דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

כמה עולה קיר? אמנות במשקל נוצה ובתשלום מלא

מוסדות תרבות עירוניים סוחרים בקירות ובחללים שלהם ומאפשרים לכל אוצר או אמן להציג תערוכה ללא כל שיקול אמנותי, תמורת תשלום • המרוויחים: המוסדות והאוצרים • המפסידים: האמנים שאינם מתוגמלים וצרכני התרבות

היכל התרבות במודיעין / צילום דר אבישי טייכר מתוך ויקימדיה
היכל התרבות במודיעין / צילום דר אבישי טייכר מתוך ויקימדיה

שלום, אני מתעניינת בהקמת תערוכה בגלריה על האגם ברעננה, במה זה כרוך?

"תבואי, ואם אנחנו חושבים שזה נכון, מקבלים תאריך להצגה בגלריה. אבל זה עולה כסף".

כמה?

"לאמן או אוצר מרעננה יש קצת הנחה, ולאמן או אוצר שאינו מרעננה זה יעלה 6,000 שקל לשבועיים. אם זאת קבוצה גדולה של אמנים, זה יכול להיות 7,000 שקל".

וואו, זה הרבה כסף. ומה התאריך הפנוי הקרוב?

"התאריך הפנוי שיש לי הוא בשנת 2024, כל שבועיים מתחלפת תערוכה, יש 24 תערוכות בשנה".

ומי מאשר איזו תערוכה תוצג?

"אני אחראית על הגלריה ובוחרת את העבודות. אני אגיד לך, אני לא מבינה גדולה באמנות. הדבר היחיד שמנחה אותנו זה שלא יהיו בתערוכה עבודות פרובוקטיביות, כי זאת גלריה עירונית".

איך קרה שמוסדות תרבות עירוניים הפכו לגוף שעושה מסחרה מאמנות פלסטית? לא רק הגלריה העירונית ברעננה על האגם פועלת כך. היכלי התרבות בחיפה, בפתח תקווה, במודיעין ובערים נוספות סוחרים בקירות ובחללים שלהם ומאפשרים לכל דורש (אוצר או אמן) להקים תערוכה ללא כל שיקול אמנותי או התייחסות של ועדה אמנותית. התוצאה? תערוכות שתלויות רע, שבהן משתתף מי שיכול לפתוח את הארנק, ושעוסקות בנושאים בנאליים וריקים. תערוכה על קיץ? הולך. תערוכה על פרחים? למה לא, תערוכה על חלומות? כבר היה, וכן הלאה.

המשכן ברעננה / צילום: רמי זרנגר
 המשכן ברעננה / צילום: רמי זרנגר

המחירים אינם אחידים, ותלויים גם במיקום של היכלי התרבות ו-ווליום התנועה שבהן. מבדיקה שערכנו עולה כי העלויות נעות בין 6,000 שקל לשבועיים ועד 750 שקל לחודש. בהיכל התרבות בבת ים, למשל, לא גובים עבור הקמת תערוכות ובהיכל התרבות בתל-אביב לא עוסקים בכך, אולם שכניהם בתאטרון הבימה דווקא כן, ובתשלום.

את החוזה סוגר האוצר מול הנהלת ההיכל, והעבודה היא תמיד מול אדם אחד. משם הדרך להתפתחות של מודל תיווך שהוא מבחינת סוד גלוי בשדה האמנות והפך לנוהג פסול - קצרה. כך זה עובד: אותו אוצר שוכר מהיכל התרבות את הקיר או החלל, משלם עבורו, ובמקביל גובה תשלום מכל אמן על הצגת היצירה שלו בסכומים שנעים בין 200 ל-400 שקל להצגת עבודה אחת. סכומים אלו מכסים את עלויות השכירות (יש אוצרים שיגלמו גם את עלויות השיווק בפייסבוק ותליית התערוכה) והרווחים? ניחשתם נכון, לכיס של האוצר ולקופת ההיכל.

והאמן? יגיע אחרי שבועיים או שלושה להסיר את העבודה מהקיר, אולי עבודה שלו תימכר (זה לא קורה הרבה, מדווחים אמנים), אבל העיקר שיש תמונה לשים בפייסבוק על תערוכה שהאמן השתתף בה (בתשלום, כמובן).

"תולים עבודות על קאפה ונעלמים"

להיכלי התרבות העירוניים מגיעים מדי חודש אלפי מבקרים; הצגות, הרצאות ואירועי תרבות אחרים מושכים קהל רב. בחלל הכניסה למוסדות הללו תהיה מוצבת כמעט תמיד תערוכה של אמנות פלסטית - ציור, צילום או פיסול. דווקא אותו קהל שבוי, שמגיע כדי להיחשף לאמנויות הבמה, יכול היה לקבל הזדמנות מדהימה: ליהנות מתערוכת אמנות פלסטית.

אלא שהמודל שנוצר מייצר עיוות. אותו קהל צרכן תרבות יקבל בהיכלי התרבות תערוכות במשקל נוצה שהשיקולים להצגתן הם כלכליים בלבד. כלומר, אמן שאין ביכולתו לשלם עבור הצגת העבודה לא ישתתף בתערוכה ובכל מקרה אותם אוצרים-מתווכים מייצרים אסופה של אמנים שמוכנים לשלם על מנת לסבסד את המודל הזה. לעיוות הזה יש טעם של החמצה, ודאי בישראל שלא משופעת בחללי תצוגה בעוד שפועלים בה אמנים רבים.

גם אוצרים יש כאן לא מעט - מדי שנה מוסמכים עשרות בוגרים בתחום. עבודה בהיכלי התרבות העירוניים הייתה יכולה לתת מענה ושירותים מקצועיים, אלא שכדי שזה יקרה זקוקים המוסדות לוותר על ההכנסה המפוקפקת של השכרת חתיכת קיר פנוי ובמקומה לעודד תערוכות מהוקצעות שנעשות משיקולים אמנותיים, ולא על-ידי כל דורש או מתווך.

יש לציין כי מדובר במוסדות עירוניים שנתמכים על-ידי הרשויות המקומיות. אלה כספי ציבור ואלה מוסדות שהוקמו לטובת הציבור. מטרתם לעסוק בקידום תרבות ולשאוף למצוינות בתרבות. האירוניה היא שדווקא שם מתנהל מודל נצלני שהקשר בינו לבין אמנות רחוק מאוד.

לא רק הציבור נפגע מהמודל הזה, גם האמנים. לפני כמה חודשים העלה האמן איתי בר מנשה פוסט בקבוצת פייסבוק של אמנים בניסיון לייצר מחאת אמנים שיוצאת נגד התופעה, שאותה כינה "עושק מתוחכם", ואשר מתקיימת גם בחללים פרטיים כמו לובי של מגדלים, למשל.

"בארץ יש המון אמנים, מקצוענים וחובבנים", מסביר בר מנשה, "מטבע הדברים, כל האמנים מחפשים דרך לפרוץ החוצה. הם רוצים להתפרנס ולהתפרסם. בשנים האחרונות קמו כל מיני אוצרי אמנות ויחצ"ני אמנות שהתחילו להפיק תערוכות בתשלום בכל מיני חללים, חלק מהם מוסדות ציבוריים. הם תולים עבודות על קאפה ונעלמים, אחרי שלושה שבועות האמן בא כדי להוריד את העבודה".

א' היא צלמת חובבת בעלת טכניקה מתקדמת, אך זה לא העיסוק העיקרי שלה. מבית האמנים בחיפה ומאודיטוריום חיפה פנו אליה שני אוצרים בהצעה להציג צילומים שלה, שהיא תצטרך להפיק כמובן בעצמה, בתמורה לתשלום של 200 שקל במקרה אחד ו-400 שקל במקרה אחר. "מה שלא עולה כסף לא שווה כסף", הסביר לה האוצר אחרי ש-א’ הסבירה לו שהיא לא מוכנה לשלם עבור השתתפות בתערוכה, וגם כך הצילומים שלה כרוכים בהוצאות. "בכל מקרה לא נמכרות עבודות בתערוכות האלה", כתבה לאוצר והוא ענה לה, "זה גם נכון".

האודיוטוריום בחיפה / צילום: ויקיפדיה
 האודיוטוריום בחיפה / צילום: ויקיפדיה

יו"ר איגוד האמנים הפלסטיים, שחר פרדי כסלו, אומר: "אנחנו לא ממליצים לאמנים לשלם תמורת השתתפות בתערוכות. חשוב להגיד, בעיקר לאמנים צעירים, שלא זו הנורמה, ושאם הם מצאו את עצמם בתערוכה שהיא בתשלום, הם לא בכיוון הנכון".

"אנשים חושבים שזאת אמנות כי זה מקבל גושפנקה, הרי זה מוצג בהיכל תרבות עירוני", מוסיפה ורוניק ענבר, חברת ועד מנהל באיגוד האמנים, "אבל מקום שרוצה למתג את עצמו עם איכות אמנותית גבוהה צריך להרכיב ועדה מקצועית, ולא חסרים אנשי אמנות שגם זקוקים לפרנסה. זה לא שייך לעולם האמנות המקצועי. היכלי התרבות הם שדות פרוצים ונוצר מצב שמתפרנסים על גב האמנים ועל גב הציבור".

"זו ממלכה פרוצה"

איך קרה שהתופעה התפתחה? פרדי כסלו מסביר: "יש אנשים שצמאים להציג והתפתחה שכבה קטנה של אוצרים-עסקנים שמתפרנסים מהצמא הזה. מצוקת התקציב של רוב הגלריות הציבוריות משמעותית, והן נזקקות להשלמת הכנסה בדמות תערוכות בתשלום מהסוג הזה. כלומר, זה קשור לתמיכה תקציבית קטנה מצד הרשויות. בנוסף, יש כאן אזורים לא מקצועיים, זו ממלכה פרוצה. יש הרבה לימודי אוצרות בישראל ואפשר היה להתייחס לחללים העירוניים האלה הרבה יותר ברצינות".

עד כמה הממלכה הזאת פרוצה? באודיטוריום חיפה נאמר לנו: "אנחנו לא בודקים את החומר שמוצג בתערוכה, אין לנו ועדה או אוצר שעושה את זה. האוצרות אוספות תשלום מהאמנים ומעבירות אלינו, אנחנו חותמים את ההסכם מול בן אדם אחד. התאריך הבא שפנוי זה רק באמצע ינואר 2020". תשובות דומות התקבלו במשכן לאמנות ברעננה, מודיעין, בת ים וכרמיאל. הגורמים הרלוונטיים בהיכלי התרבות יודעים שעלויות שכירת הקירות מתגלגלות בסופו של דבר אל האמנים, אך אומרים כי "אנחנו לא מתערבים ולא רוצים לדעת מה קורה בין האוצר לאמן".

בתאטרון ירושלים, שגם בו מוצגות תערוכות בתשלום, סירבו למסור את עלויות הקמת התערוכות ולפרט מי חברים בוועדה, שעל-פי פרסום באתר מאשרת את התערוכות. בתאטרון הבימה בתל-אביב מוצגת בימים אלו תערוכה פנימית של המוסד ולאחריה, נאמר לנו, ניתן לשכור את החלל להקמת תערוכה. על-פי קולות קוראים שמתפרסמים באתרים ובקבוצות פייסבוק לאמנים, הנוהג הזה מתרחש גם בהיכל התרבות בפתח תקווה וברחובות. גם בבית ציוני אמריקה, שאומנם הוא מוסד תרבות פרטי ואינו נתמך על ידי עיריית תל-אביב אך מתפקד כמוקד תרבות עירוני, מתקיימות תערוכות בתשלום בקצב גבוה.

המודל הזה גם מייצר מצבים אבסורדיים: למשל, בגלריית "על האגם" העירונית ברעננה תיפתח השבוע תערוכת מכירה שהכנסותיה "לטובת קרן לאמנים נזקקים" - אלא שבקרן הזאת אין עדיין אמנים נזקקים. מאחוריה עומדת יזמית בתחום האמנות שמקיימת תערוכות לפי אותו מודל - היא פונה לחלל התצוגה העירוני, מגייסת את האמנים שישלמו עבור התצוגה ובכך יסבסדו את התלייה. רווחים ממכירות, אם יתקיימו, יתחלקו בין האמנים ובין האוצרת היזמית. לכאורה, ההכנסות יהפכו לקרן לאמנים נזקקים שיפנו אל העמותה בעתיד, אם יפנו. וכל זה קורה בגלריה עירונית.

במקום שאותם מוסדות עירוניים יטפחו ויחרתו על דגלם את השאיפה לאמנות פלסטית בעלת משמעות אסתטית ותכנית, הם הופכים לגלריות מסחריות. בדרך כלל, יש לציין, בגלריות לא משלמים עבור הצגת העבודות אלא מתחלקים ברווחים. דרך מוסדות עירוניים אפשר היה להגיע לקהל שאולי לא חובב מוזיאונים או גלריות והביקור במוסד יכול להיות מפגש עם אמנות טובה ומעוררת מחשבה ובאוצרות מקצועית ומרחיבת דעת. אלא שבמקום זה, הציבור נאלץ להסתפק באמנות שתלויה על הקיר משיקולים כלכליים, ולהתרשם מתערוכה על חלומות, רגשות וצילומי נוף אקראיים בהיכל התרבות העירוני.

מחיר מחירון: כמה עולה לשכור חלל במוסדות עירוניים

היכל התרבות חיפה (אודיטוריום)
שלושה מוקדי תצוגה: 1,000 שקל לשבוע לחלל הגדול, 950 שקל לשבוע לחלל הקטן, 850 שקל לשבוע לקיר וחצי. אירוע פתיחה - 650 שקל נוספים שהאוצר מחויב לשלם לזכיין של בית הקפה באודיטוריום. אין התערבות בתכנים ואין ועדה מקצועית.

היכל התרבות מודיעין
שתי גלריות, כל אחת תעלה 2,400 שקל לחודש. האמנים משלמים 300-200 שקל עבור עבודה אחת לאוצר. אין התערבות בתכנים ואין ועדה מקצועית לתכני התערוכות.

היכל התרבות כרמיאל
750 שקל לחודש לחלל שמכיל כעשרים עבודות בגודל חצי גיליון. אין התערבות בתכנים, רק אם פוגעניים.

גלריה על האגם בפארק רעננה
6,000 שקל לשבועיים ו־7,000 שקל אם מדובר באמנים רבים. הלו”ז תפוס עד סוף שנת 2024. אין התערבות בתכנים, רק מוודאים שאין עירום פרובוקטיבי.

המשכן לאמנויות ברעננה
1,650 שקל לשבועיים בקומה התחתונה, 1,650 שקל לשבועיים בקומה העליונה.
החלל יכול להכיל עשרות עבודות. אין התערבות בתכנים ואין ועדה מקצועית.

היכל התרבות תל-אביב
לא מקיימים תערוכות.

תאטרון הבימה
התערוכות בתשלום, לא נמסרו העלויות.

תאטרון ירושלים
התערוכות בתשלום (על־פי פרסום באתר יש ועדה שאמונה על בחירת התערוכות), לא נמסרו העלויות ולא בעלי התפקידים שלוקחים חלק בוועדה.

בית האמנים ע"ש שאגאל חיפה
התערוכות בתשלום. על־פי קולות קוראים תליית עבודה אחת לאמן תעלה 250 שקל, לחבר באיגוד האמנים בצפון תעלה תליית עבודה 200 שקל.

היכל התרבות פתח תקווה
על־פי קולות קוראים התערוכות בתשלום.

היכל התרבות רחובות
על־פי קולות קוראים התערוכות בתשלום.

היכל התרבות בת ים
מאפשר הקמת תערוכות ללא עלות.

תגובות: "פתוחים לרווחה כל אמן"

מעיריית רעננה נמסר: "הגלריה על האגם הוקמה במטרה לאפשר לאמנים להציג את יצירותיהם ללא כפיית שיפוט. אגף התרבות האחראי על הגלריה מפעיל שיקול דעת באישור האמנים המציגים, הנוגע בעיקר למניעת פרובוקציות ותכנים פוגעניים. כל התערוכות נאצרות על-ידי אוצרים בעלי תעודה. הגלריה לא נתמכת כספית על-ידי העירייה.
"המשכן למוזיקה ואמנויות אינו גלריה אלא מרכז קהילתי. רק אם המקום פנוי, הוא יכול להיות מושכר גם לאנשים פרטיים. כל התערוכות שנתלות הן בהכוונה של אוצר על מנת לשמור על רמה נאותה. קירות המשכן אינם מרכז רווח. המשכן הוא היכל עירוני".

מדוברות עיריית מודיעין מכבים רעות נמסר: "היכל התרבות מופעל על-ידי עמותת 'מופעים', עמותה שאינה למטרות רווח. הגלריות מושכרות לצורך תערוכות אמנות במטרה לחשוף את הקהל למגוון רחב של סוגי אמנות וסוגי אמנים. כך למשל, הוצגו לאחרונה תערכות של אמנים עם צרכים מיוחדים. כל זאת, תוך בדיקה של צוות ההיכל אשר מנהל שיח על החומרים האמנותיים.

"שתי הגלריות מצריכות תחזוקה ותפעול שוטף אשר כוללים העמדת צוות טכני להקמה ופירוק התערוכות ועוד. כל אלו מתורגמים לתשלום סמלי של 2,400 שקל לחודש, כלומר בממוצע 80 שקל ליום. היקף תמיכת העירייה השנתית בעמותה נאמד בכמיליון שקל ואינו קשור לפעילות הגלריות".

מהחברה לאמנות, תרבות וספורט חיפה נמסר: "מטרת הגלריה לעודד הצגת עבודות אמנות של אמנים מכל הרמות והתחומים. הגלריה פתוחה לרווחה לכל אמן, באופן שווה ועל בסיס מקום פנוי, תמורת תשלום נמוך שלא יהווה מכשול בפני הרוצים להציג.

"הגלריה אינה מוזיאון ועל כן אין לה אוצר, אם כי מדי פעם ישנם אוצרים המבקשים לערוך במקום תערוכות, ואנחנו נענים ברצון.בגלריה הוצגו עבודות של קדישמן וליפשיץ, כמו גם עבודות של אמנים לא מוכרים, ואנחנו שמחים לתת אפשרות שווה לכולם".

ממשרד התרבות נמסר: "המשרד אינו תומך בשוטף בכל היכלות התרבות במסגרת מבחני תמיכה. למשרד אין כל סמכות להתערב בבחירות אמנותיות של מוסדות נתמכים; כל שכן בהיכלות תרבות, שאינם נתמכים בשוטף".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות