ערי מדינה: המגה-ערים שלא סופרות את הממשלות מנסות להציל את עצמן ואת כדור הארץ

בעולם שבו מנהיגי המעצמות מתעלמים מהסכנות הגוברות של שינויי האקלים, ואפילו מחבלים לעתים במאמצים להגיע להסכמות בינלאומיות בנושא, יותר ויותר ערים גדולות וחזקות מחליטות לפעול בעצמן ולנהל מדיניות חוץ משלהן • האם אנחנו בפתחו של עידן שיגדיר מחדש את היחסים שבין מגה-ערים למדינות הלאום?

לוס אנג'לס במבט אווירי / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
לוס אנג'לס במבט אווירי / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב

קצת אחרי שסוכנת הנדל"ן המטופחת הראתה ללקוחה הסקרנית שלה את נוף קו המים שנשקף ממרפסת דירת היוקרה, ורגע אחרי שהיא הציגה לה בגאווה את חדרי השינה הצבועים בצבעים רכים, שתי הנשים גלשו לשיחה על העתיד. "המדענים והכלכלנים והפעילים הסביבתיים עם התחזיות שלהם לגבי מה שיקרה בעתיד למיאמי ביץ' לא מבינים עד כמה האזור הזה עשיר", אמרה המתווכת בשכנוע עצמי עמוק כשהיא נשאלה מה יקרה לעיר כשגובה פני הים יעלה מעבר לרמה מסוימת, והמים יתחילו לפלוש אליה.

היא הסבירה שבניינים חדשים נבנים מראש כשהם מוגבהים מעט מעל פני השטח שסביבם, שהעירייה מגביהה מדרכות וכבישים בכל העיר, ושמשאבות ענק נבנות בכל מקום כדי להיפטר מהמים שכבר עתה מציפים חלקים מהעיר לעתים קרובות. ה"לקוחה" - העיתונאית שרה מילר מהמגזין המקוון Popula שהגיעה למיאמי ביץ' בניסיון לברר עד כמה עמוק הדיסוננס הקוגניטיבי של תושביה - התרשמה שהמתווכת באמת מאמינה שיהיה בסדר.

על אף שמיאמי נראית משגשגת ופורחת מאי פעם - עגורנים ממלאים את קו הרקיע שלה, הנדל"ן נבנה ונמכר והמחירים רק מאמירים - רוב המדענים סבורים שהחיים בה ישתנו באופן דרמטי תוך כמה עשרות שנים. אחרי כ-2,000 שנים שבהן מפלס הים מולה נותר ללא שינוי, מאז שנת 1900 הוא עלה ב-16 סנטימטרים ועל-פי רוב התחזיות, עד שנת 2050 הוא צפוי לעלות בעוד 50 עד 84 סנטימטרים. אם מגמת ההתחממות של כדור הארץ לא תיעצר, המצב יהיה חמור בהרבה. על-פי התחזיות שמתבססות על תרחיש כזה, בשנת 2100 פני המים בעיר כבר יהיו גבוהים בלא פחות ממטר וחצי מעל גובהם הנוכחי.

מיאמי רחוקה מלהיות מקרה בודד. גם אם בני האדם יפסיקו כבר היום לשחרר לאטמוספירה את מגוון הרעלים שגורמים לכדור הארץ להתחמם ולקרחונים שבקטבים להתפרק ולהתמוסס, פני הים צפויים להמשיך לעלות. עלייה של מטר אחד בלבד בגובה פני הים תיאלץ כ-190 מיליון בני אדם בעולם לנטוש את בתיהם. עלייה של שלושה מטרים תסכן מאוד את עצם קיומן של ערים עצומות כמו ניו יורק ושנגחאי.

הכתבה של מילר אומנם עסקה בעיקר בעוצמת היכולת האנושית להמשיך להתנהל בעולם כאילו שאין תאריך תפוגה אפל שמרחף מעל אינספור קילומטרים רבועים של אדמה שעתידים להיעלם לתוך הים, אך היא גם מיקדה זרקור על חלק מהמאמצים שעיריית מיאמי משקיעה בניסיון להיערך לעתיד. ואף שמילר לועגת לחלק מהמאמצים הללו, יש בהם חשיבות רבה, גם אם את מיאמי עצמה הם לא יצליחו להציל.

בעולם שמנהיגיו אינם מסוגלים להגיע להסכמות מחייבות לגבי צמצום כמות הפליטות לאטמוספירה, ושבו נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, חיבל במאמצים להגיע אליהן באופן כמעט בלתי נתפס, יותר ויותר ערים מגיעות למסקנה שאסור להן להמתין עד שהמדינות שבהן הן נמצאות יחליטו לפעול.

כבר אלפי שנים שערים ממלאות תפקיד משמעותי בהתפתחות התרבות האנושית, ומעמדן רק הולך ומתעצם. לא רק שכבר עתה מייצרים מרכזים עירוניים יותר מ-70% מהתמ"ג העולמי, אלא שעל-פי נתוני האו"ם, עד שנת 2050 יחיו שני שלישים מתושבי כדור הארץ בערים.

ריכוז העוצמה הזאת, יחד עם ההבנה שלצד העובדה שערים נמצאות במוקדי הבעיות הקשות ביותר שעמן מתמודד העולם - שינוי האקלים, גלי הגירה ופליטים ואי שוויון בהכנסות - מרכזים עירוניים הם בדרך כלל גם אלו שמהם מגיחות יוזמות חדשניות, מביאים עמם את בשורת דיפלומטיית הערים.

מספר הולך וגדל של ערים בארה"ב, וגם במקומות אחרים, מנהלות בשנים האחרונות מדיניות חוץ משלהן. פרנסיהן קושרים קשרים הדוקים מאי פעם עם ערים אחרות בעולם שמתמודדות עם בעיות דומות, מחליפים עמן רעיונות וטכנולוגיות ומנסים למלא את הוואקום שפערה מדיניות החוץ האימפוטנטית של מדינות הלאום. במהלך התהליך הזה צוברות העיריות ניסיון יקר ערך. הן לומדות לא רק על היתרונות היחסיים שלהן ועל הדרכים לגייס למאבק משאבים, תמיכה ציבורית וטכנולוגיות יצירתיות, אלא גם על מגבלות הכוח. כנס ראשי הערים C40 שייערך בסתיו הקרוב בקופנהאגן, ויוקדש רובו ככולו למציאת דרכים מהירות ואפקטיביות להילחם בהתחממות הגלובלית ברמה העירונית, הוא דוגמה טובה למגמה. גם תל-אביב תהיה שם.

מי הרשות המבצעת האמיתית?

מנהל המרכז לשלטון מקומי באוניברסיטת תל-אביב ושר הפנים לשעבר, אופיר פינס-פז, מסכים שמגמת שיתוף הפעולה הבינלאומי בין עיריות אכן מתחזקת מאוד, אך מזכיר שיוזמות דומות בין רשויות מקומיות בתחום הקיימות החלו לפני עשרות שנים במסגרת ארגונים כמו ICLEI.

"על-פי התזה שמניעה שיתופי פעולה כאלו, מי שיכול לחולל את המהפכה הסביבתית ואת המאבק בהתחממות כדור הארץ זה השלטון המקומי ולא השלטון המרכזי", הוא מסביר. "כל הניסיון של מדינות להתמודד עם משבר האקלים הוא כישלון קולוסאלי עד רגע זה. אין שום דרך אחרת להגיד את זה. כל היעדים שקבעו - אף פעם לא עמדו בהם; כל הסכם שנחתם - לא יושם באמת. לכן מגיעים בכל פעם לוועידת אקלים חדשה ומנסחים הסכם חדש. האו"ם לא מתפקד. זה אומר שיש תסכול עצום אצל כל מי שמתעסק בנושא הסביבה מכך שהמאבק בהתחממות כדור הארץ הוא פשוט ביזיון. התוצאה של ההתחממות הזאת תגיע קודם כול לערים. ערים שנמצאות על החופים של העולם הן אלו שייפגעו ראשונות מעליית מפלס הים. זה נכון שזה ישפיע על מדינות, אבל בסופו של דבר, לא כל המדינה יושבת על הים אלא הערים שלה. ומכיוון שהן פשוט רואות שהממשלות לא עוזרות - לא בכסף ולא בהיקף שצריך - הן מבינות שהן יצטרכו לדאוג לעצמן".

אופיר פז פינס / צילום: יח"צ
 אופיר פז פינס / צילום: יח"צ

כדוגמה לאוזלת היד של המדינות שלא מצליחות להגיע בינן לבין עצמן להסכמות על דרך הפעולה כלפי התחממות כדור הארץ, פינס-פז מתאר פגישה שהיה עד לה בשולי ועידת האו"ם לשינוי האקלים ב-2009 שנערכה בקופנהגן. "נשיא ארה"ב אז, ברק אובמה, ממש התחנן שם בפני מדינות העולם השלישי להפחית את כמויות גזי החממה שהן פולטות. אחר כך הייתי עם הנשיא פרס שייצג את ישראל, ואיתנו בחדר היו אובמה ונשיא ברזיל בזמנו, לולה דה סילבה, שעכשיו יושב בכלא. לולה אמר לו: 'אדוני הנשיא, אתה לא מתבייש? אתם שחטתם אותנו והשתמשתם בנו, וסוף-סוף גם אנחנו יכולים לייצר כלכלות חדשות, ועכשיו אתה אומר לנו לסגור מפעלים ותחנות כוח? אתה חושב שבאמת נשמע לשטויות שלך? רק ארה"ב צריכה לסגור מקומות ולצמצם את הפליטות שלה!'. אני לא אשכח את זה, זה היה מטורף.

"אובמה היה בשוק, אבל לולה קיבל תמיכה אדירה, רוב המדינות שהיו שם תמכו בו ולא באובמה. זה רק מראה לך כמה זה מסובך להגיע להסכמות סביב הנושאים האלו ברמת המדינות. אז במצב כזה, באות הערים הענקיות ואומרות 'בואו נעשה הסכם בין ערים, והוא יהיה יותר חזק מהסכם בין מדינות'".

אובמה ונשיא ברזיל לשעבר לולה דה סילבה / צילום: רויטרס Chris Wattie
 אובמה ונשיא ברזיל לשעבר לולה דה סילבה / צילום: רויטרס Chris Wattie

סיבה נוספת לכך שערים רבות החליטו שלא לחכות שהממשלות המרכזיות בארצותיהן יירתמו למאבק בהתחממות הגלובלית היא האיתנות הכלכלית שלהן. "בהסתכלות על שלטון מרכזי מול שלטון מקומי בכל העולם, כולל בישראל, רואים מגמה מאוד ברורה של התחזקות השלטון המקומי והיחלשות השלטון המרכזי", מוסיף פינס-פז. "זה קורה גם בגלל תופעת העיור הגדולה, אבל גם בגלל היכולת של רשויות מקומיות לייצר הכנסות עצמיות בהיקפים אדירים שמפחיתות את התלות בשלטון המרכזי. היכולת הזו להגיע לעצמאות כלכלית מורגשת בהרבה ערים בעולם ובמיוחד במגה-ערים".

עניין נוסף שפינס-פז מדגיש הוא יכולתן של ערים להניע תהליכים במהירות גבוהה בהרבה מכפי שהמדינה מסוגלת. "במדע המדינה תמיד מגדירים את הממשלה כרשות המבצעת, אבל יש היום שאלה גדולה ואמיתית מיהי הרשות המבצעת האמיתית - השלטון המרכזי או השלטון המקומי", הוא אומר. "חלק גדול מכושר הביצוע עובר לרמה המקומית, גם בגלל ההכנסות, אבל גם בגלל הזריזות של השלטון המקומי לעומת האיטיות והסרבול של השלטון המרכזי שעתיר ברגולציה, ביורוקרטיה ופוליטיקה. כל זה מוביל למקום שבו השלטון המקומי אומר 'אם אין אני לי מי לי' ומבין שאם הוא יהיה תלוי בשלטון המרכזי, הוא והתושבים שלו ישלמו את כל המחיר על הכישלון הנורא של המדינות לשנות את המצב. הסכם קיוטו היה ב-1998 ואנחנו עכשיו ב-2019! זה באמת אחד הכישלונות הכי גדולים שאפשר לתאר".

"מעצבי מדיניות חוץ שנהגו לפעול ברמה הלאומית עשויים להיות מופתעים מעד כמה ערים הן שחקניות גלובליות בפני עצמן", כתבה לאחרונה במגזין Foreign Policy נינה האצ'יגיאן. "תחת הנשיא לשעבר ברק אובמה, שימשתי כשגרירת ארה"ב באיגוד האומות הדרום מזרח אסייתיות, וכיום אני סגנית ראש העיר הראשונה לעניינים בינלאומיים בעיריית לוס אנג'לס. במעבר שלי לשלטון העירוני גיליתי שאני עדיין מתקשרת עם דיפלומטים, מנהלת משא ומתן על נוסחים של הסכמים, ומשתתפת בישיבות בין ראשי מדינות למנהל שלי. ההבדל הוא המיידיות של התוצאות, והמטרה, שהיא לפעול למען אנשים שמתגוררים במטרופולין אחד בלבד. ישנו חופש במיקוד הזה: אנו יכולים לקיים יחסים מועילים עם עמיתים זרים גם כאשר מתעוררים מתחים ברמה הלאומית, ואנחנו יכולים ליצור שיתופי פעולה עם מגוון של שחקנים ברמה המקומית שיכולים לעזור לנו לקדם את היוזמות שלנו - מבני קהילות גולות, דרך בעלי עסקים ועד מלכ"רים ואמנים".

בנוסף לכל הסיבות הללו, ניתן לנחש שהעיריות מרגישות שמאמציהן להילחם בהתחממות כדור הארץ לא רק שלא ייתקלו בהתנגדות של האזרחים החיים בתחומן, אלא שהם אפילו יזכו אותן בתמיכה פוליטית של ממש. תושבי ערים היו מאז ומתמיד משכילים יותר וליברלים יותר מתושבי הפריפריה. המאפיינים הללו חופפים מאוד לאלו של פעילים פוליטיים בתחום שינוי האקלים או לפחות לאלו שלא מכחישים את עצם קיומו.

לערים יש גם מסורת ארוכה של הובלת מהלכים תרבותיים שמביאים בבוא הזמן לשינויי נורמות במדינות שעוטפות אותן. אפשר להרחיק לכינון הדמוקרטיה באתונה או לאירועי המהפכה הצרפתית שהחלו בפריז, אבל לא חייבים. קחו למשל את החלטת עיריית תל-אביב לאמץ את מצעד הגאווה ב-1998 - הרבה לפני שהשיח המקבל והמכיל כלפי קהילת הלהטב"ק הפך למעין בון-טון ישראלי, או את החלטתה לממן בעצמה את חינוכם הבסיסי של ילדי מבקשי המקלט לפני שמשרד החינוך פעל בתחום.

פינס-פז אומר שהוא לא מופתע מכך שהכוח שדוחף את היוזמה הנוכחית במסגרת ארגון ראשי הערים C40 מגיע בעיקר מלוס אנג'לס וסן פרנסיסקו שבקליפורניה. "קליפורניה היא המדינה הכי גדולה בארה"ב מבחינת מספר התושבים, והיא סובלת מאוד מהתחממות כדור הארץ כי היא מדברית ויש בה בעיות מים קשות. הם כמובן יוצאים מדעתם מזה שטראמפ לא עושה כלום, ואפילו אובמה לפניו אכזב אותם, כי הוא הלך הרבה פחות רחוק מכפי שהוא הבטיח שהוא יילך בכל הקשור במאבק בהתחממות כדור הארץ. הערים הללו מאוד חזקות. לוס אנג'לס בקושי צריכה את קליפורניה, שלא לדבר על ארה"ב. מגה-ערים - כאלו שיש בהן יותר מ-8 מיליון איש - באמת לא צריכות את המדינה שבתוכה הן נמצאות. ואתה יודע מה? זה נכון גם לגבי תל-אביב. היא באמת צריכה את ישראל? בוא נגיד את האמת - לא. ותל-אביב היא מאוד קטנה למרות שהיא אוהבת לחשוב שהיא גדולה".

עיר בארה"ב לא זקוקה לממשל

אז מה יכולות ערים לעשות כדי לצמצם את הנזק לכדור הארץ ולשפר את מצב האנושות? ראשית, הן צריכות להזכיר לעצמן שמרכזים עירוניים מייצרים לא פחות מ-70% מכל פליטות הגזים הגורמים להתחממות הגלובלית. שנית, הן חייבות להיות מודעות לכוחן ולהבין שלאור גודל וריכוז האוכלוסייה שבהן, לסדרה של שינויים מקומיים במקומות רבים בעולם בהחלט יכולה להיות השפעה מרשימה על התמונה הגלובלית. כך למשל, מגה-עיר אמריקאית לא זקוקה לשום אישור מהממשל הפדרלי המזיק של טראמפ כדי לנקוט שורה של צעדים שיפחיתו את רמת הפליטות שלה.

היא יכולה לצמצם באופן ניכר את כניסתן של מכוניות לשטחה באמצעות השקעה בתחבורה ציבורית, הטלת אגרות גודש או מתן תמריצים לשירותי נסיעה שיתופית; היא יכולה להוריד את הטמפרטורה ואת זיהום האוויר שבתוכה באמצעות הוצאת מפעלים ובתי מלאכה מחוץ לתחום המוניציפלי שלה; והיא יכולה להעביר חוקים ותקנות שיחייבו יזמים להתקין בבניינים החדשים שהם בונים קולטני שמש ולשתול לצדם יותר עצים.

