מחקרים חדשים מנסים לפצח: מה קורה במוח של אדם שמאמין באלוהים?

מה מביא אדם להאמין באלוהים או להיות דתי? האם מבנה המוח שלו שונה משל אדם חילוני, והאם אתיאיסטים מתאפיינים במנת משכל גבוהה יותר, ודתיים הם אנשים מאושרים יותר? • מחקרים חדשים מנסים לפצח את הקשר פצח את הקשר בין אמונה לבין מה שקורה בין האוזניים שלנו • תאמינו לנו, הקול בראש

מוח / צילום: shutterstock
מוח / צילום: shutterstock

מה קורה במוח שלנו כאשר אנחנו חווים חוויה דתית? עבור אנשים דתיים זו יכולה להיות חוויה של חיבור עם אלוהים כשאנחנו מאמינים בו. חילונים לפעמים יגידו שעברו "חוויה דתית" סביב הופעה, משחק כדורגל, או סדנת יחסי אנוש. בין אם אנחנו מאמינים שהמקור של החוויה הוא מחוץ לנו ובין אם מבפנים, המדע מצא מאפיינים ברורים של המתרחש במוחנו כשאנחנו דתיים. אלה יכולים לשפוך אור על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת סביבתנו ברגעים הכי קיצוניים שלנו. מי שיבין את האופן שבו פועלת הדת עלינו, אולי ישכיל לעורר אותה במכוון, גם סביב סלב או מותג. כך עשו מן הסתם משווקי דת בכל העולם באופן אינטואיטיבי סביב "מותגי" אלוהות שונים משחר האנושות ועד היום.

אנשים דתיים מדווחים לעתים על תחושה של נוכחות אלוהית, ומבחינת רבים די בה כדי להוות את ההוכחה האולטימטיבית של נוכחות אלוהים, שאם לא כן - איזה הסבר אחר יכול להיות לחוויה שתוארה לעיל? לעיתים ישאל אדם דתי את החילוני - למה עוד תזדקק כדי להאמין? אם תראו את אלוהים מול העיניים שלכם - מה תצטרכו לראות אותו עושה או מה תצטרכו לחוות כדי להשתכנע שהוא אמיתי?

כמובן, שהחילונים יאמרו שמדובר בטריק של המוח. הרי הרגשה של נוכחות אלוהית היא בסך-הכול הרגשה: "תראו לנו מה בעולם גורם להרגשה הזו, ואז השיחה תיראה אחרת". התשובה המתבקשת מצדם של הדתיים תהיה "הרי גם את המציאות אנחנו חווים בחושינו, אז מה ההבדל? בדיוק כשם ש'אני חושב משמע אני קיים', כך גם 'אני מרגיש, משמע המורגש קיים'".

המדע בעקבות הנוכחות האלוהית

בשנים האחרונות מנסים מדענים לאפיין את החוויה שמרגישים המאמינים בנוכחות אלוהית. גם חילונים לפעמים מרגישים את הנוכחות, אולם הם לא קוראים לה אלוהים. לעתים יאמרו כי חשו בנוכחות של רוח רפאים. קיימים גם דיווחים על תחושת נוכחות של "אדם שלישי" בקרב אנשים שנמצאים במצבים קיצוניים, כגון מטפסי הרים, הרפתקנים המנסים להגיע לקוטב, טייסים במטוסים קטנים במצבי חירום וקיצון. הסיפורים הללו הם מעט אחרים מאשר סיפורי ה"נוכחות של אלוהים". כאן מדווחים האנשים במצוקה על כך שחשו ממש נוכחות של אדם נוסף, שמדבר אליהם ומעודד אותם להמשיך לדבוק בחיים ולחתור למטרה. לא נוכחות חומלת כללית, אלא ממש קול שמגיע מבחוץ. עשרות דיווחים כאלה התקבלו.

ב-2014 פורסם מחקר בכתב העת Current Biology, שהיה מורכב משני חלקים: בחלק הראשון בחנו את מוחם של אנשים שנוטים לחוש נוכחות סביבם, ובשני יצרו את התחושה הזו במתנדבים בריאים במעבדה.

תחילה, רואיינו 12 אנשים שסובלים מתחושה של נוכחות לעתים קרובות, רובם כחלק ממחלה נוירולוגית. אצלם הדיווח לא נשמע כמו זה של מטפסי ההרים וגם לא כמו של אלה שחוו את הנוכחות האלוהית. הם דיווחו על כך שהתנהלו להם כהרגלם בשגרת יומם, ולפתע חשו שמישהו עומד מאחוריהם, קרוב מדי. כשהסתובבו לא ראו איש.

סקירות MRI הראו כי בקרב אותם 12 נחקרים, נמצאו פגיעות ברקמת המוח, באזורים מסוימים. דפוס הפגיעה היה די עקבי בין המתנדבים: פגיעה באזור האחראי על חישת סימנים מתוך הגוף וחישת סימנים מחוץ לגוף בו זמנית; האזור האחראי על השפה שבה אנחנו מדברים לעצמנו; אזור המזוהה עם תודעה ותפיסת האני, ואזור האחראי על קשב למרחב.

היה די ברור שה"נוכחות" נובעת מן הגוף של המטופל. כשהמטופל עמד, הנוכחות עמדה בדיוק מאחוריו. כשהתיישב, היא התיישבה יחד איתו. כאשר זז, הנוכחות נחוותה כזזה גם כן.

על בסיס זה העריכו החוקרים כי כאשר המוח מקבל שדר מן החושים אך מתבלבל לגבי הקשר בין השדר הזה לבין הגוף, הוא עלול לחוש נוכחות של אדם נוסף באופן אשלייתי. לפיכך פיתחו החוקרים את הניסוי הבא, שבו התנסו 48 אנשים בריאים (ככל הידוע), שלא חוו חוויית נוכחות עד אז.

הנבדקים עטו כיסוי עיניים והפעילו זרוע רובוטית. בשלב הראשון כאשר הם עשו תנועה קדימה, הרובוט נע בדיוק עם התנועה שלהם ונגע להם בגב. כיוון שהסנכרון בין התנועות היה מושלם, הנבדקים טענו כי הם מרגישים כאילו נגעו בגב של עצמם, אבל הם היו רגועים ולא מוטרדים והבינו מה כנראה קרה.

כאשר התנועה הייתה כמעט לגמרי מסונכרנת אבל לא לגמרי, התחילו התגובות המעניינות של הנבדקים. הם התחילו להגיד שהם בטוחים שיש עוד מישהו איתם בחדר ואולי החדר אפילו מלא באנשים. חלקם אמרו שהם מרגישים את עצמם נעים אחורה, לכיוונה של 'הנוכחות', שניים מן הנבדקים נבהלו כל-כך שביקשו לעצור את הניסוי.

אפשר לראות מהניסוי כי קל לטשטש את אותו תהליך של סנכרון שאנחנו כל הזמן עושים בין סימנים שאנחנו מקבלים מן הגוף לעומת כאלה שאנחנו מקבלים מחוצה לו, ולפיו אנחנו שופטים מהו עצמי, מה חיצוני, מה נשלט על-ידינו ובמה איננו שולטים, ומה היחס ביניהם.

הכותל בירושלים / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
 הכותל בירושלים / צילום: shutterstock, שאטרסטוק

קסדת האלוהים - האם הכול עניין של שדה מגנטי?

"קסדת האלוהים" הומצאה בתחילת המאה ה-21, והיא אמורה לעשות את המניפולציות הללו ישירות על המוח. בקצרה, חבוש את הקסדה על הראש ותחוש בנוכחות. הסר אותה, והנוכחות נעלמת. קסדת אלוהים הומצאה על-ידי מהנדס בשם סטנלי קורן והשימוש העיקרי בה נעשה על-ידי החוקר פרופ' מייקל פרמינגר. הקסדה יוצרת סביב המוח שדות מגנטיים לא מאוד שונים בעוצמתם מאשר אלה שנוצרים על-ידי טלפון אלחוטי או מייבש שיער (כן, מייבש יוצר שדה מגנטי סביב ראשנו מעצם היותו מכשיר חשמל). השדות הללו חלשים משמעותית מאלה שנמצאים בשימוש בקסדות לטיפול מגנטי, כמו זו של חברת בריינסוויי הישראלית, למשל.

בניסוי של פרמינגר דיווחו הנבדקים על "משהו" שמתרחש בעקבות פעילות הקסדה. חלקם אכן דיווחו על נוכחות, אחרים דיווחו על מצב של חוסר יכולת לחוש בגבולות גופם, אותו היה ניתן לפרש כמעין יציאה מן הגוף. כמעט כולם דיווחו על שלווה, ברמה של כמעט אפאתיות. מי שהתנסה במדיטציה טרנסנדנטלית, טען כי החוויה מעט דומה.

אבל חוקרים אחרים (למעט אחד) לא הצליחו לשחזר את הניסויים של פרמינגר, וטענו כי מדובר באפקט פלצבו - כל נבדק נלהב הרגיש בחדר הריק את מה שהוא חשב שהוא אמור להרגיש בחוויה חוץ-גופית. פרמינגר טען כנגדם כי לא השתמשו בדיוק באותם שדות מגנטיים כמו בניסוי המקורי.
קסדת האלוהים שימשה כבסיס למספר ניסויים מעניינים, שבהם כלל לא הייתה קסדה אמיתית, אלא קסדת דמה שלא העבירה כל זרם חשמלי. חלק מן הנבדקים שקראו על הקסדה מראש והגיעו לניסוי נחושים ובטוחים שיעברו חוויה חוץ-גופית, אכן דיווחו על חוויה כזו, והחוקרים בדקו מי אלה. הסתבר כי מי שממילא נטה לחשיבה מאגית ולאמונה בתופעות פרה-נורמליות, נטה יותר גם לחוות את השפעות קסדת הפלצבו. טיפוסים סקפטיים ואנליסטיים יותר, לא חוו זאת.

הנוירולוג פרופ' אנדרו נוברג, שפיתח את תחום ה"נוירו-תאולוגיה", כתב ספר בשם הפרובוקטיבי Why God Won't Go Away, ובו ניסה להבין את מקומה של הדת במוח שלנו. הוא הגיע למסקנות דומות לאלה שהניסויים המתוארים לעיל הובילו אליהן, בדרך קצת אחרת - הוא סרק מוחות של מאמינים שעסקו בתפילה או במדיטציה, וגילה כי הקשב המופנה כולו לתהליך הפנימי, מדכא קלט חושי לתוך אזורים במוח המאפיינים תפיסת זמן ותפיסת מרחב. התוצאה היא תפיסה של אין זמן ואין מרחב, שמעוררת יראה מצד אחד, ותחושה של חיבור לכוח חזק מאיתנו מאידך.
יש לציין כי התופעות העוצמתיות מגיעות רק כתוצאה מתפילה דבקה במיוחד. כאשר אנחנו סתם מנהלים שיחה עם אלוהים, המוח נראה כמו כל מוח של אדם המנהל שיחה עם קולגה לעבודה או חבר.

אנשים שמגיעים לתהליך הזה של המדיטציה היעילה או התפילה מרוממת הרוח, כאשר הם מלכתחילה מצוידים באמונה דתית או פתיחות לאמונה דתית, מייחסים את החוויה לכוח עליון. אולם, ישנם אתיאיסטים שעושים מדיטציה והם יכולים לעבור חוויות דומות של אובדן זמן ואובדן מרחב, ולייחס את החוויה למוח שלהם, ובכל זאת ליהנות מן החוויה.

נוברג אומר בספרו דבר מעניין: אין אזור אחד במוח הקשור לכל תפיסת האלוהים של המאמינים, משום שהחוויה של אמונה מורכבת. אנשים שונים חווים את האמונה שלהם אחרת, וישנם גם סוגים רבים ושונים של אמונות. יש מי שהגיע לאמונה מתוך חוויה חוץ גופית ויש מי שמתוך חוויה של אובדן זמן ומרחב. אחרים הגיעו לכך מתוך חוויה של כמעט-מוות, ואחדים מתוך חיזיון שמיעתי או ראייתי כחלק מחוויית סמים או טראומה. יש גם מי שמגיעים לאמונה בלי קשר לאלה, ומי שמגיעים לאמונה מתוך שיקולים לוגיים שכן או לא נתמכים בחינוך שקיבלו. נראה כי דת היא מגוון של חוויות מוחיות, שאנחנו עשויים לייחס לקונספט מאוד נגיש בתרבות שלנו, קרי: אלוהים.

מתפללים במכה, ערב הסעודית / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
 מתפללים במכה, ערב הסעודית / צילום: shutterstock, שאטרסטוק

ואולי זו הקבוצה שיוצרת את האמונה?

הניסויים שתוארו לעיל אולי מסבירים תחושת נוכחות של רוחות רפאים בחושך, או אדם שלישי במצבי קיצון רגשיים, אך לא בטוח שהם מסבירים את האופוריה הנוצרת בטקסים דתיים ובחוויות דתיות אישיות. ייתכן, כי אדם שכמהה להאמין באלוהים ומרגיש פתאום נוכחות לידו, יהיה אופורי מתוך עצם התחושה שהאמונה שלו נענתה על-ידי נוכחות אלוהית. זה סימן שהוא צודק וגם סימן שזכה ליחס מיוחד מאלוהיו. אולם, ייתכן שקורה כאן יותר מכך.

הסוציולוג-אנתרופולוג אמיל דורקהיים שפעל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היה בין הראשונים להציע כי האופוריה המלווה טקסים דתיים, נוצרת מהשפעת המון האדם ולא כתוצאה מכוח חיצוני. זו אולי הסיבה שבגללה אנשים אומנם מדווחים על הופעות רוק, משחקי ספורט או על סדנאות הכוללות דינמיקה קבוצתית, כסוג של חוויה דתית.

דורקהיים ראה טקסים דתיים בדתות רבות, וטען כי כולם מאופיינים בחבירה של קהל גדול יחסית של אנשים הנמצאים בסמיכות גופנית זה לזה, ומבצעים יחד טקס כלשהו באופן מסונכרן. לדבריו, כשזה קורה, נוצרת מעין אנרגיה משותפת, שמובילה את המשתתפים לחוויה רגשית שיכולה להגיע עד מעין דליריום, אובדן קשר עם המציאות. משתתפי האירוע חשים כי הם יוצאים מתוך עצמם, ומתחברים למאגר עצום של רגש קולקטיבי. או אז מיוחסת האנרגיה של ההמון לגורם חיצוני, ונולדת דת.

מהי בעצם האנרגיה הקולקטיבית הזו שדורקהיים הגדיר אבל לא הסביר? בני אדם בסמיכות גופנית יכולים לתקשר אלה עם אלה במגוון דרכים שמשפיעות על הפרשת חומרים בגוף של כל אחד מהם - אם דרך מגע, ריח או אפילו עצם הסנכרון בין תנועות אנשים, אשר מתועד כיוצר ריגוש.

במינים אחרים, למשל חגבים, תועד מצב שבו מעל צפיפות מסוימת של הקבוצה, משנים הפרטים מאפיינים גופניים רבים שלהם, והופכים למה שנראה כמין אחר לגמרי של חרק. אולי גם בני האדם עוברים תהליך שהוא קצת כזה, ללא הסממנים החיצוניים שלו, כשאנחנו נמצאים בקבוצות צפופות ומסונכרנות?

לא נערכו מחקרים נוירולוגיים רבים סביב התופעה (קשה להכניס קבוצה גדולה של אנשים למכשירי fMRI בעודם מסונכרנים זה עם זה), אבל מחקר אחד שנערך על-ידי חוקרי בית הספר למוזיקה של אוניברסיטת מישיגן, ועסק בחוויה של שירה בציבור, הראה כי בעת הסנכרון מרגישים קהל המזמרים פחות עוררות, יותר נינוחות, וגופם מפריש יותר אוקסיטוצין.

הפסיכולוגית ד"ר שירה גבריאל מאוניברסיטת SUNY Buffalo חוקרת את התופעה הזו, והיא זיהתה אותה בהופעות, אירועי ספורט, מחאות, שירה בציבור, אך גם בחתונות וגם במקרים בהם ציבור שלם חווה חוויה דומה אפילו בלי להיות ביחד, למשל כאשר אנשים רבים עוקבים יחד בטלוויזיה אחרי אירוע חדשותי מרגש כלשהו. מסתבר שאנשים שונים רגישים יותר לחוויות הללו מאחרים - מי שנהנה מהחוויה הקולקטיבית ייטה יותר לחפש אירועים חברתיים כאלה וינכח בהם לעתים קרובות, וגם בין אירוע לאירוע יחוש יותר מחובר לקהילה שלו ולבני האדם בכלל, לעומת מי שמלכתחילה אינו נהנה באירועים. יש לציין כי גם אינטרוברטים יכולים לעבור את החוויה, על-ידי עצם הנוכחות במקום, גם מבלי להכיר הרבה אנשים מן הקהל.

נצרות / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
 נצרות / צילום: shutterstock, שאטרסטוק

מוחו של אתיאיסט שונה ממוחו של חוזר בתשובה?

האם יש הבדל בסיסי בין מוחם של אנשים דתיים ומוחם של אנשים חילוניים? הנוירולוג אנדרו נוברג שצוטט לעיל, מציין בספרו כי אנשים שעוסקים בהתמדה במדיטציה או בתפילה, מאמנים את החלקים במוח שלהם הקשורים לקשב, האזורים הללו מתפתחים וכנראה שהאנשים הללו הופכים ובים יותר בהתמדת קשב מן הממוצע.

אצל אנשים שחזרו בתשובה, נמצא היפוקמפוס קטן יותר מאשר אצל אתיאיסטים. ההיפוקמפוס הוא החלק במוח שאחראי לחבר זיכרונות ביחד, ולאפשר שליפה טובה שלהם. האם היפוקמפוס קטן הוא הסיבה שהם חזרו בתשובה? או שהוא קטן משום שהם לא רוצים לזכור את העבר שלהם? חוקרים מסוימים טוענים כי היפוקמפוס מתכווץ כתוצאה מלחץ נפשי, שיכול היה לגרום לאדם חילוני לחפש את הדת, או שיכל היה להיגרם מכך שהוא הרגיש דתי בתוך קהילה חילונית ולא ידע ליישב בין הדברים. השאלות הללו נראות ככאלה שאפשר לענות עליהן במחקר, אך התשובות עדיין לא כאן.
לאנשים דתיים יש לרוב רמות גבוהות יותר במוח של החומר דופמין, שקשור בשמחה ומוטיבציה ונמצא בתרופות מסוימות נגד דיכאון. בהתאם, אנשים מאמינים הם לרוב קצת מאושרים יותר, בממוצע.

כאשר נותנים לאנשים לא דתיים דופמין, הם לפעמים הופכים קצת מאושרים יותר, אבל לא נהיים דתיים בהינף יד. הם כן הופכים קצת דומים יותר לדתיים בביצוע משימות תפיסתיות מסוימות. כך למשל אדם דתי נוטה יותר לראות פרצוף או אות בתוך בליל של צבעים וצורות (תסמונת ה"פנים על הירח"), בעוד שאתיאיסט ימשיך לרוב לראות שם סתם בליל, לפעמים אפילו אם צוירו פנים או אות בתוך הבליל בכוונה. תחת השפעת הדופמין, גם האתיאיסט יתחיל לראות פתאום פנים, אותיות ודפוסים שונים.

ציינו כי דתיים הם מאושרים יותר? כן, בהכללה, אבל בעיקר אם הם מאמינים באלוהים אוהב, סולח וחומל. לעומת זאת אנשים שמאמינים באלוהים נוקם ונוטר, וחשים בעקבות זאת רגשות אשמה עזים או רגשות סלידה וכעס חריפים כלפי כל מי שאינו דתי מאותו תת-פלג זהה לשלהם - יתפתחו אזורים במוחם הקשורים לשנאה וכעס ואשמה, והם לא יהיו מאושרים במיוחד.

חוקרים מאוניברסיטת קייס ווסטרן שחקרו אנשים דוגמטיים, כלומר אנשים שבטוחים שהם צודקים ואינם פתוחים לשכנוע (כמו כולנו, אבל קצת יותר מהממוצע), הם בהכללה דווקא אנשים שקשה להם להשתמש בכלים אנליטיים. נראה כי הדוגמטיות היא הדרך שלהם להישאר משוכנעים בצדקתם כאשר בחינה מחדש של העדויות המונחות לפניהם לא עוזרת להם בכך. אנשים דוגמטיים אינם בהכרח דתיים, אך יש להם אמונה שקשה לערער.

מחקר שפורסם ב-2017 על-ידי חוקרים מאוניברסיטת מיזורי, מצא קשר בין נטייה אישית לפתיחות לחוויות דתיות ומיסטיות, לבין נטייה מוחית לכיוון אפילפסיה, מחלה המאופיינת בפעילות יתר באזורים מסוימים של המוח. המחקר הזה נערך משום שעוד לפני כן, נמצא כי התקפים אפילפטיים יכולים לעורר חוויות דתיות.

האם מחקר הנוירו-תאולוגיה מוכיח שאין אלוהים וש"הכול בראש"? החוקרים נרתעים מלומר דבר כזה, כפי שהם נרתעים מלומר את היפוכו - שהעובדה שיש לנו מוח שנראה בנוי לחוות חוויה דתית, היא הוכחה לכך שכוח עליון תכנן אותו כך. לדבריהם, אנחנו יכולים לראות במכשיר MRI את החוויה האנושית. מה גורם לחוויה הזו? את זה יצטרכו להכריע אחרים. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988