"המיליארדרים הבאים יהיו אלה שיכרו מתכות יקרות מאסטרואידים"

"אנשים חושבים שהחלל רחוק, אבל החלל זה פה, ואנחנו משתמשים בו כל הזמן", אומרת מי שמייעצת לסוכנות החלל הישראלית, למשרדי המדע והביטחון ולגופים פרטיים בתחום ה'ניו ספייס', ששוויו נאמד כיום במאות מיליארדי דולרים • בראיון ל’ליידי גלובס’ היא מגלה: "הדורות הבאים יצאו מהאטמוספירה על בסיס קבוע"

loading

"לא יכול להיות שאנחנו לנצח כבולים רק לכוכב הכחול. אני רוצה לצאת מגבולות כדור הארץ וחולמת על התיישבות על המאדים והירח", אומרת חוקרת החלל עדי ניניו גרינברג. "מערכת השמש שלנו היא אחת מתוך 200 מיליארד כוכבים שיש בגלקסיית שביל החלב, וגלקסיית שביל החלב היא אחת מתוך מאות מיליארדי גלקסיות ביקום. חייב להיות עוד משהו. האם התפתחות החיים על כדור הארץ זה נס, או שזה קרה בעוד מקומות? אולי עכשיו מתקיימת שיחה כזאת בכוכב לכת כחול במערכת שמש אחרת?".

עד שתגלה מה קורה עם האנושות ולאן היא עומדת להתרחב, ניניו גרינברג מובילה את המיזם שלה, 'אולספייס', ומייעצת לסוכנות החלל הישראלית, למשרדי המדע והביטחון וגם לגופים פרטיים בתחום ה'ניו ספייס'.

התחום הזה, שעד היום נשלט על ידי מדינות עתירות ממון, כבש את תשומת לבם ודמיונם של משקיעים פרטיים, וכיום נאמד שוויו במאות מיליארדי דולרים. חדירתו של השוק הפרטי לתחום התאפשרה בזכות פיתוחם של ננו לוויינים וטילים רב-פעמיים, שהצליחו להוזיל את העלויות של שוק השיגור. "השימושים בחלל מגוונים - תקשורת, ניווט, מיפוי, ריגול, מודיעין עסקי. בתקופה האחרונה, למשל, אני עובדת על חוות שרתים בתחנות חלל מסביב לכדור הארץ. נפחי המידע הולכים וגדלים, וחוות השירותים תופסות הרבה מקום, גוזלות נדל"ן יקר, מחממות, וגם חשופות לאסונות טבע".

גם ניצול החלל לטובת האקולוגיה נמצא ברשימת הפרויקטים שלה. "בסיוע לוויינים אני יכולה לנטר אזורים שמועדים לשיטפונות, ולהיערך בהתאם. זה עוזר לי למנוע מתופעות טבע להפוך לאסונות טבע. פרויקט נוסף שאני עובדת עליו עם גורמים בחו"ל קשור להונאות של חברות ביטוח אחרי אסונות טבע, כאשר בתביעה נדרש להוכיח מה רמת הנזק שנגרמה.

"אנשים חושבים שהחלל רחוק, אבל החלל זה פה, ואנחנו משתמשים בו באופן קבוע. היום נסעת עם ווייז, ומחר תחליטי אם לתת לילדים שלך סוודר בגלל התחזית, והתחזית היא מלוויינים. החלל הוא בשבילנו כל הזמן".

"במקום לטוס לאוסטרליה במשך 12 שעות, נעלה על חללית שיושבת על טיל". עדי ניניו גרינברג / צילום: יונתן בלום
 "במקום לטוס לאוסטרליה במשך 12 שעות, נעלה על חללית שיושבת על טיל". עדי ניניו גרינברג / צילום: יונתן בלום

לגור על מאדים

ניניו גרינברג משתייכת לקומץ מצומצם, יחסית, של אנשים שיודעים לשלב ידע אקדמי רחב עם ידע ביטחוני. לאחר התואר הראשון התגייסה חזרה לצה"ל, שם שירתה עוד 12 שנה. בתפקידה האחרון הייתה אחראית על טכנולוגיות החלל והלוויינות של חיל האוויר. "למדינת ישראל יש לוויינים מהטובים בעולם. ממש מהשורה הראשונה, עם המעצמות הכי גדולות, עתירות משאבים וממון".

למה צה"ל צריך להיות מעורב בחקר החלל?

"כי משתמשים בחלל גם לצרכים צבאיים. למה, בעצם, נכנסה מדינת ישראל לתוכנית החלל מיד לאחר הסכם השלום עם מצרים? כי גם בימי שלום את רוצה לדעת מה עושות השכנות שלך, ואחת הדרכים היא לעקוב אחריהן כל הזמן. את צריכה לצאת מתחום הריבונות של אותה מדינה ולא יכולה להיכנס אליה רגלית, ימית או אווירית. זה משאיר לך את החלל.

"ב-1967 נחתמה אמנת החלל החיצון, שאומרת שהחלל הוא של כולם ולא של אף אחד, את יכולה לעשות בו מה שאת רוצה, בתנאי שאת לא משתמשת בו לצורכי מלחמה. הענף שבו שירתי היה חלק מגוף שקראו לו 'מחלקת כלי טיס בלתי מאוישים', ושם נתנו מענה ביטחוני יותר טוב במקומות שאי אפשר להגיע אליהם, שלא רוצים לסכן חיי אדם".

מהם הפיתוחים הכי מסעירים היום בחלל?

"בעשור הבא נחזור לירח כדי לבנות בסיסים ולבחון טכנולוגיות, ושני העשורים שלאחר מכן יוקדשו למאדים. זאת תהיה היסטוריה, זה יהיה משהו שכולנו נסתכל עליו בערך כמו שאנשים פתחו ב-69' את הטלוויזיה וראו אדם על הירח. זה יהיה דבר מופלא, שיאיץ הרבה מאוד תהליכים טכנולוגיים וחברתיים, ואפילו יקדם את החוק והמשפט החלליים.

"נכון שעל פי האמנה החללית החלל הוא של כולם, אבל אם אני טסה למאדים ומיישבת אותו, האם מאדים הוא שלי? האם זה כמו המושבות האמריקאיות בעבר? מי קובע? ומה קורה עם האסטרואידים - גופים שמסתובבים סביב השמש, ועל חלקם יש מתכות יקרות? המיליארדרים הבאים יהיו אלה שיכרו מתכות יקרות מאסטרואידים".

מתי נגור שם, במאדים?

"אם את שואלת את איחוד האמירויות, הם מדברים על בניית עיר מדעית במאדים תוך 100 שנה, כשהיא סגורה ואת שולטת על כל התנאים: הטמפרטורה, הקרינה, האוויר. אם את מדברת על הפיכת מאדים לדומה לכדור הארץ, אז מדובר על אלפי שנים".

אלא שבינתיים, כאמור, החלל הפסיק להיות מגרש המשחקים הבלעדי של המדינות העשירות, וגם חברות פרטיות מנסות ליישם חזון שבעבר הלא רחוק נראה ונשמע כמו מדע בדיוני. חברת וירג'ין גלקטיק של ריצ'רד ברנסון פיתחה שילוב של מטוס וחללית שיודע לטוס בשולי האטמוספירה. הנוסעים במטוס לא רק יוכלו לצפות מכדור הארץ מבחוץ, אלא יחוו את תחושת המיקרו כבידה. כלומר, יזכו לתחושת ריחוף.

תחת הסיסמה 'ממקום למקום בכדור הארץ בפחות משעה', מפתחת חברת ספייסאיקס של אילון מאסק חלופה חללית לטיסות מסחריות. "תארי לעצמך שבמקום לטוס לאוסטרליה במשך 12 שעות, תפליגי באנייה לאסדת ים, באסדה הזאת תחכה לך חללית שיושבת על טיל, ותוך 30 דקות הטיל הזה יוציא אותך מהאטמוספירה מצד אחד ויכניס אותך חזרה לכן השיגור, והגעת לאוסטרליה בחצי שעה. גם זה אמור לקרות כבר בעשור הקרוב".

איך זה ייראה עבור הדורות הבאים?

"הם יצאו מהאטמוספירה על בסיס קבוע. יותר מזה, מאסק יצא עם פרויקט בשם 'דיר מון', שיטיס אל החלל אדם שזכה במכרז וישלם לא מעט עבור הכרטיס. יצא שהזוכה הוא יפני מתחום האמנות, שאמר את הדבר המופלא הבא: 'אני לא רוצה לטוס לבד, זאת חוויה מעוררת השראה, ואני אקח אתי לשם מוזיקאי, רקדן ובמאי קולנוע. המראות שהם יראו יעוררו בהם השראה ליצור אמנות מסוג שעוד לא ראינו'. את נחשפת לחלל ואת נפעמת לא רק ברמה הטכנולוגית, ברמה של סקרנות או אתגר, אלא גם ברמה הנפשית. לראות את כדור הארץ מבחוץ - זה פלא".

"מסעיר אותי הרעיון של תחנות חלל. נצטרך לבנות חללית דורות שמי שנכנס אליה בהתחלה זה לא מי שיגיע בסוף". עדי ניניו גרינברג / צילום: יונתן בלום
 "מסעיר אותי הרעיון של תחנות חלל. נצטרך לבנות חללית דורות שמי שנכנס אליה בהתחלה זה לא מי שיגיע בסוף". עדי ניניו גרינברג / צילום: יונתן בלום

לגלות חמצן באטמוספירה

ניניו, 43, נשואה לעידו, 41, עצמאי בתחום הבנייה. הם מתגוררים ביישוב אבן יהודה, ויש להם שלושה ילדים. היא נולדה ברמת גן, לאם אמנית ואב רופא גינקולוג, שמאוהב בחלל בעצמו ושהיה זה שחשף אותה לעולם האסטרונומיה. "כילדה בת 9 הוא היה מספר לי על מסעות בזמן, ועל מהירות האור. אחרי זה צפיתי בסרט 'בחזרה לעתיד', שבו הדגימו איך את יכולה לבנות מכונת זמן ולהגיע לעבר. באותו רגע כל האסימונים אצלי נפלו, ידעתי שאני רוצה להיות מדענית. מסעות בזמן זה רעיון שכשאת שומעת אותו בתור ילדה, את לא זורקת אותו הצידה".

מצד שני, אפילו לא השלמת את הבגרות בפיזיקה בתיכון.

"הייתי ילדה שטותניקית, פעילה מאוד בצופים, ולא שמתי משקל ופוקוס על הדברים האלה. אבל אז הייתי בהרצאה על לימודים ותעסוקה, והמרצה אמרה שאם לא בטוחים מה רוצים ללמוד, שניזכר על מה חלמנו בילדות, וכשהיא אמרה את זה - החלום התקרב אליי, והכול התחבר".

את התואר הראשון היא צלחה בהצטיינות, אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה. "את הבגרות בפיזיקה עשיתי במכינה אוניברסיטאית. למדתי שם עם המון אנשים מוצלחים, והייתי האדם היחיד בחדר שלא למד פיזיקה מימיו. היו רגעים מאוד קשים: לימודים בסופי שבוע, לילות ללא שינה ורגעי חוסר ביטחון. הרגשתי שאני בחסר, שאני מגיעה מנקודת פתיחה פחות טובה, שלא עברתי את כל הדרך כדי להבשיל. אחרי כל הצלחה, הסתכלתי אחורה בהפתעה ולא האמנתי שזאת אני שעשתה את זה.

"כשעליתי לבמה לקבל את התואר הראשון התרגשתי לא רק עבור אבא שלי, שמשוגע על התחום, אלא גם עבור אמא שלי, שהגדירה כל הזמן את הדרך שלה. היא גידלה אותי להיות חזקה, להאמין בעצמי, ביכולות שלי. אני הופתעתי מההצלחה, ההורים לא".

מה ראית בסוף הדרך?

"אותי, מדענית חלל, דוקטור לחקר החלל. ביום שבו הגשתי את הדוקטורט הרגשתי אושר עילאי, זאת הייתה פסגת כל הפסגות. אני בת 43, ולהפוך מלהיות ה'טום בוי' שחותכת סנדות כל היום, מילדה שלא למדה פיזיקה בתיכון, למה שאני עושה היום - זאת גאווה גדולה".

במסגרת הדוקטורט שלה באוניברסיטת תל אביב השתתפה ניניו במחקר הבינלאומי שעקב אחרי החללית רוזטה, שנשלחה לחקור את כוכב השביט צ'וריומוב גרסימנקו. אחת מפריצות הדרך של הניסוי הייתה גילוי חמצן באטמוספירה. "מבחינה מדעית, זאת אחת התגליות הכי מסעירות שיכולנו לחלום עליהן. שביטים הם, לכאורה, רק גופי קרח ואבק, אבל אנחנו חושבים שפעם הם התנגשו בכדור הארץ הצעיר והשאירו עליו חומרים שאת ואני עשויות מהם. 20% מהמים שלנו הגיעו משביטים, ואנחנו חושבים שהם תרמו להיווצרות החיים על פני כדור הארץ".

איזו תועלת תצמח לנו מהגילוי הזה?

"כל משימה חללית היא לא רק משימה לחקר הסביבה, אלא גם משימה להבנת העבר, זה כמו קפסולת זמן. תחשבי על זה שאת עכשיו קוברת בבית קופסה עם כל מיני חומרים בפנים. אחרי מיליון שנה מישהו מגיע לחצר שלך, ופותח אותה. הוא הוא יכול ללמוד עלייך, על התנאים שהיו, על האדמה.

"כשאת מסתכלת דרך טלסקופ ואת רואה כוכבים רחוקים, את רואה אותם כפי שהם היו בעבר, כשהאור יצא מהם. ככל שאת מסתכלת על כוכב יותר רחוק, את הולכת אחורה בזמן לתקופות יותר קדומות, וזה הקסם. כשאנחנו חוקרים את התקופות האלה, ומתקרבים למפץ הגדול, אנחנו מבינים קצת יותר טוב מאיפה הכול התחיל".

סוג של מסע בהיסטוריה?

"בוודאי. הרי מה זה אסטרונומיה? את עומדת על הר גבוה בחושך, מסתכלת על השמים ורוצה להבין מה את רואה. את לא חייבת לשאול את השאלה הזאת, את יכולה להישאר בעולמך והכול יהיה מצוין, אבל אם את כן רוצה לשאול מאין באנו ולאן אנו הולכים, לא במובן הפילוסופי או הטרחני, אלא באמת, כשאלה מהותית, אז זה בדיוק זה".

מסעיר אותי הרעיון של תחנות חלל

שילוב מגדרי הוא נושא שקרוב ללבה של ניניו גרינברג, שעדיין לא רואה חוקרות חלל רבות סביב השולחנות שבהם היא יושבת. בימים אלה היא מקדמת תוכנית חלל ולוויינים לנערות, שתתקיים באוניברסיטת תל אביב.

"כאמור, אני הייתי טום בוי. טיפסתי על עצים, ושיחקתי קלאס יחפה עם ארטיק שוקו מטפטף. הייתי ילדה שובבה כמו ילדים וילדות אחרים. למה בעצם קוראים לזה טום בוי? זה בא מאותו המקום של 'מי גאון של אמא' לעומת 'מי יפה של אבא'. התפיסה המגדרית שלנו מפריעה. אנחנו מגדלים את הילדים לא טוב, ואז כשאנחנו מסתכלים בסוף, במעבר מכיתה ט' ל-י', אנחנו אומרים 'רגע, מעט מאוד בנות בחרו פיזיקה'. באמת? למה זה קרה? נכון, אפשר להגיד שהאחוזים השתפרו, אבל האם זה שווה? רחוק מזה.

"אגב, היום בקורסי ההכשרה של נאס"א חצי מהמסיימים הם גברים וחצי נשים. יותר מזה, נשים מתאימות יותר למשימות חלל ארוכות טווח, כי הן יכולות לתפקד באותה רמת יעילות עם פחות אוכל".

איך חוסר האיזון המגדרי השפיע עלייך?

"בלימודים לתואר הראשון בפיזיקה נכנסתי לאולם ענקי, וראיתי הרבה מאוד בנים ומעט מאוד בנות. והרי אנחנו לא אטומים לגמרי, כולנו בוחנים אחד את השני, איך השיער, העיניים, הפיגורה וכל השאר. ואז את מסתכלת ושואלת, איך יכול להיות שבאולם של 300 סטודנטים יש כל כך מעט בנות, ומתחילה לתהות שאם זה ככה, אולי זה לא התחום הטבעי בשבילי.

"בדיעבד הגעתי למסקנה שזה לגמרי התחום הטבעי, אבל בהתחלה יש חששות. לפעמים את אפילו חושבת שאת יודעת תשובה לשאלה מסוימת אבל לא עונה, ואז את שומעת שמישהו אחר ענה את התשובה שלך. זה קורה לך עוד פעם ועוד פעם, ואז את מלמדת את עצמך שנשים וגברים זה אותו דבר. אז יש כאן מעט בנות, אז מה? העיקר שאני כאן".

ואיך את התנהלת, במובן הזה?

"הייתה לי מחשבה פעם שאם אני איראה מספיק גברית, אז אסתדר בעולם גברי. היום אני מבינה שאני יכולה להתלבש יפה ובנוח, איך שאני רוצה. אני יכולה להיות גם גברית וגם נשית, אעשה מה שבא לי ומה שטוב לי".
אמרת קודם שהחלום שלך הוא לצאת מגבולות כדור הארץ. לאן?

"מסעיר אותי הרעיון של תחנות חלל. מלהיב אותי לחשוב שכדי שהאנושות תגיע למחוזות רחוקים, נצטרך לבנות חללית דורות שמי שנכנס אליה בהתחלה זה לא מי שיגיע בסוף. זה מסע של אלפי שנים, עשרות אלפי שנים בטכנולוגיה שיש לנו היום. תצטרכי לבנות מושבה על חללית משייטת".

להכיל חוסר נוחות

"אני יכולה לשהות בחוסר נוחות, והייתי שם לא מעט, אבל אני מעדיפה לא לחוות את אווירת המתח. כשהגעתי לתואר הראשון בפיזיקה והיו שם בעיקר גברים, חוויתי חוסר נוחות, אחר כך נתקלתי בזה בצבא. מצד אחד, הרגשתי לא כל כך בנוח להיות האישה היחידה, כי כשאת לבד את חריגה ובולטת, זה מעלה שאלות, ואז את פחות רוצה להבליט את עצמך. מצד שני, הקולגות והמפקדים שלי התייחסו אליי בצורה שווה.

"כשזיהיתי את חוסר הנוחות, זה גרם לי להתמקצע. במקביל, ניסיתי לטשטש את ההבדלים. החלטתי שאני שמה את זה בצד, ומנסה לייצר לעצמי מרחבי נוחות דרך העניין המקצועי, ויחסי עבודה חבריים.

"במהלך הדוקטורט שוב הייתי במקום פחות נוח - מדובר על דוקטורט ניסויי במעבדה, על שעות וימים רבים של ניסויים מורכבים שלא תמיד מצליחים, ודרושה התמדה וסבלנות והעמקה בפרטים. מכיוון שאני גם אמא וגם בעלת עסק עצמאי, חוסר הנוחות הזה סייע לי לשפר את יכולת התמרון".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988