דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

הביקורת על מנכ"ל מליסרון - מסדר בושה לא מוצדק | דעה

העובדה שמקור ההלוואה שביקש אבי לוי מליאורה עופר, בעלת השליטה במליסרון, לא היה כספי ציבור, ושלוי היה מוכן להביא הון עצמי נכבד של 60-75 מיליון שקל לרכישת מניות מליסרון ולהעמיד ערבות אישית להלוואה - לא שינתה דבר בדיון הציבורי בעניין, שחרץ את גורלו של לוי כמי ששבר שיאים של חמדנות

אבי לוי, מנכ"ל מליסרון / צילום: איל יצהר
אבי לוי, מנכ"ל מליסרון / צילום: איל יצהר

הפרידה הצורמת בין ליאורה עופר, בעלת השליטה בחברת מליסרון, לבין אבי לוי, מנכ"ל ענקית הנדל"ן המניב בשמונה השנים האחרונות, על רקע דרישתו של האחרון לקבל מבעלת השליטה הלוואה צמודה למדד של 225 מיליון שקל לרכישת מניות מליסרון  תמורת 300 מיליון שקל, עוררה הד תקשורתי חזק והפכה בין לילה את לוי ל"דוגמן השעה" של קפיטליזם חזירי.

העובדה שמקור ההלוואה ללוי לא היה אמור לבוא מאמצעיה של מליסרון - כלומר, לא מדובר בכספי ציבור, אלא בכספים ממקורותיה האישיים של בעלת השליטה - ושלוי עצמו היה מוכן להביא הון עצמי נכבד של 60-75 מיליון שקל לרכישת מניות מליסרון ולהעמיד ערבות אישית להלוואה בתנאי ריקורס מלא, לא שינתה דבר בדיון הציבורי בעניין, שחרץ את גורלו של לוי כמי ששבר שיאים של חמדנות.

חובה לומר כי הפיצוץ בין לוי לעופר, שהביא לסיום דרכו של לוי בחברה, אינו מתרחש בוואקום, אלא מתקיים בימים שבהם האנטגוניזם לשכר בכירים מופקע צובר תאוצה. בימים אלה, שורת מנהלים בכירים בבנקים עוזבים את משרתם בשל תקרת השכר במגזר הפיננסי, לטובת אלטרנטיבות תעסוקתיות מתגמלות יותר, תוך שרבים סונטים בהם על העובדה ששכר שנתי של 2.5 מיליון שקל בשנה אינו מספק אותם. רק באחרונה, חבילת התגמולים שקיבל אייל לפידות, המנכ"ל הכוכב של ענף הביטוח, שהצעיד את חברת הפניקס להישגים נאים וחצה את הכביש לחברת שיכון הבינוי, הפילה את הלסת של קוראי העיתונות הכלכלית. 

בנתונים שכאלה, טבעי כי דרישת סף להלוואה של כרבע מיליארד שקל למנכ"ל שכיר, מוצלח ככל שיהיה, תביא להרמת גבות רבות ולסלידה. אחרי הכל, רובנו חוששים לבקש מהבוס מפרעה של משכורת לכיסוי האוברדראפט האישי שלנו, אז איך לוי, העשיר והחצוף, העז לדרוש מהבוסית שלו הלוואה של 225 מיליון שקל בתנאים נוחים?

לוי הוא מנכ"ל טוב מאוד, שהוביל את מליסרון להישגים ניכרים במהלך כהונתו, ורצה להפוך לשותף אקוויטי בכיר עוד יותר בחברה שאותה הוא מנהל. איני מוצא כל פסול ברצון של מנהל מוצלח להפוך להיות בעל מניות בחברה שבה הוא מועסק. ההחלטה אם להיענות לבקשתו של המנהל היא החלטה עסקית נטו של בעלת השליטה בחברה, ובמקרים הרלוונטיים של כלל בעלי המניות, אבל להבנתי, אין להעביר את לוי מסדר בושה על כך.

שאלת השאלות בהקשר זה צריכה להיות האם עופר חפצה בלוי כשותף בכיר בחברה (עם כ-10% מההון) בתמורה לערכים המוספים שהוא מביא לחברה? הפרישה של לוי מספקת את התשובה לשאלה זו. מדובר בהחלטה עסקית לגיטימית של עופר, אבל מכאן ועד לגינוי חוצה-מדינה ללוי - המרחק רב.

השכר האסטרונומי למנהלים, כל זמן שהוא נשען על ביצועים יוצאי דופן ומעוגן במדיניות תגמול ברורה, המאזנת בין אתגרי הטווח הקצר לטווח הארוך, אמנם מגדיל פערים חברתיים ביחס לאזרח הממוצע, אבל הוא מגוון את שכבת אילי ההון בישראל ומכניס למועדון האוליגרכיה הישראלית פרצופים חדשים. המתעשרים החדשים יכולים בתורם ליזום עסקים חדשים, שייצרו צמיחה ומקומות עבודה חדשים, וכך תימנע החברה הישראלית משלטון המשפחות העשירות לנצח נצחים.

הדיון התקשורתי בסוגיית האולטימטום שהציב לוי ביחס להלוואה הענקית, מיצבה את לוי כאולטרה-חמדן, בלשון המעטה. ואולם, בניגוד לעמדה המקובלת בעניין, אני סבור כי ללוי נעשה עוול.

הכותב הוא האסטרטג הראשי של איילון בית השקעות. כותב המאמר ו/או החברה עשויים להחזיק או לסחור בני"ע המצוינים בכתוב. האמור בכתבה אינו מהווה תחליף לשיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא שוק ההון?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות