. אני במזנון החלבי, אוכל בורקס. במסדרונות שוררת אווירת סוף קורס, רק שבמקום שמחה או עצב יש בעיקר מבוכה וחברי הכנסת מסתובבים במבט מושפל. דוד אמסלם מסתודד בפינה, בפרוזדור שמעל מהלכים מעדנות מיקי לוי ורועי פולקמן. אלה היחידים שאני מזהה. יש עוד הרבה חדשים, אבל אני לא משנן את שמותיהם. היום הם פה, מחר הם בפגרה על חשבוננו, למה לטרוח? שהם ישננו את השמות שלנו, עדיף. בעוד כשעתיים ייבחר מבקר מדינה חדש וקצת אחר כך תתפזר הכנסת ה־21 ותשאיר את המדינה להתנהל בדרך לא דרך.

בקומת חדרי הסיעות אני פוגש במקרה את גיורא רום, מועמד האופוזיציה למבקר. עוד מעט הוא לא ייבחר, אבל בינתיים הוא מנסה לשכנע. "למתחרה שלי יש יתרון גובה", מסביר לי רום את המצב, "בקרב אוויר קשה מאוד לנצח ככה", הוא מודה. אתה מפחד? אני שואל. "יותר משפחדתי ביום כיפור", אומר האיש שניצח מי יודע כמה קרבות, נפצע, ישב בשבי המצרי ועכשיו צריך למכור את עצמו לח"כים שלא אכפת להם מכלום. למה אתה צריך את זה? אני שואל. "אני אוהב לבוא לחדר מבורדק ולעשות אותו נקי. אין כמו להחזיר מפתחות לחדר מסודר", אומר רום והולך לנסות את מזלו אצל ליצמן, שלא מזהה אותו. טוב, הוא לא עבריין מין. אם אכשל, אומר רום, אחזור לאוניברסיטה ללמוד ספרות.

בחדר סיעת חד"ש־תע"ל אני פוגש את הח"כ הטרי ועוד רגע לשעבר עופר כסיף. "המצב הזה מבאס לאללה", אומר כסיף, "כבר רציתי להתחיל לעבוד, גיבשתי הצעות חוק, ניהלתי מגעים להקמת שדולות חדשות, יש לי הרבה רעיונות - כמו למשל להפוך תביעות השתקה לעבירה פלילית. פגשתי פה כמה אנשים מצוינים, אבל עכשיו כלום". מה תעשה עד ספטמבר? אני שואל. "אתכונן", אומר כסיף.

אני שואל אותו מה שאני שואל את כולם היום - איך אתה חושב שזה נראה מבחוץ. "גועל נפש", אומר כסיף, כולם יגידו לי היום את אותו הדבר. כשאני שואל אותם למה הצביעו בעד הפיזור, השיחה פחות או יותר נגמרת. אני מבין שהמפלגות הערביות רואות פה הזדמנות להתאחד מחדש ולקבל עוד מנדטים.

ובכל זאת: מי שהצביע בעד בזבוז הכסף, הזמן והאמון הציבורי, שלא ידבר על גועל נפש ואובדן האמון הציבורי. זה המינימום. כך נהגו חברי הכנסת של הליכוד ביום שני, שהתחמקו ממני חזור וחמוק. פתאום כולם עסוקים, פתאום לכולם יש פגישות.

אני מחכה ליד החדר של סיעת כחול לבן, פוגש את ח"כ רם בן ברק, לשעבר משנה לראש המוסד וצייצן פרובוקטיבי בהווה, שמזכיר לי שכבר נפגשנו במסע קרוואנים מצולם לערוץ 10; היינו בן ברק, שמעון ריקלין, אראל סג"ל, אלדד יניב ואנוכי. הלהקה הזאת, אני מסכם עם בן ברק, כבר לא תתאחד.

 ישיבת סיעת כחול לבן /  צילום: יוסי זמיר
  ישיבת סיעת כחול לבן / צילום: יוסי זמיר

ישיבת הסיעה של כחול לבן עומדת להתחיל וחברי הכנסת מתחילים להצטופף בחדר. אין מספיק מקומות לכולם וחלקם נאלצים להצטופף בשורה האחורית. יעלון כבר הגיע ועכשיו מחכים לשלישיית המנהיגים. אני שומע את צוות הדוברות עוסק בסוגיה החשובה ביותר - שחלילה לא ייווצר מצב שבו שניים מחכים לשלישי. "גבי כבר פה", אני שומע את אחד הקולות, "אני לא רוצה להכניס אותו לפני בני. איפה יאיר?". "יאיר מחכה לגבי", עונה קול אחר, "איפה בני?", "בני עוד רגע מגיע, תגידו לגבי" - וכך הלאה. וזה הכול כי בישיבת הסיעה הקודמת, לוחשים לי, גבי ובני חיכו דקה וחצי ליאיר. גנון.

בסוף זה מצליח. "גבי", נכנס קודם, מיד אחריו "יאיר" ותיכף "בני", שפוצח בנאום שאמור להיות תקיף. לגנץ אין מספיק כריזמה בשביל למלא את החדר. חלק גדול מהח"כים מתעסקים בטלפונים. אחריו מדבר לפיד: "אמרו שאין לנו סכין בין השיניים - יש לנו סכו"ם שלם בין השיניים!". אני מחפש מישהו להחליף איתו מבטי מבוכה. "אם לא ננצח", מכריז לפיד, "לא תהיה פה דמוקרטיה". נותר רק לקוות שהשמש תזרח. אחר כך יש שאלות ותשובות. "אני מציע לכולנו לא להתבלבל", אומר גנץ בתשובה לאחת השאלות. את התשובה הזו ראוי היה לו להפנות פנימה.

מחוץ לחדר אני פוגש את ח"כ מיכל רוזין ממרצ, נבוכה כמו שאר הח"כים שמעכשיו ועד ספטמבר ירוויחו המון כסף על כלום. זה לא כלום, אומרת רוזין, יש לי עבודה. איזו עבודה? פניות ציבור.

אלי אבידר ויואב בן צור/  צילום: יוסי זמיר
 אלי אבידר ויואב בן צור/ צילום: יוסי זמיר

בישיבת הסיעה של "ישראל ביתנו" יש הרבה יותר מקום פנוי והעיתונאים מתיישבים על השולחן. אביגדור ליברמן, שנראה מבסוט ובכושר שיא, נושא נאום בוטח, מצחיק ונוקב. פורס באריכות את הכרונולוגיה של פיזור הכנסת ומנסה לפזר את הספינים נגדו. יורד על נתניהו, האב והבן, ועל סמוטריץ’, וממצב את עצמו כאופציה החילונית האחרונה, מה שלא מנותק מהמציאות, למרבה הדאבה. הוא מותח קו ישר בין חוק המרכולים, גשר יהודית, גן החיות התנ"כי בירושלים וחוק הגיוס. הוא מבהיר שוב ושוב שלמרות מה שאומרים בליכוד, הוא לא שמאל. "לשמאל אין סיכוי להיבחר בדור הזה", כך ליברמן, "וגם לא בדור הבא".

שותקים גם במזנון

ישיבת סיעת הליכוד סגורה לתקשורת - הם יודעים למה - אבל מחוץ לאולם נגב יש בכל זאת התקהלות; מחכים לנתניהו. אף אחד לא מתרגש מחברי כנסת או שרים כמו יואב גלנט, יואב קיש, אבי דיכטר ואופיר אקוניס (שלא עונים לשאלות, כמובן). כולם מחכים לבן אדם אחד שמגיע ומראה לכולם, שוב, מה זו כריזמה. אם זו של גנץ לא מצליחה למלא חדר קטן, זו של נתניהו גודשת את המסדרונות הרחבים ומאיימת להציף את המשכן. הוא מתעכב ומחבק ארוכות איזו סוזן אחת (כולם מכירים חוץ ממני).

"הלו!", צועק זוג מבוגר מהצד השני של המאבטחים, "גם אנחנו פה!". כבר חשבתי לעצמי שמדובר במחאת אזרחים מתוסכלים, אולי מהדרום, אבל איפה - הם רק רצו לומר לנתניהו כמה הם אוהבים אותו. ראש הממשלה ניגש, לוחץ ידיים, מחבק ונכנס לחדר. זוג מאושר כמו הזוג הזה לא ראיתי הרבה זמן. הגבר היה צריך לשים אבנים בכיסים כדי לא לרחף בשמי ירושלים.

לא רק הח"כים הבכירים של הליכוד מסרבים לדבר איתי, גם הזוטרים. האמת שאני מבין אותם, הם יודעים שנעשה פה פשע, ושהם שותפים מלאים לו.

בחדר האוכל של חברי הכנסת אני פוגש את אבי גבאי. "פויר!", הוא צוהל לקראתי - נראה שאני היחיד שעוד מחייך אליו - "מה אתה עושה פה?". תביא לראות את הסרטון של נתניהו, אני מבקש. גבאי שולף את המכשיר, פותח אותו, אבל כמובן שלא מראה. אני מנסה לשכנע, אחרי הכול, זה סרטון בעל חשיבות, אבל גבאי בסירובו עומד. אולי אין סרטון. גבאי אוכל לבד בפינה. עצוב, אבל אני פופולרי ממנו בהרבה במזנון; עוד רגע אני פותח פה שולחן.

יועז הנדל בא לתת חיבוק, סתיו שפיר שואלת מה קורה, אסף זמיר חולק זיכרונות, מאי גולן גוערת בי שבגדתי בה, מיקי חיימוביץ’ מספרת שהיא חושבת לעבור לגור באשקלון, כהזדהות עם תושבי העיר הסובלים מתחלואה מוגברת, לטענתה, כנראה מתמר. כולם, ללא יוצא מהכלל, משפילים מבט כשאני מזכיר להם את הכסף הגדול שהם מקבלים על כלום עבודה, את הבושה שהמיטו על ראש כולנו ואת חוסר הכבוד וחוסר האמון המוחלט שאני וחבריי הישראלים רוחשים כלפיהם, בלי הבדל דת, גזע, מין ופוליטיקה.

אלון שוסטר עוצר אותי לרגע ארוך. אני אוהב את שוסטר, פגישותינו האחרונות התנהלו פחות או יותר תחת אש קסאמים ושוסטר היה ראש מועצה פעיל. עכשיו הוא ח"כ מובטל. "רק התחלתי", הוא מספר, "הדבר הזה מוציא אותי מדעתי! זו רמיסה מוחלטת של התהליך הדמוקרטי, יש כרסום אדיר באמון במערכת. אם חס וחלילה יבוא משבר, לא נצליח להתמודד איתו". את חודשי הבטלה הארוכים והמשכורות המנופחות - שמשולמות עבור אפס עבודה, רק נזכיר - הוא יקדיש "להעמיק את הידע".

אני עובר בין הח"כים שמסכימים לדבר. הם אומרים שלדבר על משכורות זה פופוליסטי. כולם אומרים שזה לא בסדר - אבל אף אחד לא אמר: אתרום חצי ממשכורתי, אתרום רבע, אתרום חמישה שקלים. להתבייש זה בחינם.

על מפיקות ואביונים

במליאה כבר מתחילה ההצבעה על דמות המבקר. זו הצבעה חשאית, קוראים שם אחר שם והח"כים נכנסים מאחורי פרגוד שנראה כמו ארון המתים של הדמוקרטיה. בינתיים אני נהנה לראות אותם מסתחבקים - דוד ביטן עומד, כמו נסיך, מוקף בסתיו שפיר, תמר זנדברג ומיכל רוזין (רק לפני רגע התבדחה עם סמוטריץ’). אני הכי בעד שיריבים פוליטיים יהיו חברים - הטענה היחידה שלי היא שלא רואים את זה מספיק. תמונות של נתניהו וטיבי מסתחבקים ומתלוצצים כקולגות היו יכולות לבדן להנמיך את מפלס העוינות.

אחרי שנבחר מבקר המדינה החדש, אני יורד לחכות לו מחוץ ללשכה של אדלשטיין ופוגש את ח"כ אורי מקלב - מהטובים והחרוצים שבח"כים. "זו מבוכה גדולה", הוא אומר, "אין לי פנים מול הקהילה שלי, אני פשוט לא מצליח להסביר לציבור שלי מה קורה פה. וזה לא רק הכסף", מוסיף מקלב, "זה הדם הרע, ההשמצות. אין שום סיבה לריב ככה. שם המשחק", כך מקלב, "זה נתניהו. אם הוא לא היה עומד בראש הליכוד כבר הייתה לנו ממשלה". עדכון: אחרי פרסום הכתבה טענו עוזריו של מקלב שהבנתי ופירשתי אותו לא נכון, התפלפלו איתי שעות וטענו שמקלב לא טען נגד נתניהו אלא להפך, התכוון לומר שאם לא נתניהו אף ראש ממשלה אחר לא היה טוב כל כך לחרדים. לאוזני הציבור של מקלב זה אולי נשמע טוב יותר, אבל לאוזני שאר הציבור כנראה שפחות.

מה אתה חושב על הח"כים החדשים, אני שואל. "אני בסך-הכול 11 שנה בכנסת ועדיין לומד, אבל היום אני כבר מהוותיקים. בטח אם תוריד את השרים. זה לא מצב בריא. זה לא מצב טבעי, ואין ספק שהציבור רואה את זה. עכשיו עם ישראל הולך לסבול", ממשיך מקלב הטוב לדבר בקצב, "מה עם החינוך המיוחד, מה עם זיהום האוויר - כלום לא קורה. הציבור יחליט מי ייתן על זה את הדין".

עידן רול/  צילום: יוסי זמיר
 עידן רול/ צילום: יוסי זמיר

היחיד מהקואליציה שהסכים לדבר איתי היה השר חיים כץ. לדבר? לגעור. "שהח"כים יעבדו ולא יתלוננו! שילמדו את הכנסת, שיענו לפניות הציבור!". מקובל עליך שהבאתם את המדינה למצב משונה כל-כך? אני שואל. כץ לא עונה.

מפיקות טלוויזיה משנעות שרים מערוץ לערוץ, ממש סוחבות אותם בידיים, כאילו היו ילדים. גם את זה צריך הציבור לראות - את שריו המכובדים עומדים בתור לראיונות, כאביונים. אפשר לחשוב מה כבר יש להם לומר. תוך כדי שמבקר המדינה החדש נושא נאום בר מצווה סטנדרטי, אני פוגש את יונתן אוריך ומתעניין מה יעלה עתה בגורלם של אברי גלעד ושמעון ריקלין, שמתחו השבוע ביקורת על נתניהו. הם יינַזפו, עונה אוריך ואני לא יודע אם זה בהומור או לא בהומור. אותי זה מצחיק בכל מקרה.

"אני מאוד מודאג", אומר לי ח"כ צבי האוזר, "אתה חש את זילות הפוליטיקה, את חוסר תשומת הלב לפרטים, ובעיקר את המחיר של אובדן האמון הטוטאלי של הציבור. זה קו פרשת מים".

"שים לב מה קרה", מפנה האוזר את תשומת ליבי לדבר שלא חשבתי עליו, "בדרך כלל האופוזיציה דורשת הצבעה גלויה על דברים קריטיים, לבייש את אלה שהצביעו בעד. הפעם הקואליציה דרשה את זה - מטעמים של הפחדה נגד ח"כים סוררים, זה אומר הרבה". האוזר, שמכיר היטב את הנפשות הפועלות, טוען שליברמן הבין טוב מכולם (לא שזה מסובך) שהבחירות הן לא על גיוס או גיור או שבת. הן על חסינות בלבד, ובמשתמע, על עוד עשור של נתניהו. הבין, והחליט שלא.

אחר כך אני פוגש את הח"כ הצעיר ביותר, יוראי להב הרצנו, מקום 35 בכחול לבן. מצב טוב שלא נראה אותו יותר, אבל הוא אופטימי. "הסתכלתי על חשבון הבנק שלי", אומר להב הרצנו, "והתביישתי לאללה. לא ייתכן שנקבל כל-כך הרבה כסף על כל-כך מעט עבודה". אני מציע להרצנו לתרום את הכסף. זה בטח יהיה משמעותי יותר מהתרומה היחידה שלו לחיים הפרלמנטריים עד עכשיו: לנגן בטלפון את נעימת הנושא של "משחקי הכס" מעל דוכן הנאומים בכנסת. כמו כל חבריו, גם הוא לא זורם עם ההצעה. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988