רוצים לטפל באלימות? תתחילו לתכנן מרחבים ציבוריים ראויים

תכנון שמעמיד במרכז את היזמים במקום את האנשים מעודד הזנחה ופשיעה

בחירות לכנסת במגזר הערבי ב־2015 / צילום: Ammar Awad, רויטרס
בחירות לכנסת במגזר הערבי ב־2015 / צילום: Ammar Awad, רויטרס

לאחרונה נערכה סעודת ה"איפטר" המסורתית בבית הנשיא, שמסיימת את צום הרמדאן. מנהיגים ואישי ציבור מהחברה הערבית שהתארחו בסעודה החליפו דעות בנוגע לטיפול בבעיית האלימות במגזר הערבי והדרכים להתמודד איתה. סביר שדיברו שם על הקצאה של משאבים, תקציבים, שיטור, פיקוח ועוד מילים מהלקסיקון הקבוע והשחוק.

אפשר לנחש שעל דבר מרכזי אחד כנראה שלא דיברו שם - מרחבים ציבוריים.

מה הקשר שלהם לאלימות הגואה? ובכן, הכול קשור. בשנת 1982 פרסמו שני קרימינולוגים אמריקאים, ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג, את "תאוריית החלונות השבורים". לפי התאוריה, חלון שבור שלא מתקנים אותו מסמל שהמקום מוזנח - וכך מתפתח מצב שבו לאיש לא אכפת מהאזור. עד מהרה כל החלונות בבניין ינופצו, ובהמשך יהפוך המקום למוקד של פשע ואלימות.

המאמר המקורי דן בהתרופפות של איסורים חברתיים ופחות בשמירה על הסביבה. אבל גם בלי להיות קרימינולוג, ברור לכל מי שמגיע למרחב ציבורי עלוב, מוזנח, בלי טיפת צל ועם תשתיות רעועות על גבול המסוכנות לציבור - שממקום כזה לא יכול לצמוח שום דבר טוב. ראש עיריית פריז אן הידלגו סיפרה לי בעבר שאיכשהו, בלי להתכוון, בכל פעם שהיא מיישמת פרויקט שמשפר את פני המרחב - רמת האלימות יורדת פלאים באותו אזור.

ובחזרה לישראל - סעו למשל לשפרעם. עיר עם יותר מ-40 אלף תושבים - ובלי גן ציבורי או מגרש משחקים אחד. כלומר עיר בערך בגודל של טבריה, בלי אף מגרש משחקים. מה הפלא שרק לפני חודש נרצח עוד אדם בעיר, במסגרת מלחמת כנופיות שממאנת להסתיים.

מרחבים ציבוריים נעימים, כאלה שמזמינים אנשים לשהות בהם ומשרים רוגע על הסביבה, הם לא "פלסטר". מדובר במדיניות ובחשיבה ארוכת-טווח, עוד דבר שבמדינת ישראל מתקשים לייצר. לו הייתה למדינה הבנה של איך צריך להיראות מרחב ציבורי שייטיב עם המשתמשים ולא עם היזמים, גם הציבור היה מבין את המשמעות ומתגייס לשמור עליו. 

הישראלים רואים בחו"ל כיצד מתפקדות מערכות שעובדות לטובת הציבור: תחבורה ציבורית יעילה, שירות לאזרח ומרחבים ציבוריים. אבל אז אנחנו חוזרים לפה ונאלצים להמתין לרכבת ששוב מאחרת או עומדים בפקק האינסופי בכניסה לעיר, רק כדי לראות בה את עובדי העירייה גוזמים את העצים, רגע לפני הקיץ, שבו אנחנו הכי זקוקים לצל, למשל.

וכשהמרחב הציבורי כבר נראה חסר התחשבות, מה היא עוד שריפה או תלישה של דגלי גאווה, כמו שקרה בירושלים וברמת-גן לאחרונה? ממילא המקום לא שייך לאף אחד, אז שלא יתלוננו ויגידו תודה שבכלל נותנים להם ללכת יד-ביד ברחוב. תאוריית הדגלים הקרועים, אם תרצו.

וכרגיל - החוליות החלשות בחברה סובלות יותר מההזנחה. מה שמחזיר אותנו לחברה הערבית, שבה רואים יותר הזנחה ויותר פשיעה. אפשר להטיל את האחריות על המדינה, וזה גם יהיה נכון, אבל רק באופן חלקי, מאחר שנציגי הציבור בישראל נבחרים על-ידי הציבור.

הבחירות החוזרות הן לא פחות מהזדמנות-פז עבור אזרחי ישראל הערבים. במקום להעמיד במרכז רק את השיוך האתני, התקוממו מול נבחרי הציבור שלכם ודרשו מהם להתפרע בכנסת ולהתראיין בפריים-טיים על סלילת כבישים ובניית בתי ספר במגזר, בדיוק כמו שהם עושים על המשבר בעזה.

שאילתות והצעות חוק זה חשוב, אבל לא פחות חשובים אלה הם הדברים שעולים על סדר היום - הציבורי והתקשורתי. גם אם קשה לראות את זה כעת, בעתיד זה ישתלם פי כמה.

הכותבת היא אדריכלית, מומחית לקיימות 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988