כשהנשיא טראמפ הודיע באביב 2018 שארה"ב תפרוש מהסכם פריז, התחייב ראש עיריית לוס אנג'לס אריק גרסטי כי עירו דווקא תכבד את ההסכם. מיד לאחר מכן, הוא פעל כדי לצרף אליו 400 ראשי ערים בארה"ב שמייצגים יותר מ-70 מיליון אמריקאים והקים תאגיד שמאפשר לערים רבות לאחד את כוח הקנייה שלהן כדי להשיג דילים משופרים במחירים של אוטובוסים חשמליים, ולהביא לכך שציי הרכב הגדולים שבשירות אותן ערים יהיו רכבי אפס פליטות. לוס אנג'לס עצמה הצליחה ב-2016 לצמצם את פליטת הפחמן שלה ב-11% והכריזה כי עד 2050 היא מתעתדת להגיע לאפס פליטות פחמן.

ראש עיריית לוס אנג'לס וראשת העיר פריז בכנס C40./ צילום: רויטרס CHARLES PLATIAU
 ראש עיריית לוס אנג'לס וראשת העיר פריז בכנס C40./ צילום: רויטרס CHARLES PLATIAU

ואיך מתייחסות לכל העניין הזה המדינות הריבוניות? על פניו, אמורה להיות להן בעיה עם העובדה שהערים שנמצאות בתחומן וכפופות לחוקיהן מנהלות מדיניות חוץ עצמאית. בפועל, נראה שהממשלות המרכזיות לא עושות הרבה כדי לשנות את המצב פשוט מכיוון שהוא נוח להן - גורמים אחרים מטפלים במקומן בבעיות סבוכות ויקרות.

האם כל זה יוביל בעתיד להיחלשות מדינת הלאום במתכונתה הנוכחית? קשה מאוד לדעת. על אף עושרן של ערים רבות שלוקחות חלק ב-C40, יש להן משאבים מוגבלים יחסית לאלו שעומדים לרשותן של מדינות. לערים אין יכולת חוקית לחתום על בריתות והסכמי סחר שמחייבים את המדינה שבהן הן נמצאות, וכוח האדם שמטפל בשמן בעניינים בינלאומיים מצומצם למדי.

עם זאת, במציאות שבה יש גבולות פתוחים ואין סכסוכים לאומיים בוערים שמתחזקים רמות גבוהות של עוינות בין בני אדם שלא מכירים זה את זה, בהחלט ניתן לדמיין מצב שבו האינטרסים המשותפים של תושבי ערי חוף ים תיכוניות כמו תל-אביב, ביירות ואלכסנדריה חזקים יותר מהאינטרסים המסורתיים יותר של המדינות שאליהן הן שייכות. לאור חוזקתן של האוכלוסיות העירוניות, והתפקיד המרכזי שהן ממלאות ברוב תחומי החיים בכל מדינות העולם, הממשלות המרכזיות ייאלצו במצב כזה להתאים את עצמן למציאות החדשה שתתהווה. זה אולי לא החזון ההיפי-אוטופי של ג'ון לנון שדמיין עולם ללא מדינות, אבל במאבק נגד התחממות כדור הארץ, זה אולי הכי קרוב שנגיע אליו.

הזווית המקומית | "למעט מאוד ערים בישראל יש יכולת לעשות את זה"

על הזווית הישראלית של הסוגיה אומר פינס-פז כי "מדינת ישראל בגדה בגידה מוחלטת במאבק להתחממות כדור הארץ ולא עשתה כמעט שום דבר, בוודאי לא בלוח זמנים סביר. עוד כשהייתי חבר כנסת, לפני עשר שנים, הנושא הזה לא טופל כמו שצריך, ועד היום הוא לא מטופל כמו שצריך. תראה למשל את המספרים של החשמל האלטרנטיבי - כלומר שמש ורוח - אנחנו עדיין מדשדשים סביב ה-2%-3% משוק החשמל למרות שזה היה צריך מזמן להיות סביב ה-20%. אנחנו לגמרי לא במשחק, ומדינת ישראל מתרצת את זה כשהיא אומרת שאנחנו קטנים ושזה לא יעלה ולא יוריד אם אנחנו נשתף פעולה עם העולם. הסיפור הזה של התחממות כדור הארץ פשוט לא מעניין את ממשלת ישראל ואת כל המשרדים שלה. זה כמעט נון-אישיו.

"אם העיריות ייכנסו לטפל במצב, אני מאמין שזה לא יפריע למדינה, אבל קח בחשבון שיש מעט מאוד עיריות שיש להן בכלל את היכולת לעשות את זה. אני מניח שתל-אביב תירתם למאבק הזה מכמה סיבות: יש לה כוח כלכלי, היא אוהבת להיות חלק מהעולם, וכמובן שמפני שיש לה חוף ים, היא משלמת מחירים בגלל ההתחממות הגלובלית ותשלם עוד בעתיד. אולי עוד ערים כמו חיפה גם ישתלבו ביוזמה הזאת, אבל בגדול, אני לא צופה שהשלטון המקומי בארץ יהיה שחקן משמעותי בתחום הזה".

מנהל הרשות לאיכות הסביבה בעיריית תל-אביב איתן בן-עמי, אחראי על ייצוגה של העיר בכנס C40 הקרוב שבו ישתתפו קרוב ל-90 ערים מרחבי העולם. הוא משוכנע שלערים יש יכולת טובה יותר ממדינות לבצע החלטות בתחום הסביבה ונראה שהוא נלהב לקחת חלק במהלך. "ערים שמשתתפות בכנס החליטו שהן מאמצות את הסכם פריז ועושות את כל מה שצריך כדי להתמודד עם שינוי האקלים שמורגש כבר בצורה מאוד משמעותית. זה לא יקרה עוד 50 או 70 שנה אלא קורה עכשיו. ברשת הזאת יש הרבה מאוד כסף שמקבלים מתרומות וגם מחברות ביטוח ובנקים שמבינים שאם הם לא יסייעו היום בהתמודדות ובהכנה לשינוי האקלים, אז בסופו של דבר החשבונות יגיעו אליהם כמו שהם הגיעו אליהם אחרי הוריקן קתרינה וסנדי וקטסטרופות אחרות שקורות בעולם.

"אני חושב שהארגון הזה פועל מאוד נכון. אנחנו הצטרפנו להרבה מאוד קבוצות מקצועיות שמתמודדות עם ההיבטים השונים של שינוי האקלים - אנרגיה ירוקה, התמודדות עם הצפות מהירות, תנועתיות בעיר, יזמות, אוויר נקי, פסולת ומחזור ועוד. במסגרת ההשתתפות שלנו ב-C40 אנחנו מכינים החל מ-2020 תוכנית הסתגלות אקלימית לתל-אביב שאנחנו קוראים לה 'סוער וחם'. התוכנית אמורה להתמודד עם כל האתגרים והיעד המרכזי יהיה לצמצם את פליטת גזי החממה על-פי הסטנדרטים של ה-C40.

תל אביב, ישראל / צילום: shutterstock
 תל אביב, ישראל / צילום: shutterstock

"בכנס הקרוב נציג את היעדים שלנו: עד 2025 למשל אנחנו צריכים להגיע להתייעלות אנרגטית בכל המבנים העירוניים ולעבור לאנרגיות מתחדשות. משקיעים עכשיו למשל מיליוני דולרים בהתקנת פאנלים סולאריים על מבנים עירוניים, ויש עוד הרבה בניינים שסימנו. עד 2030 אנחנו צריכים לצמצם מאוד את הטמנת הפסולת. השאר צריך להיות ממוין וממוחזר. זה ארגון מאוד מסודר ועיר שלא עומדת ביעדים שלה מוצאת מהארגון".

כשאני שואל אותו אם לעיריית תל-אביב יש כוונה לצמצם פליטות באמצעות מהלכים כמו הטלת אגרת גודש, הוא אומר שהנושא נשקל, אבל לא עומד כעת על הפרק. "זה בעייתי כי אתה צריך להטיל על הציבור גזירות שהוא יכול לעמוד בהן. גם עכשיו קשה להתנייד בעיר בגלל העבודות על הרכבת הקלה, אבל אנחנו מבטלים חניות, לוקחים נתיבי תחבורה והופכים אותם או לנתיבי תחבורה ציבורית או לשבילי אופניים למרות שזה לא פשוט. זו עיר שצריכה להתנהל. יש בה עסקים ותרבות ואתה צריך לאפשר לאנשים להתנייע בה. אבל ברור שהרבה יותר קשה להתנהל בעיר עם אוטו ואנשים מבינים שהמטרה היא שהם יגיעו הנה בתחבורה ציבורית ולא ברכב פרטי. ברגע שהרכבת תתחיל לעבוד באופן סדיר יהיה לנו יותר קל עם זה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988