אנגליה | פיצ'ר

פאבים זה לא מספיק: מעגל הבדידות של אנגליה

הגבעות הירוקות של יורקשייר העלו בנו מחשבות על זקנה ובדידות, שאותן פוגגנו עם כמה כוסות תה של מנחה • המחוז שממנו יצאו בעבר מלכי אנגליה, מנסה היום להתמודד עם אחת הבעיות הגדולות של המאה ה-21

יורקשייר / צילום: Shutterstock.com/ א.ס.א.פ קראייטיב
יורקשייר / צילום: Shutterstock.com/ א.ס.א.פ קראייטיב

המפגשים המרתקים ביותר שהיו לנו בטיול למחוז יורקשייר, הממוקם בצפון אנגליה בואך הגבול עם סקוטלנד, היו, במפתיע, עם אנשים מבוגרים. יותר מפעם ופעמיים פגשנו אותם במקומות לא צפויים, ובכל המקרים עלו בנו הרהורים על בדידות, ועל הסיבה שבבריטניה מינו בשנה שעברה שרה לענייני בדידות.

זה לא אומר שהמפגשים האלה היו בהכרח עצובים. אחת התופעות המעניינות שבהן נתקלנו היא העסקת פנסיונרים במשרות, שאיך לומר זאת בעדינות, לא לגמרי נחוצות - אבל בהחלט מעודדות תקשורת בינאישית, שנדמה שמצבה הולך ומידרדר בעידן הדיגיטלי, ולא משנה בני כמה אתם.

כך, למשל, בביקור בטירת הווארד (Castle Howard) המרשימה פגשנו עובדים מבוגרים שהסבירו לנו בשמחה על מנהגי התקופה בזמן שהטירה נבנתה (המאה ה-18), פריטי הריהוט הייחודיים והפונקציונליות המשתנה של החדרים לאורך הדורות. כך גילינו, בין היתר, שמה שנראה היום כמו שידה מפוארת ליד המיטה, היה בעצם פעם תא שירותים, כדי שהליידי לא תיאלץ להטריח את עצמה לצאת מהחדר.

באולם הספרייה העצום והמרשים התקיימו במאה ה-19 נשפים. "במקום שאתם עומדים עכשיו עמדה פעם המלכה ויקטוריה", אמרה לנו בהתרגשות נורמה, ואז שלחה אותנו לחזור ולהתבונן בפסל האהוב עליה ביותר, שנמצא בחדר הסמוך. כשחזרנו, התפתחה שיחה על חייה הקודמים, על בעלה, שעבד גם הוא בטירה עד שלא יכול היה עוד, ועל בני משפחת הווארד, שעדיין מתגוררים כאן באחד האגפים.

בטירת סקיפטון, לעומת זאת, שסביבה התבססה עיירה שלמה, אדם מבוגר הוביל חבורת תלמידי בית ספר צעירים בין החדרים. במעקב קטן אחרי הקבוצה היה נדמה שהם חושדים שהוא והאנשים שחיו בטירה בימי הביניים הם בני אותו דור. יש מפגשים שכנראה קשה יותר לקיים.

הזדמנות נוספת הייתה לנו בספרייה העתיקה של לידס, שנוסדה בשנת 1768 ונמצאת בקומה השנייה מעל הרחוב - בקומה הראשונה היו מספר חנויות בבעלותה, והרווחים שימשו לניהולה ולהגדלת האוסף שלה. היום אורחים יכולים לבקר בה פעם בשבוע בלבד. אנחנו קיבלנו סיור כמעט פרטי בין המדפים עם מדריך פנסיונר, שניסה לעורר בנו תחושת התרגשות כשהכניס אותנו לחדר הנעול ה’סודי’, שבו מחזיקים את הספרים העתיקים החשובים ביותר.

למרות שבמבט ראשון היא לא נראית גדולה, יש בספרייה הזו לא פחות מ-200 אלף כותרים, כולל עותק מקורי של ‘מוצא המינים’ של דרווין, ומהדורות ראשונות מספריהן של האחיות ברונטה. "יש לנו את האוסף הכי גדול של ספרות ויקטוריאנית, אפילו יותר גדול מזה של הספרייה הבריטית הלאומית", סיפר לנו. אגב, הספר העתיק ביותר הוא מ-1495, ונקרא ‘טיולים לארץ הקודש’.

אבל המפגש המעניין ביותר היה באמצע הטיול לאילקלי מור (Ilkley Moor), הגבעות במערב יורקשייר, שמתנשאות לגובה 400 מטר מעל פני הים ומכוסות סלעי ענק מרשימים. מדובר במסלול הליכה מעגלי שמתחיל בטיפוס מהעיירה אילקלי (מסלול שווה נוסף יוצא מהעיירה לכיוון הפארק הלאומי 'יורקשייר דיילס'). גם אם בתחילת הדרך נראה היה שאנחנו לגמרי לבד, בהמשך נתקלנו בעוד מטיילים, רצים ורוכבי אופניים. ככל שהתקדמנו נצפו גם מקורות מים, ובעיקר נשקף נוף העמק המקסים שכולל שדות רחבי ידיים ואת הכפרים אילקלי ובן רידינג.

כשכבר היינו לקראת סוף המסלול, הגענו לבריכה רומנטית שהשתלבה היטב עם השקיעה המתקרבת. בעודנו מחפשים את הזווית הדרמטית ביותר לצילום, ניגש אלינו אדם מבוגר ואמר ‘כמה חבל שאני לא יכול לצלם את זה, שכחתי להטעין את הבטרייה של המצלמה לפני שיצאתי מהבית’. התברר שמלקולם, זה שמו, הוא צלם חובב, גר בגפו באילקלי, משפחתו מפוזרת ברחבי העולם, והוא מכיר את המקום הטוב ביותר שבו נוכל לאכול ארוחת ערב במחיר שפוי - זה שרק המקומיים יודעים עליו. מפה לשם, העברנו ערב עם מלקולם והסיפורים הבלתי נגמרים שלו, והרווחנו חוויה שאי אפשר היה לתכנן.

הנקודה הטובה ביותר להתחיל בה היא המנזר הגותי המשקיף אל העיירה. מפרץ וויטבי / צילום: גלית חתן
 הנקודה הטובה ביותר להתחיל בה היא המנזר הגותי המשקיף אל העיירה. מפרץ וויטבי / צילום: גלית חתן

365 פאבים בעיר אחת

התקופה החשובה ביותר בחיי חבל יורקשייר, שעליה גם התבססה תהילתו, הייתה במאה ה-15. בית יורק טען לכתר המלוכה, וכך החלה מלחמת השושנים שנמשכה כ-20 שנה בינו לבין בית לנקסטר, על השאלה מי יספק לאנגליה את המלך הבא. יורק ניצח, והממלכה קיבלה את אדוארד הרביעי. השקט לא נמשך תקופה ארוכה, אבל בסופו של דבר, המלך החדש מלנקסטר נשא לאישה את בתו של אדוארד, ובכך בעצם החלה שושלת מלוכה חדשה, משותפת, שזכתה לשם בית טיודור (אם כי, כידוע, גם הם לא החזיקו בשרביט לנצח).

הביקור ביורקשייר הרגיש כמו מסע של טעימות מהגבעות הירוקות, וכל מה שיש להן להציע - מסלולי טיולים בטבע, פארק פסלים עצום ומרשים, מסעדות טובות שמערערות על יבשושיות האוכל הבריטי, וכמות נכבדת של בתי תה, במיוחד בעיר יורק. פעם היא הייתה המרכז הכלכלי והמוניציפלי של האזור, אבל במהלך השנים היא הפסידה את הבכורה ללידס, שהפכה לבירת המחוז החדשה. עם זאת, בכל הנוגע לתיירות, היא עדיין במקום הראשון.

אם במשך שנים הייתה יורק ידועה בזכות האדריכלות הייחודית שלה - שילוב של בתי עץ מתקופת ימי הביניים עם ארכיטקטורה ג’ורג’יאנית - בשנים האחרונות היא ידועה בזכות ‘אטרקציה’ נוספת. קרוב ל-365 פאבים פזורים ברחבי העיר, אחד לכל יום בשנה. אם לשפוט על פי הימים שבהם שהינו בה, צעירי האזור מוכנים לבדוק כל אחד ואחד מהם.

אבל יורק, כמובן, היא לא רק מקום של אלכוהול. יש לה הרבה מה להציע לתייר הסקרן, ואנחנו לא מתכוונים בהכרח לקתדרלה המרשימה עמוסת ההיסטוריה, למרות שגם היא שווה ביקור. נקודת ההתחלה שלנו הייתה הנקודה הגבוהה ביותר בעיר - מגדל קליפורד. מדובר בשריד היחיד מטירת יורק, שנבנתה ב-1068 ומאז עברה תלאות רבות ומתקפות רבות, שבמהלכן אף הייתה חלק משטח בית כלא, ובאותם זמנים כדי לבקר בה היה נדרש אישור מיוחד.

היום כל אחד יכול לטפס על עשרות המדרגות התלולות המובילות אל המגדל, אך רק מעטים מבחינים בשלט שהוצב בתחתיתן, אשר מעיד על טבח גדול. למען האמת, כאן התרחש אחד ממקרי הטבח האנטישמיים המשמעותיים ביותר נגד יהודים בימי הביניים. בשנת 1190 כל הקהילה היהודית של יורק נלכדה על ידי אספסוף זועם בתוך המגדל, ורבים מהם בחרו להתאבד מאשר להירצח או להפוך למומרים - רעיון ששאבו, כמובן, מהיהודים שהתבצרו במצדה. כשמבקרים בשתי קומות המגדל הרחב, קשה שלא לחשוב גם עליהם.

כמעט ודילגנו על מוזיאון הטירה של יורק, שנמצא ממש ממול, אבל בסופו של דבר נכנסנו כדי להתרשם מהחיים באזור בימים עברו, ובעיקר כדי להרגיש כמעט על בשרנו איך נראו פה החיים במאה ה-19. אגף שלם במוזיאון הפך לרחוב הומה חנויות ועסקים שאופייניים לאותה תקופה, כמו ‘מוסך’ של סוסים, בית מרקחת וחנות שעונים של פעם. כשהגענו הרחוב היה מוצף אור, אבל פתאום צרצרים החלו להשמיע את קולם, הלילה ‘ירד’ ופנסי הרחוב נדלקו - מה שיצר חוויה אחרת לגמרי. חיכינו שהבוקר יעלה שוב לפני שיצאנו והמשכנו לאגף הבא - שאין מה לעשות, היה הרבה פחות מעניין.

על פי האגדה, הזעם הטהור של הנזירה הקדושה הפך נחשים למאובנים הפזורים בחוף. רובין הוד'ס ביי / צילום: גלית חתן
 על פי האגדה, הזעם הטהור של הנזירה הקדושה הפך נחשים למאובנים הפזורים בחוף. רובין הוד'ס ביי / צילום: גלית חתן

תה על פי כללי הטקס

מהמוזיאון של יורק המשכנו לסמטת שיימבלס הקסומה, ולא סתם נבחרה המילה הזו - הסמטה היוותה השראה לסמטת דיאגון שבה רכשו הארי פוטר וחבריו את הציוד לבית הספר הוגוורטס. על כן, לא פלא שיש בה לפחות שלוש חנויות שמוקדשות לקוסם הצעיר עם צלקת הברק על המצח. אגב, יש מקום להחנות את המטאטאים שלכם לפני שאתם נכנסים פנימה.

יורק, כאמור, עמוסה בבתי תה שמציעים חוויה בריטית כהלכתה, כלומר תה של ארבע אחר הצהריים על כל הסקונס המשתמעים מכך. אבל המקום המפורסם ביותר, זה שכדי להשיג בו שולחן צריך להזמין מקום לפחות שבועיים מראש, אם לא יותר, הוא בית התה של בטי.

חייבים להודות על האמת, הטקסיות שליוותה את האירוע הייתה מחוץ לאזור החיוג שלנו. לשולחן הגיע תפריט של למעלה מ-20 סוגי תה, ואז נוסף התפריט הדקדנטי של האוכל. קנקני התה שלנו הוגשו עם ספלים מהודרים, ומנות פתיחה מדויקות. בשלב הבא קיבל כל אחד מאיתנו מגדל בן שלוש קומות עם מיני סנדביצ’ונים, סקונס וקינוחים עשויים ביד אמן. כל הסיטואציה גורמת לך להשתדל לנהוג בעדינות ובשקט, בתנועות קטנות ששומרות על כל כללי הנימוס - עד שאתה מסתכל לצדדים, ומבין שמסביבך יש רק תיירים שאין להם מושג, בדיוק כמוך, מה חייבים לעשות ומה לא.

אם יש משהו שלא כדאי לוותר עליו ביורק, ומצד שני לא כדאי לעשות אותו אחרי בילוי ביותר משני פאבים, או שני בתי תה, זה טיול על חומת ימי הביניים המקיפה את העיר לאורך 3.4 ק"מ. אפשר להשקיף ממנה על העיר העתיקה, על הקתדרלה, מגדל קליפורד ונהר האוז שמקיף את העיר. חובבי הטריוויה ישמחו לדעת שיש בה 45 מגדלים, ושהאבנים בה שוקלות יחד לא פחות מ-100 אלף טון. בניגוד לטיול על חומות ירושלים, הסיור הזה הוא לגמרי בחינם.

בוויטבי רכש קפטן קוק את כישורי הימאות שלו. חנות בעיירה / צילום: גלית חתן
 בוויטבי רכש קפטן קוק את כישורי הימאות שלו. חנות בעיירה / צילום: גלית חתן

בין רובין הוד לקפטן קוק

אם היה מקום אחד ביורקשייר שבו הרגשנו כמעט בריטים, במובן הזה שלא היו בו כמעט תיירים, זהו כפר הדייגים רובין הוד’ס ביי, השוכן לחופי הים הצפוני. חייבים לומר מיד: לכפר עצמו, שקיים מאז תחילת המאה ה-14, אין שום קשר לרובין הוד. אגדות שונות שהומצאו על רוח יער עתיקה, גרמו לשם להשתרש. אבל זה לא מפריע ליהנות ממנו.

הרחוב הראשי של הכפר מתפתל מהצוקים הגבוהים לעבר החוף. יש בו מעט חנויות ובתי קפה, אבל לא התעכבנו עליהם: הייתה תחושה שמשהו ממגנט אותנו אל הים. גם ביום קר במיוחד מצאנו שם אוטו גלידה (כנראה שהם מתורגלים יותר מאיתנו), אבל עוד יותר שמחנו למצוא צדפים נהדרים. בעודנו בוחנים אותם, שמנו לב שהמקומיים גם כן עסוקים בחיפושים - אבל במקום אחר לגמרי.

בעוד שאנחנו מיקדנו את עינינו קרוב יותר לחוף, הם צעדו, שלא לומר הזדחלו, צמוד לצוקים, והפכו אבנים בניסיון לחפש משהו לא ברור. בירור קצר העלה שכולם מחפשים מאובנים של שבלולים: הספורט הלאומי ממש, אף על פי שמדובר במחט בערימת שחת. על פי האמונה, במאה השביעית לספירה הקימה הקדושה הילדה מנזר באזור, ואת הנחשים (אשר מסמלים את הרשע במיתולוגיה הנוצרית) שמצאה שם השליכה מעבר לצוקים. בזכות הזעם הטהור שלה, הם הפכו למאובנים. למה באמת יש פה כל כך הרבה מאובנים? לזה לא הצלחנו לקבל תשובה.

אגב, אלה שלא אכפת להם ללכת חמש שעות בשביל הסיכוי להשיג מטרה לא מובטחת, יכולים לצעוד דרומה עד למושבת כלבי הים הגדולה. אנחנו ויתרנו על הרעיון, ושמנו פעמינו לוויטבי, שהיא ההפך המוחלט מרובין הוד'ס ביי במראה, באופי ובגודל. במילים אחרות, היא עיירת החוף המתוירת ביותר באזור, עם דוכני אוכל ושעשועים לרוב.

אבל עם כל הכבוד להנאות החיים הקטנות, ביקור בוויטבי חייב להתחיל במנזר הגותי המשקיף אל העיירה והמפרץ שלה, ואשר היווה השראה לברם סטוקר, היוצר של ‘דרקולה’. צעדנו בין הריסות המנזר בן המאה ה-13, וחשנו כאילו אנחנו במסע אל העבר. אגב, כדי להגיע למנזר אפשר לטפס את 199 המדרגות המובילות אליו, ולחוש עצמכם כצליינים, אבל אם אתם קצת מתעצלים (כמונו) תוכלו להגיע עם הכביש ישירות אל המנזר עצמו.

מהמנזר ירדנו באותן מדרגות אל העיירה, כשהנוף הנהדר הלך ונסגר עד שהגענו למפלס הרחוב. בצד השני של המפרץ חיכה פסלו של קפטן קוק המפורסם, בן המאה ה-18, שעליו מסופר כי רכש בוויטבי את כל כישורי הימאות שאפשרו לו להפוך לרב חובל. הבית שבו התאכסן בתקופה הזו משמש כיום כמוזיאון.

לא רחוק מהפסל הוצבה קשת עצמות לווייתן - במאות ה-18 וה-19 יצאו מהעיירה ספינות רבות של מלחים אמיצים לציד לווייתנים, על שום שוויים הגבוה והאפשרות שיבטיחו רווחה למי שיצליח במשימה. רבים כשלו ואף לא חזרו מעולם, אבל אלו שכן השיגו את המטרה, נהגו לקשור את עצם הלסת של הלווייתן על תורן ספינתם, כסמל לכך שהם אלה שהרגו את החיה, ולא להיפך. לכבודם הוצבה הקשת בראש גבעה, בשנת 1853, ודרכה ניתן לראות את המנזר - שניצב ממש ממול. היום זה כנראה לא היה עובר, אבל כמו שלמדנו היטב ביורקשייר, הזמנים כל הזמן משתנים.