דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

עבירות נגד גוף האדם: כל הארץ פיצוצים - וכולם חוטפים

בכל פעם שאני צופה בקטטות ובהתפרצויות האלימות, כשמתעופף איזה כיסא, אני חושב עליו • בכל פעם אני חושב שאם זה פגע במישהו, זה בטוח פגע במישהו שהכי פחות התאים לו

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א.

מהבונקר שלי אני צופה מרותק באוסף של מיטב להיטי הקטטות ההמוניות שהתרחשו בסוף השבוע האחרון: בעכו, בקריית ים, בימית 2000 ובירושלים, בירוחם ובבת ים, וכל זאת תוך כדי שאני מתעדכן אונליין בשלל אירועי אלימות אחרים, בתל אביב ובסחנין, בפתח תקווה ובג’דיידה, בבני ברק וברחובות, בעילוט ובחיפה. עובר על הדיווחים: אלימות מינית ואלימות ברשת, אלימות בתוך המשפחה ואלימות בחוצות העיר. גולל את הפיד: על זה זרקו אבן כי העיר, את זו היכו ארבעה נערים כי צפרה, אותו דרס קורקינט כי הלך ואותה דחפו כי עמדה.

איפה שאתה לא תוקע סיכה, משהו מתפוצץ. כל הארץ פיצוצים פיצוצים. זה מרגיש כמו פסטיבל. האהבה באוויר, אין ספק - וכולם חוטפים. יהודים וערבים, חרדים ולהטב”קים, בליינים ופלסטינים, שוטרים ומאבטחים, בנות ובנים, ילדים ומבוגרים. בקניונים ובכבישים, בחניות ובבריכות, במדרכות ובתורים, בגני הילדים ובבתי החולים, בהפגנות ובמסיבות, בחופים ובבתי הספר. סיבות לא חסר, סיבות גם לא צריך. נא לדחוף, יש מקום לכולם.

הקיץ הגיע. אני עוטה אפוד קרמי, משקפי מגן, שכפ”צ רמת מיגון A3, נעלי עבודה, מכנסי רתכים, כפפות קצבים, מגיני אשכים, קרם הגנה חמישים, מחדד את החושים ויוצא אל הרחוב. לך תדע מתי יהיה היום שלך להיתקל חזיתית באלימות מקרית.

המספרים לא לטובתך: על-פי נתוני המשטרה, בשנתיים האחרונות עבירות האלימות נמצאות במגמת עלייה. 321,171 תיקים פליליים נפתחו בשנה שעברה, יותר מ־50 אלף מהם בגין “עבירות נגד גוף האדם”. המשטרה טיפלה ביותר מחצי מיליון אירועי אלימות שקשורים בחניה בלבד. יש עלייה של 7% במקרי הירי במגזר הערבי, אנשים פשוט נורים מירי מקרי ברחוב. לפי סקרים שנערכו בחודשים האחרונים, 94% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל חוו אלימות כלשהי בכביש ו־83% - שמונים ושלושה אחוזים - מתלמידי בתי הספר היסודיים חוו אלימות פיזית. רובם, אגב, לא סיפרו להורים.

אני ישר חושב על הילדים שלי, כמוכם. 79% מהאוכלוסייה, כך לפי סקר שערכה המכללה האקדמית רמת גן בסוף 2018, פוחדים מאלימות ורואים בה איום מתמשך ומיידי על חייהם. גם אם מדובר בתיאור קודר יתר על המידה של המציאות הישראלית ומנוגד לתחושה שלי שרובנו אנשים נחמדים בסך־הכול, הרי שאף אחד לא יכול לומר שהוא מנותק מהמציאות.

כולנו לא לבד. אנחנו לא צריכים את המספרים האלה כדי לדעת - אנחנו המספרים האלה.

עבירות נגד גוף האדם / איור: תמיר שפר
 עבירות נגד גוף האדם / איור: תמיר שפר

ב.

אני חייב להתוודות, להוציא את זה החוצה: כשאני צופה (שוב ושוב, יש לומר) באוסף של מיטב להיטי הקטטות ההמוניות שהתרחשו בסוף השבוע האחרון ובמכות אחרות, נתקעת בראשי מחשבה מטרידה: משהו בי מקנא בניצים האלה. אני רואה בנאדם משליך את עצמו, מכל הלב והנשמה, אל ליבת הקלחת הרותחת של תגרה המונית, באוויר מרחפים כיסאות ובקבוקים, אלות ואגרופים - והוא פשוט מזנק פנימה בלי מחשבה, בלי פחד, עם כל העוצמה והכוונה, מוכן לכל תרחיש. לי אין את זה, אז אני קצת מקנא. אני כמובן שונא את מה שאני רואה בכל רמ”ח איבריי, שס”ה גידיי, שתי עיניי, מ”ח שנותיי (עוד רגע מ”ט, שזה כבר נ’, על מי אני עובד), קפ”ב סנטימטריי וע”ג קילוגרמיי ואם הייתי שם ודאי הייתי נמלט על נפשי, שאותה אי אפשר לבטא באותיות. ועדיין. משהו בי מקנא.

מקנא? אולי קנאה היא לא ההגדרה הנכונה. יותר תהייה. אני רואה את אוסף מיטב להיטי הקטטות ההמוניות, אתם יודעים איזה שיט אפשר למצוא באינטרנט, וחושב האם איפשהו בתחתית המרתפים החשוכים של ההוויה יש מנהרה לא ידועה שמוליכה למערה סודית שבסופה חדר אטום שבתוכו ארגז נעול ובו גרסה כזו שלי.

אני מתאר לעצמי שיש, הרי אנושי אני ודבר אנושי לא זר לי, ואם כך: מה ישלוף את המפלצת מתוך הארגז שבפינת החדר שבסוף המנהרה שבקצה המערה שבתחתית המרתפים? כמה שעות צריך אדם לשבת בפקק לפני שיתפרץ על נהג אחר וכמה דחיפות צריך אדם לספוג כדי לדחוף בחזרה. התשובה, חבריי, נישאת ברוח.

ג.

לא זוכר איך קראו לו, הוא היה מאלה שנראים בדיוק כמו השם שלהם. דוביק, זאביק, אריה, משהו כזה, אולי אשר או צביקה. פעם, בארומה אני חושב, אמרתי שקוראים לי צביקה. זה היה היום הכי יפה בחיים שלי ואני לא מצפה לשחזר אותו אי פעם.

בקיצור, נפגשנו במרפאת המושתלים בבלינסון ושלא בטובתו הוא העניק לי תובנה פתאומית על המקריות האכזרית. זה היה לפני כמה שנים. הייתי מושתל טרי והוא היה ותיק ממני רק בחודש או חודשיים. כמה ימים קודם הוא ישב עם החבורה הישנה בבית קפה, היו שם דוביק וזאביק ואריה וצביקה, אשר לא יכול היה לבוא. פתאום החלה איזו מהומה בצד השני של המקום. הבנאדם קם כדי להתרחק, וקיבל אגרוף או בעיטה או כיסא ישר בצלקת ואל תשאלו מה היה, אתם באמת לא רוצים לדעת, הכול הסתבך שם ומלכתחילה המצב לא היה פשוט. אני לא חושב עליו הרבה.

אני לא חושב עליו הרבה. אולי רק בכל פעם שבאחת מהקטטות ההמוניות והאלימות האלה מתעופף פתאום איזה כיסא מחוץ לפריים, איזה קרש נזרק מפה לשם, אבן מושלכת - בכל פעם אני חושב שאם זה פגע במישהו, זה בטוח פגע במישהו שהכי פחות התאים לו. הוא לא חייב להיות מושתל כליה, הוא לא חייב להיראות כמו השם שלו, מספיק שיהיה לו תור לשיננית או חולשה לבורקס.

אני לא חושב עליו הרבה, אולי רק בכל פעם שאני רואה רוכב או הולך רגל נפגע מקורקינט, ואני רואה כאלה פעמיים־שלוש ביום לפחות. הבנאדם סתם הלך, זה היה הוא, אבל זה הייתי יכול להיות אני ואז לך תדע מה היה קורה ומה יכול היה להסתבך, עזבו, בואו לא נדבר על זה.

כמו שאמרתי, אני לא חושב עליו הרבה. רק לפעמים אני מנסה להיזכר איך קראו לו.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של היום
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות