בין כרמל שאמה לרון קובי: איך הפכו דווקא ראשי ערים ימניים מבית מסורתי לראש החץ של המאבק בהדתה

אחרי שנים שבהן המלחמה על חופש מדת הייתה מזוהה עם פוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, יותר ויותר ראשי ערים ימניים, מבית מזרחי–מסורתי, מניפים את דגל המאבק הזה ומגלים שהוא יכול להניב להם לא מעט הישגים ואהדה ציבורית • האם מכאן תצא הבשורה לפוליטיקה הארצית?

ניסן בן חמו, כרמל שאמה-הכהן, רון קובי וחיים ביבס / צילומים: לירון מולדובן, וואלה NEWS, איל יצהר תמר מצפי
ניסן בן חמו, כרמל שאמה-הכהן, רון קובי וחיים ביבס / צילומים: לירון מולדובן, וואלה NEWS, איל יצהר תמר מצפי

ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה-הכהן, נפגש בשבוע שעבר עם עיתונאים דתיים, כדי להעביר באמצעותם מסר לציבור שהפגין נגד הצעדים הליברליים שנקט בתקופה האחרונה - מצעד גאווה ראשון, מלחמה בהדרת נשים בעקבות האירוע ביום העצמאות שבו הורדה מהבמה נערה שביקשה לשיר עם הזמר נתן גושן, ובקרוב גם תחבורה ציבורית בשבת.

"צריך להיות מוכשר מאוד כדי לקחת את ראש העיר הכי מסורתי שהיה פה ולהילחם נגדי", אמר ראש העיר החדש במטרה להרגיע את הרוחות, "אני אחזור לכנסת יום אחד, יש סיכוי לא רע שזה יקרה. אם ארצה להיות ראש ממשלה יום אחד, לא ארצה לריב עם הדתיים, נכון? בסוף, העשייה שלנו למען הציבור הדתי תדבר בעד עצמה".

כשנשאל על כך השבוע על-ידי G, הוסיף: "להגיד עליי שאני אנטי דתי זה לשון הרע. לרמת גן יש אופי ברור. לא ניתן להטות אותה להתחרדות. מי שרוצה להיות כאן בתנאים האלה מוזמן. מי שיש לו מחשבות אחרות, יצטרך עדיין לפעול בכלים דמוקרטיים. אי-אפשר שרק צד אחד יתפשר כל הזמן".

צפית שתעורר כל־כך הרבה אמוציות?
"ברור שצפיתי שזה יעורר אמוציות. על מצעד גאווה ותחבורה ציבורית בשבת דיברתי עוד במהלך הקמפיין. היריבים שלי ניסו כבר אז להשתמש בזה נגדי אצל החרדים. מה שלא צפיתי, זה ששר בישראל יאיים על ראש עיר ש'נסגור חשבון איתך'. ואני מתכוון לבצלאל סמוטריץ'. זה מביך ומטריד. אבל אני לא מתרגש, אני בז לאיומים האלה".

אולי כי בעיר כמו רמת גן, אתה עדיין בקונצנזוס?
"קונצנזוס זה בטח לא, כי הייתה פה נגדי ההפגנה הכי גדולה בהיסטוריה של רמת גן, שזו עיר די מנומנמת רוב הזמן. אני לא נאיבי. יהיה לזה מחיר פוליטי. אבל אני רגוע, כי אני יודע שאני לא פועל נגד הציבור הדתי באופן ישיר. להפך, הם מחובקים, ואני בא ושואל אותם מה חסר להם. זה לא סותר את זה, שאני אומר להם שהספארי, המסעדות ומקומות הבילוי - יישארו פתוחים. אל תתעסקו לנו בזה".

מצעד הגאווה ברמת גן. / צילום: אילן ספירא
 מצעד הגאווה ברמת גן. / צילום: אילן ספירא

אתה לא חושש שזה יתנקם בך אם תרצה להיבחר שוב או לחזור לפוליטיקה הארצית?
"אומרים לי 'אתה לא תיבחר עוד פעם'. אני לא מתרגש מזה. אני קודם כול רוצה לעשות ולשנות, ורק אחרי זה להיבחר שוב".
שאמה-הכהן מהווה דוגמה מצוינת להתעוררות החילונית שעוברת על הזירה המוניציפלית, מאז המאבק על חוק המרכולים. התעוררות שמציבה בחזית ראשי ערים שרחוקים מלהיות מזוהים עם מי שעד כה הוביל בדרך-כלל את המאבקים הללו: השמאל האשכנזי שנתפס כאליטיסטי.

מלבד שאמה-הכהן, אפשר למנות עם ראשי הערים הללו את רון קובי שעורר לחיים את טבריה, למגינת ליבם של הכוחות החרדיים. אלא שקובי לא הצליח להעביר את תקציב העיר במועצה העירונית, והוא צפוי לשימוע אצל שר הפנים, אריה דרעי, שבוודאי לא יתעקש להשאיר בתפקיד את ראש העיר שביקש לטלטל את העיר ההולכת ומתחרדת.

קובי הוא דמות חריגה ופרובוקטיבית, אבל התנהלות דומה אפשר לזהות גם אצל איש רציני שנטוע עמוק בפוליטיקה כמו חיים ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי, שהוא גם ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות. אצל ביבס המאבק הוא אומנם לא מול חרדים, אלא מול דתיים לאומיים, ולכן קל לו יותר להחזיק מחלקה לשירותי דת במקום מועצה דתית, ולהציע קבורה אזרחית, תקצוב בתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמים, ושאטלים לנוער בשבת.

שלושת ראשי הערים האלה מזוהים עם הימין והם גם ממוצא מזרחי. שאמה-הכהן וביבס מזוהים עם הליכוד, ששותפותיה הטבעיות בזירה הארצית הן המפלגות הדתיות והחרדיות. על קובי, שמתכנן הקמת מפלגה עצמאית, מדברים כמי שפועל בשליחותו של נתניהו במטרה לגנוב קולות מליברמן.

שלושתם נלחמים בהדתה כדי לשמור על הדימוי החזק והמבוסס של העיר שלהם, ובכך להרוויח פעמיים: גם להשאיר בעיר את האוכלוסייה החילונית החזקה שהיא לא בהכרח תמיד ליברלית, אבל בהחלט תורמת למדדים הסוציו-אקונומיים של העיר; וגם למנוע התרחבות של האוכלוסייה החרדית, שנוטה בדרך-כלל להעמיס על התקציב, ולו בגלל שירותי הדת, שהם מבקשים לפתח עבורם.

אז איך קרה שראשי ערים שאפתניים שלא מסתירים את שאיפתם להשתלב בבוא היום בזירה הארצית, שבה החרדים הם לשון המאזניים, כבר לא חוששים להילחם בסממנים של כפייה דתית? ביבס מסביר: "עם כל הכבוד, אני ראש עיריית מודיעין, ומעניין אותי קודם מה קורה בעיר ואחר-כך במפלגה, ולא להפך. חוץ מזה, יש הרבה שרים וח"כים בליכוד שחושבים כמוני, רק שהאילוצים בפוליטיקה הארצית מונעים מהם לומר את זה בפומבי. אני לא יושב בכנסת, ולכן לא צריך להעמיד פנים. מחלקת דת עולה לי יותר ממועצה דתית, כי תקצוב המדינה עבור מחלקה הוא 60%, ועבור מועצה 70%. ועדיין, רוב ראשי הרשויות יגידו שעדיף תקצוב כזה, כי מועצה דתית היא אחת הרעות החולות שהם צריכים להתמודד איתה. הם היו שמחים לסגור אותה, אם זה היה אפשרי. מחלקה מאפשרת להם לתת שירות יותר מקצועי ופחות תלוי בעסקנות פוליטית".

ובכל זאת, אתה אדם שגדל עם זיקה למסורת, כך גם ראשי העיר האחרים שפועלים כמוך. איך אתה מסביר את זה שדווקא אתם מובילים את המהלכים הללו?
"כאדם מסורתי שמתפלל בסופי שבוע, לי יותר קל להכיל את כולם, מאשר לראשי ערים שמבקשים להשליט תפיסת עולם מאוד חרדית או מאוד חילונית. אני מאמין שגישה של איש באמונתו יחיה שומרת על הצביון והכבוד ההדדי יותר ממלחמות, שבסופו של דבר לא מסייעות לחרדים. חוק המרכולים הביא בסופו של דבר לפתיחת יותר בתי עסק בשבת, חוק החמץ - ליותר עסקים שמוכרים חמץ בפסח".

מצד שני, בסיעת מודיעין החופשית טוענים שאתה מספק תחבורה ציבורית רק לנוער, ומתחמק מלהציע אותה לכולם.
"כל דבר בעִתו. לרוב התושבים פה יש רכב, ולכן התחלנו לטפל בנוער ובצעירים, שאין להם יכולת לנסוע בעצמם. במקום שההורים יהפכו לחברת הסעות והמוניות יעשקו אותם, אנחנו מספקים להם הסעה מסודרת. אבל תמיד יהיו חכמולוגים שיתלוננו שזה לא מספיק".

אז אהיה גם אני חכמולוגית ואשאל למה לא השתתפת במחאת המכנסיים הקצרים והצטלמת לבוש קצר כמו ראשי רשויות אחרים?
"למה אני צריך להצטלם עם איזה טייץ, כשאצלנו במודיעין אין בעיה כזו?".

דוגמה אישית, אתה גם יו"ר מרכז השלטון המקומי.
"מי שיש לו בעיה בבתי הספר בעיר שלו, שיקבל החלטה בנושא ויפתור אותה, במקום למחות על מה שהוא עצמו עשה מלכתחילה".

"חוק המרכולים הביא מפנה"

ביבס מספק באופן טבעי את נקודת המבט האישית שלו. מי שמתבוננים ומנתחים את המהלכים הללו מפרספקטיבה רחבה יותר הם ארגוני החברה האזרחית, שפעילים בנושא דת ומדינה. "ראשי ערים הם הפוליטיקאים הכי בכירים שמתמודדים בבחירה ישירה", מסביר אורי קידר, מנכ"ל תנועת "ישראל חופשית". "הבחירה הישירה הופכת אותם לפוליטיקאים שהכי קשובים לשטח ולמה שהציבור שלהם רוצה. הרבה יותר מפוליטיקאים ברמה הארצית. ולכן, ראשי הערים היו הראשונים לזהות שהמאבק על חופש דתי ופלורליסטי מאוד פופולרי עכשיו. הם הבינו שיש הרבה שירותים שהם יכולים לספק בהקשר הזה, והם עושים את מה שנכון להם פוליטית כדי להיבחר שוב".

אורי קידר / צילום: גיא גלעד
 אורי קידר / צילום: גיא גלעד

הצורך בשירותים האלה היה קיים תמיד, מה השתנה?
"הדברים נהיו ברורים יותר. תבדקי מה כתוב על דת ומדינה במצע של מפלגת קדימה ב-2009, ומה כחול לבן כבר הייתה מוכנה לומר במצע שלה ב-2019".

ועדיין, המוניציפלי מעז יותר.
"חוק המרכולים הביא את ראשי הערים לאזור אומץ. הם הבינו שאם לא יגלו אומץ, יילקחו מהם הסמכויות. גם עכשיו לא כולם מפגינים את אותה אמירה פומבית. יש ערים שאצלן השאטלים לים ידועים יותר כמו הרצליה, ויש ערים שאצלן זה יותר מתחת לרדאר. אבל כן - המוניציפלי ממלא את הוואקום שהזירה הארצית מותירה. ראשי ערים, כולל אלה של הליכוד, מבינים שהם יהיו בבעיה אם לא יספקו את הדרישות של התושבים.

"יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד, איים בקדנציה הקודמת באכיפת חוק המרכולים ובקנסות, ואחרי חודש וחצי של הפגנות הוא זז אחורה. בבחירות האחרונות, הוא כבר הרכיב קואליציה אחרת, מתונה יותר, אחרי שחש את עוצמת המחאה שהתעוררה מולו. הרבה מראשי הערים, גם המסורתיים שבהם, חושבים שזה בסדר ללכת לבית כנסת בשישי בערב ואחר-כך לצאת לבלות. הם לא מקבלים את האנלוגיה שאם הם מפעילים תחבורה ציבורית בשבת, הם פוגעים בדת".

ומפלגת האם שלהם מאושרת מזה?
"ח"כ דוד ביטן (ליכוד) אמר פעם שיש שתי דרכים להפסיד בחירות. האחת בגלל שחיתות והשנייה בגלל מלחמות דת ומדינה. הליכוד מבין שהוא באופסייד בבחירות האלה, בגלל הדגל שמוביל ליברמן, ולכן הם יתקפו את האיש ולא את עמדותיו. את ביבס לא יזרקו מהליכוד בגלל מהלכים כאלה. הוא מספיק חזק. ובכלל, אני לא חושב שלליכוד כל-כך קשה עם זה שיש אנשים שעדיין מסייעים לו להצטייר כליברלי".

ברית יעקובי, מנהלת תחום חופש דת בשתיל - הקרן החדשה לישראל מוסיפה: "זה כבר לא מאבק אליטיסטי של ערים בשרון. רון קובי נבחר על פתיחת הטיילת בשבת. עליזה בלוך נבחרה לעצור את הדרת הנשים בבית שמש, שהיו בה רחובות שאסור היה לנשים לעבור בהן. חופש הדת עובר בשנים האחרונות מהערים הגדולות לפריפריה. מהאשכנזים למזרחיים. המאבק הזה שובר את הקונספציות שאנחנו מכירים מהכנסת, כאילו היחיד שיכול לנהל את המאבק הזה הוא השמאל. עכשיו זו כבר לא שאלה של שמאל וימין. נוצר פה קונצנזוס מכיוון שלא צפינו".

ברית יעקבי/ צילום: יחצ יוסי זליגר
 ברית יעקבי/ צילום: יחצ יוסי זליגר

מה זאת אומרת?
"אני עובדת עם כל ארגוני החופש דת בארץ, ושנים אנחנו מתוסכלים מכך שדעת הקהל איתנו בעניינים כמו ברית הזוגיות ותחבורה ציבורית בשבת, אבל לא רק שאין חקיקה בנושא, ברמה הארצית אנחנו חווים רגרסיה. והנה, בשנה-שנתיים האחרונות, קרה משהו מדהים. הזירה המוניציפלית - שעד היום לא תפסנו ממנה ולא הבנו כמה ששינויים יכולים להתעורר מתוכה - נעמדה על הרגליים".

איך זה קרה?
"בזכות שלושה דברים: חוק המרכולים שהחזיר את הכוח לידי ראשי הרשויות, יוזמות של אקטיביסטים מקומיים, והבנה של המועמדים לראשות העיר שהנושא הזה הוא קונצנזואלי. לא בטוח שכרמל שאמה-הכהן היה הולך על מהלך כזה וסופג את האש שהוא סופג אם זה לא היה קונצנזואלי. ואת יודעת מה? זה גם לא משנה אם ראשי הערים תופסים טרמפ על הנושא כי הוא יביא להם יותר קולות, או כי הם מאמינים בו. את התוצאות בשטח אף חקיקה כבר לא תצליח לעצור. את מרכז ביל"ו שפתוח בשבת, כבר אי-אפשר לסגור. גם אביגדור ליברמן והתעקשותו על חוק הגיוס קיבלו רוח גבית מהמאבק הזה".

תני פרנק, רכז תחום דת ומדינה בתנועת "נאמני תורה ועבודה" שפועלת "למען חיים משותפים ממקום דתי ליברלי", מוסיף: "בזמן המאבק על חוק המרכולים, ליברמן יצא לאשדוד וקלט מצוין את הפוטנציאל שיש לכעס ולאנטגוניזם של התושבים. החוק הזה הוא סוג של קו פרשת מים במאבק הזה".

כחלק ממאבק הזהויות, ביבס ושאמה-הכהן מקפידים למשל להזכיר את הרקע המסורתי שלהם. מה זה נותן להם?
"כנראה שלהרגיש יותר נוח מול הציבור הדתי. הם בעצם אומרים: 'גם לנו יש שורשים, אין לנו רגשי נחיתות במאבק מולכם. האמת לא נמצאת רק בצד שלכם'. ההתמודדות הזו יכולה לסייע גם מול גרעינים תורניים. יש גרעינים שנטמעים בעדינות במרחב, ויש את אלה שמבקשים לשנות את המרחב הציבורי על חשבון מי שהיה שם קודם. לראש עיר יש הרבה כוח מבחינת שירותי הדת שהוא מספק, והוא יכול לבחור איך לעבוד מולם. לזהות ולביטחון העצמי שהוא בא איתם יש משקל בעימותים האלה, בעיקר מול אנשים כמו השר אורי אריאל, שהצהיר שהגרעינים התורניים ברמת אביב וברמת השרון באו למלא חלל ערכי".

יש עוד יתרונות לכוחות המקומיים?
"יותר קל להגיע להסכמות עם מי שאתה נפגש איתו במכולת. אם תמר זנדברג ומשה גפני היו קונים באותה מכולת, אולי גם במישור הארצי זה היה קורה יותר בקלות".

מעמד הביניים המזרחי נאבק

האם גם לזהות העדתית של ראשי הערים יש כאן משקל? ד"ר יצחק דהן מהמחלקה למדיניות ציבורית בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שחקר הנהגה מקומית בפריפריה, טוען שלא. מרכיב הזהות העדתית מופיע לשיטתו דווקא אצל התושבים. "לפריפריה מגיעים זוגות צעירים מהמגזר החרדי, שמתקשים להתמודד עם מחירי הנדל"ן של הערים הגדולות. עד שנות האלפיים הם תפסו את התושבים המקומיים שאליהם הצטרפו כ'עם ישראל' - מסורתיים עם סנטימנט לדת, שלא יצחצחו מולם חרבות. גם ראשי הערים במקומות האלה לא התייחסו אל החרדים באותה תקופה כאל איום. הם אמרו 'זו קהילה קטנה, אנחנו נסתדר איתה, אין מה לריב'. בשנים האחרונות זה השתנה, הדור הצעיר של אותם מקומיים צמח למה שמכונה היום מעמד הביניים המזרחי. הוא הולך לרכוש השכלה גבוהה וחוזר אחר-כך לעיר שבה גדל, כי שם קל לו יותר לקנות דירה, אבל לא מתאים לו לגור במקום שמתחרד.

"אל הקבוצה הזו מדברים רון קובי בטבריה וניסן בן חמו בערד. ראשי הערים הבינו שהם כבר לא מתמודדים עם מיעוט זניח, אלא עם מסה קריטית, שחותרת לעצב את המרחב העירוני מחדש. הם אומרים: 'השקענו בעיר הזו, במבני ציבור, בחינוך שמתאים למקום. לא מתאים לנו לאבד את זה ואת האוכלוסייה הוותיקה'".

ערד היא דוגמה לעיר שבאמצעות מלחמתה בכפייה הדתית ביקשה להחזיר לעצמה הן את הדימוי הליברלי והן את המעמד הכלכלי. ראש עיריית ערד, ניסן בן חמו, התמודד לראשונה ב-2014 על ראשות העיר ורץ בדיוק על הטיקט הזה.

"גדלתי בערד", מספר בן חמו, "בתקופה שהייתה ה-מקום לגדול בו, אשכול 8, התקבלו אליה רק אנשים עם מקצוע ושאינם נתמכי סעד. עם השנים העיר הלכה ונחלשה, הצעירים עברו לת"א וערכי הדירות ירדו. האדמו"ר מגור זיהה את הפוטנציאל של מלאי דירות זולות, והזרים לפה 700 משפחות".

"חזרתי לערד מקריירה בהייטק כדי להילחם בשינוי הזה. אמרתי לאנשים, אם העיר הזו חפצה חיים, צריך לשחרר אותה מהלפיתה הזו. אמרו לי - אתה משוגע, אין סיכוי שתיבחר בלעדיהם. נבחרתי, והשנתיים הראשונות היו לא קלות. הייתי מאובטח, הפגינו נגדי. עקבו אחריי, איימו עליי. ליצמן חשב שאזחל אליו על ארבע. זה לא קרה. אמרתי להם 'זהו, נגמרה החגיגה, אתם גם התושבים שלי, ולכן תקבלו מה שמגיע לכם. אבל לא שקל אחד יותר'. אכפתי חוקי תכנון ובנייה, כך שאי-אפשר היה לסגור מרפסות תלויות כמו קודם. אלה אנשים שהיו רגילים שאפשר הכול, ואם מישהו יוצא נגדם, שולחים אותו הביתה. בשיא העימות, הביאו לפה 3,000 אברכים מבני-ברק. יצאו מולם 6,000 תושבים ואמרו 'העיר הזו לא תשתנה, אנחנו לא למכירה'".

המפלגה שתמכה בך, יש עתיד, עזרה לך?
"הם היו אז באופוזיציה וזו הייתה בעיקר תמיכה מוראלית. בבחירות האחרונות הייתה לי הצעה למקום ריאלי בכחול לבן, אבל אמרתי שעוד לא סיימתי כאן את מה שיש לי לעשות".

ומה המצב היום?
"יש קאנטרי, עסקים ופעילות חברתית בשבת. בערד אין כבישים סגורים בשבת. זו העיר היחידה שבה אישר הרבי מגור לחיות בשכונות מעורבות, אולי מתוך מחשבה שככה הם ישתלטו על השכונה כולה. ומאחר שהשכונות מעורבות, הכול פתוח לנסיעה".

מה עם תחבורה ציבורית בשבת?
"יש הסעות לים המלח או לחוף באשקלון מהמתנ"ס העירוני. ההסעות לא מסתובבות בתוך העיר, אבל לא בגלל החרדים, אלא כי זו עיר קטנה, ויותר נוח ככה. אין לי פה אוכלוסייה מספיק גדולה בשביל מצעד הגאווה, אבל אני מניף את דגל הגאווה בחזית בניין העירייה, ויש לי פעילות הסברתית שאנחנו מעבירים במשך שבוע הגאווה".

היום אתה כבר לא נמנה עם סמלי המאבק.
"אחד המסרים החשובים שיש לי בעקבות הסיפור הזה הוא לא להתאהב במאבק של עצמך. להיות רדיקלי זה אף פעם לא טוב. לכולם ברור מה אופי העיר, אבל יש גם פשרות שאפשר לחיות איתן". 

המכנסיים קצרים, הדרך עוד ארוכה

למרות ההתעוררות החילונית, מחאת המכנסיים הקצרים שהתקיימה לאחרונה, הדגימה שיש עדיין לאן לשאוף. דיתי דגני-פלג, מנכ"ל ארגון הפורום החילוני שהיה מיוזמי הקמפיין, מספרת בהקשר זה איך גם ראשי ערים שנתפסים כליברלים, בוחרים את הקרבות שלהם: "הצענו לראשי ערים להצטרף למחאת המכנסיים שיזמנו עם שדולת הנשים. מבחינתנו, זו לא דרישה שנויה במחלוקת, לבקש לבוש שוויוני לבנים ולבנות בבתי הספר. השבוע זה כבר עוגן בחוזר מנכ"ל. ועדיין, במקביל לכאלה שהצטרפו מיד, בלי לשאול שאלות, היו לא מעט שעשו חשבונות: אמרו שהם כעיקרון בעד, אבל יש להם כל מיני הסכמים ומחויבויות שמונעים מהם לצאת בפומבי. גם הנשים הפתיעו אותנו. יש 14 נשים בראשות ערים ומועצות, רק מחציתן הצטרפו. עינת קליש (חיפה) ומרים פיירברג (נתניה), למשל, סירבו".

רותם ידלין, מועצה אזורית גזר/ צילום: שאול גולן
 רותם ידלין, מועצה אזורית גזר/ צילום: שאול גולן

עוד ארוכה הדרך.
"אבל השינוי כבר מורגש. אנחנו רואים את השטח מתעורר. רואים את זה במקום שענייני דת ומדינה יתפסו בבחירות הארציות בספטמבר. בבחירות המוניציפליות זה יהיה אפילו יותר חזק, כי הציבור שהתייאש מלחכות לחקיקה ולבג"צים, קלט את הפוטנציאל שיש לרשות המקומית לקדם דרכה שינויים".

אמיר כוכבי, ראש עיריית הוד השרון (שרץ ברשימה עצמאית שנתמכה על-ידי יש עתיד ומרצ), מרגיש גם הוא את השינוי שעובר על ציבור הבוחרים בשנים האחרונות: "יש אוכלוסיות שיודעות לדרוש מנבחרי ציבור את מה שמגיע להן. הציבור החילוני נכשל לא מעט שנים ביכולת שלו לעמוד ולדרוש. לקח זמן עד שאנשים הפנימו שמותר להם לדרוש שירותים שמאפיינים את חתך האוכלוסייה שלהם, ומותר להם לצפות שזה גם יקרה, ומהר. הם מבינים שהממשלה זזה לאט, ולכן הציפייה היא שהרשות המקומית תיתן מענה, אפילו אם זה שירות שהמדינה צריכה לספק, כמו תחבורה ציבורית בשבת".

אתה כן הצטרפת למחאה והצטלמת במכנסיים קצרים. איך זה השפיע?
"השתתפתי בקמפיין כדי לחזק את התהודה הציבורית ולהניע את בתי הספר לצאת מהשמרנות שלהם. כשרואים את ראש העיר וצוות הלשכה במכנסיים קצרים, יש לזה משמעות. כשהנפנו את דגל הגאווה מעל בניין העירייה, הופתעתי מכמה שזה היה משמעותי לאנשים. היו המון תגובות. אנשים אמרו שהילדות שלהם הייתה נראית אחרת אם זה היה קיים גם אז. זה חלק מהשירות שהעירייה צריכה לתת בעידן הזה. לא רק פינוי אשפה ותחזוק מוסדות חינוך, אלא גם מלחמה על זהות וערכים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988