הפלייליסט של החיים

קרן ויזמן, סמנכ"לית שיווק בחברת סיבוס סודקסו, בחרה באירוויזיון שכבר מזמן לא סתם תחרות שירים רגילה, אלא סוג של קאלט

האירוויזיון / צילום : Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב
האירוויזיון / צילום : Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב

עבור מעריציה הישראלים של תחרות האירוויזיון, היה הניצחון של נטע ברזילי עם השיר Toy הזדמנות בלתי חוזרת להביא לרגע את הקרנבל "הביתה". זה לא עניין של מה בכך. כמעריצים שרופים הם נוסעים כמעט לכל תחרות בכל מקום באירופה. אז תנו להם להרגיש "מארחים" ולעשות good time לאלפי המעריצים שהגיעו לתחרות מהארץ ומחו"ל. והם בהחלט יודעים הכי טוב איך לעשות את זה.

ולא רק ישראלים. מדובר במיליוני מעריצים של האירוויזיון בעולם, שמכורים לתחרות ולכל מה שסביבה ברמות קשות, לא רק בזמן התחרות אלא במשך השנה כולה. הם שומעים בלופ את שירי האירוויזיון לדורותיהם ואף מגדירים אותם "הפלייליסט של החיים שלנו". הם פעילים בקבוצות שונות בוואטסאפ, בפייסבוק ובאינסטגרם. הם מגיעים לתחרויות עטופים בדגלי הלאום שלהם ועוטים על עצמם תלבושות נוצצות, רעשנים ומה לא.
הם מתעדכנים בקביעות ולאורך כל השנה במה שמתרחש, במה שיתרחש, כולל בהכנות, זהות המנחים והאולם שבו יתקיים האירוע. והם מוציאים כסף רב על כל מה שקשור לתחרות: טיסות, כרטיסים יקרים מאוד לתחרות עצמה ורצוי גם לחזרות, מסיבות עם כיבוד והקרנה לפני ואחרי התחרות, אביזרים וגאדג'טים, דיסקים. הם לוקחים חופש מהעבודה, גם אם זה כרוך בסכומים גדולים ובהפסדים גדולים.

למה זה קורה? מה גרם לתחרות הבינונית הזו ברמה האמנותית-מוזיקלית שלה, לסחוף אחריה כל כך הרבה אנשים? להערכתי, לאורך השנים התעלמו בסביבה האמנותית בעולם מתחרות האירוויזיון והתייחסו אליה כאל תופעה שולית, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בתרבות חברתית פופולרית שמושכת אנשים, ושיש לה בהחלט מקום בתקופתנו. מעין שיח אלטרנטיבי לשיח המיינסטרימי.

אף שהיא נחשבת לעתים קרובות לקיטש, מחזיקה תחרות האירוויזיון בוותק של יותר מ-50 שנות קיום והיא בהחלט יצרה מסורת. ההתייחסות אליה היא כבר יותר מאשר אל תחרות שירים רגילה. האירוויזיון הפך לסוג של קאלט - ולך תנסה לצאת נגד קאלט.

יש כאן גם סוג של לוקאל פטריוטיזם. הזמרים מתחרים עבור המדינה שהם מייצגים ולתחרות יש אפקט של גירוי התודעה הלאומית. המחמירים יאמרו שמדובר בעצם ביחסים שבין הזהות לתרבות, ובתפקיד התרבות הפופולרית בבניית הזהות התרבותית. אבל המעריצים עצמם, מתברר, כנראה מאוד זקוקים לזהות ולהשתייכות הזו. רק תחשבו על האתגר - בשלוש הדקות של ביצוע השיר מייצרים מופע מוזיקלי שמייצג לאום וזהות של כל מדינה. הזהות המדינית מתורגמת באופן שימשוך וימצא חן בעיני כל אירופה, והמיתוג כולו מנוצל לבניית תמונה תיירותית אטרקטיבית של המדינה המתחרה. וכל זה בשלוש דקות.

ולראיה - עם השנים הלכה והשתכללה עדת המעריצים של תחרות האירוויזיון, ואף הוקמה OGAE International - רשת של 40 מועדוני מעריצים סביב העולם. לכל מדינה שהשתתפה אי פעם באירוויזיון יש הזכות למועדון מעריצים כזה, וכרטיסים למופע נשמרים עבורם כחלק מהמסורת. הם אפילו מארגנים הצבעות עבור הפייבוריטים שלהם ומשקיעים בזה המון זמן ואנרגיה. וזו סיבה חשובה מאין כמותה להפוך את האירוויזיון לסוג של דת עבורם.

עם השנים החוויה הלכה והתעצמה, המעריצים יכולים להסתובב בכפר האירוויזיון בעיר המארחת, באירוקלאב - אולם האירועים ובו המשלחות, העיתונות והמעריצים. זה המקום להיות, להיראות, ליהנות ולנוח. ואל תשכחו שכל אירוויזיון הוא הזדמנות לבקר במדינות שונות, לפגוש תרבויות חדשות וחברים חדשים, לטייל, לחגוג במסיבות, לבלות ולחיות את השונות ואת הגיוון האנושי בתוך מעין בועה סובלנית וסבלנית.
וכך, גם כשהמוזיקה, או רובה, היא "בסדר" עד בינונית, הרי שהאירועים והבילוי מחפים על כך. איך אמר אחד האוהדים השרופים? "אם אתה שותה מספיק, אתה יכול לרקוד לצלילי כל שיר, אפילו ממש גרוע".