8200 | דעה

לשרטט גבולות לבחורינו הטובים

תחת מעטה מסתוריות פועלים יוצאי מערכת הביטחון באזורים אתיים בעייתיים

הנהלת NSO ומייסדיה / צילום: בני סהר
הנהלת NSO ומייסדיה / צילום: בני סהר

דמיינו לעצמכם סטארט-אפ ישראלי צומח, שהמוצר שהוא מציע ללקוחותיו הוא סרטוני וידיאו מזוייפים ("דיפ פייק"), מבוססי טכנולוגיית בינה מלאכותית, שנראים אמיתיים לגמרי. פעילות השיווק של החברה תחולק לשתי חטיבות - "סיוע לתאגידים" ו"ייעוץ למשטרים ולפוליטיקאים" והכול כדי "לגלות את נקודות התורפה של יריביהם ולהעצים אותן בדרך וויראלית". לסיום, דמיינו כי החברה מתארת את עובדיה כ"מנוסים ביותר, שהוכשרו ביחידות עילית של אגף המודיעין בצה"ל ובגופי מודיעין ממשלתיים" וכי בוועד המנהל שלה חברים ראשי מוסד ושב"כ לשעבר ואלופים במיל'.

כאשר תסיימו לדמיין, ניזכר בתחקיר "עובדה" על חברת הריגול העסקי "בלאק קיוב". מה שעלה מן התחקיר הזה ואחרים שהתפרסמו בארץ ובעולם - מטריד. לא מפני שהחברה פועלת שלא כדין, אלא מפני שהיא פועלת שלא כדת.

בלאק קיוב עובדת לא רק עבור חברות ענק שמבקשות למצוא חומרים מרשיעים על מתחרותיהן, אלא גם עבור מדינות המבקשות לדכא מתנגדי משטר; לא רק כדי למצוא מי שמתחמק מכיסוי חובותיו אלא גם כדי להטריד מתלוננות בעבירות אלימות מינית; לא רק כדי לאתר מכפישים עסקיים, אלא כדי להרתיע רגולטורים ושומרי סף, פעילי זכויות אדם ועיתונאים.

בלאק קיוב, כמובן, אינה לבד. לצדה ניצבת אחותה הקטנה והנשכנית - NSO, שמוצר הדגל שלה - פגסוס, מסוגל להפוך כל טלפון סלולרי למכשיר ריגול נייד. רשימת הדוגמאות עוד ארוכה, וברובה לא ידועה. והכול, תוך שימוש במיומנויות, בטכנולוגיות ובאתוס המקצועי שנוצרו במערכת הביטחון.

גם בעולם הישן היו מי שהפכו להיות סוחרי נשק ומאמני טבח במיעוטים במדינות עולם שלישי. באותה מידה כאשר ראשי מערכת הביטחון לשעבר, אנשי המודיעין ומערך הביג דאטה הגדול בישראל, הלא הוא 8200, יוצאים החוצה, חלקם משתלבים בתעשייה פורצת דרך ומתקנת עולם, ואחרים, בעבור בצע כסף, מוכנים למכור רוגלות ומוצרי "סייבר התקפי".

מקומם של יוצאי מערכת הביטחון בסטארט-אפ ניישן הוא מקור לכבוד, יוקרה, הכנסות ומקומות עבודה למשק הישראלי. אבל מוצדק להרהר כאן בשני עניינים.

ראשית, אתיקה. הצורך בשקילת שיקולים אתיים בפיתוח טכנולוגיה, בהטמעתה ובשימוש בה הוא משימה בוערת. בייחוד, משום שבחלק ניכר מן המרחבים אין רגולציה או חקיקה שיגדירו את הגבולות. בטכנולוגיה כשלעצמה אין דבר המחייב לעשות טוב, ומשימת הדור הזה היא לגרום לטכנולוגיה לעבוד לטובת החברה האנושית ולא לשעתק רעות מן העבר וליצור חדשות.

לכן, סטארט-אפ ניישן צריכה להתמקד במלחמה בפשע ובמניעת פשיעה טכנולוגית, ברכב אוטונומי ובקידום בריאות. לא בהקמה וניהול של חוות בוטים, סייבר התקפי, ריגול ופגיעה בפרטיות, ולא בסרטוני דיפ פייק ובמוצרי בינה מלאכותית מזיקים אחרים.

אכן, לפעמים השחור והלבן מעורבים, אבל לרוב הם די ברורים.

שנית, חוסר שקיפות. העירוב בין עבודה עבור מערכת הביטחון וקשרי עבר איתה - נעשה לרוב מאחורי מסך של היעדר כפיפות לחוק חופש המידע ואפילו שימוש בצנזורה הצבאית.

איך נדע אילו טכנולוגיות שפותחו במגזר הפרטי ויש להן נגיעה ביטחונית, הממשלה מאשרת למכור, ולמי? מי מתערב כאשר מדינה זרה באירופה עוצרת מרגלים שנשלחו מטעם חברה מסחרית או כאשר מדינת מפרץ הופכת להיות אוייבת של חברת הייטק ישראלית? מתי החברות משרתות את המדינה ומתי את עצמן, ומי קובע את זה? מה קורה למערכת הביטחון עצמה בגלל ה"מעבר הבטוח" וההגירה של אנשיה לתעשיית הטכנולוגיה?

בשנות ה-90 הנהירה של בכירים באוצר וברשויות רגולטוריות אל שוקי התקשורת והתשתיות הובילה להבנה שמתרחשת תופעה של "רגולטור שבוי", ושעצם אפשרות המעבר אל התעשייה משפיעה על תהליכי קבלת החלטות בתוך הרשויות. הייתכן שדבר כזה מתרחש גם בתוך מערכת הביטחון, אבל אנחנו לא יודעים?

חלק מבחורינו הטובים, בשם הניסיון הביטחוני שרכשו ובתוספת ארומת הסטארט-אפ ניישן, מוכרים ביודעין שירותים פוגעניים לאנשים רעים. לא על כך תהא גאוותנו. אבל, ההשלכות על הצבא ועל החברה הישראלית הן במעגלים רחבים הרבה יותר. הדיון הציבורי בהן כמעט ואיננו מתרחש.

הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחיברה את הקוד האתי של "גלובס"