"אנשים לא מתביישים. יש פה שפע של מחסור בטאקט"

גם גיל 90 הקרב ובא לא עוצר את ליא קניג • ויש לה הרבה מה לומר: על שחקנים, על העובדה שכבר לא מזמינים אותה לטלוויזיה ועל הסיבה שאנשים מגיעים להופעה של ג'ניפר לופז

ליא קינג / צילום: כפיר זיו
ליא קינג / צילום: כפיר זיו

"הנה הגיעה השעה של הניג'ס", מחייכת ליא קניג, שיושבת מולי על הספה, ליד צ'יקיטה הכלבה המיניאטורית הלבנה שמתרפקת עליה, ושולחת יד לשפופרת הטלפון הקווי האלחוטי, שמצלצל שוב. "אני מרגישה טוב", היא מרגיעה את האישה בקצה השני, "פרסמו בעיתון על יונה (אליאן ל' ר') שלא הרגישה טוב, אני בסדר גמור". כשהיא מסיימת את השיחה היא אומרת ברבע חיוך, "את יודעת למה התקשרו? לא כדי לשאול מה שלומי, אלא לבקש הזמנות להצגה 'מקווה'. אני כבר רגילה לזה. אנשים פה לא מתביישים".

58 שנים שהיא בישראל, ועדיין קשה לעולה הישנה מרומניה לעכל את המנטליות הישראלית חסרת הבושה. "בגילי אני יכולה להיות מאוד כנה, כי ככה חינכו אותי, אבל מאיפה שבאתי לא היה מה שיש פה בשפע, מחסור בטאקט. אנשים יכולים לגשת אליי ברחוב ולשאול, ‘כמה נכדים יש לך?'".

ואין לך ילדים מבחירה. זה פוגע?

"היו יכולים להיות לי ילדים, כי היו לי הריונות והפלות מתוכננות, אבל גדלתי במקום אחר, תחת משטר קומוניסטי. התחתנתי צעירה וחשבנו איך נוכל לפרנס את הילדים, האם יהיה לנו בית מספיק טוב ומספיק כסף. מרגע שהגענו לכאן כל הזמן שאלו אותנו מה עם ילדים, וכשבעלי היה בן 40 היינו בים ורצו לידנו ילדים עם מטקות ואני לא אשכח איך הוא הסתכל עליהם ואמר, ‘בגילי כבר אין לי כוח לרוץ אחרי ילדים'. ככה זה נגמר".

העובדה שעברת את המלחמה והתחבאת עם אמא, השפיעה על ההחלטה לא להעמיד את הילדים שלך באותה סיטואציה בלתי אפשרית?

"לא. היום אני יכולה להגיד שהמלחמה הזאת נתנה לי כוח. למרות שהייתי צעירה, ידעתי מה קורה כל רגע, מה מותר ומה אסור, את המסירות של ההורים. אני גאה בחינוך שקיבלתי, חינוך בריא, שלימד אותי להתמודד עם רגעים קשים. אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג, לא לקחתי סמים, וגם כשעצבנו אותי לא לקחתי כדורים, חוץ מאלה ללחץ דם".

הכנות שלה כובשת. בגיל כמעט 90, קניג חיונית, חדה, לבבית, מלאת הומור וגם ביקורת על מה שקורה מסביבה, גם בתיאטרון. מפריע לה, למשל, שהשחקנים הגברים היום נראים שיבוט אחד של השני, שטאנץ של יפיופים חטובים ומטרוסקסואלים. "דיברתי היום עם גילה אלמגור ואמרתי לה שחסרים כאן 'טיפוסים'. את פותחת את התוכנייה של התיאטרון האנגלי ואת רואה מישהו נמוך, גבוה, שמן, אפריקני, אצלנו יש אולי שניים-שלושה טיפוסים, השאר אותו הדבר. אצל נשים זה אחרת. אנחנו מחזיקות הרבה יותר מגברים, כי אין את העמידות שלנו, התנאים והרפרטואר".

היא מאוד כנה גם כשהיא מדברת על ההצגה החדשה שהיא משחקת בה ב"הבימה", "מקווה", שכתבה הדר גלרון, ומביאה את סיפורן של שבע נשים שנפגשות במקווה ויוצרות מערכות יחסים החושפות את הסודות והשקרים בעולמן של החרדיות, וגורמות להן לעשות מעשה ולפעול נגד הגברים שבחוץ. קניג היא שושנה הבלנית הוותיקה, שלא מעוניינת בילדים וכדי להימנע מבעלה הנכה, ישנה במקווה.

"עד שהתחלתי לעבוד על המחזה לא ידעתי שמקווה קשור למחזור החודשי. בשבילי זה היה סוג של בית מרחץ כמו שהכרתי באירופה. התחתנתי עם צבי בבית העירייה כמו שהיה נהוג בארץ קומוניסטית, מעולם לא הייתי במקווה, ובזכות המחזה השכלתי. הדר גלרון הביאה נשים שכל אחת מהן סוחבת את הבעיה שלה.

"ואת יודעת מה? אנחנו הנשים, עם כל המלחמה שלנו לזכויות ולחופש, אנחנו רוצות פשוט שיבינו אותנו, כי יש עדיין משהו שלא נותן לגברים להבין אותנו עד הסוף. תראי כמה מדברים על הטרדות ואונס וזה קורה שוב ושוב, וכמה שנשים מנסות להיות חזקות הן לא מצליחות לשנות באמת. ההצגה מוכיחה שזה לא נפסק.

"הבלנית האחראית שושנה, הדמות שאני משחקת, חונכה במסגרת של חוקים נוקשים, היא לא פנאטית, אלא תמימה, והיא חייבת זעזוע כדי להבין שמשהו לא בסדר. העוזרת שלה, שמגלמת אסנת פישמן, באה עם ראש יותר פתוח, ומתחילה להתנגד. כשהיא רואה חבורות על גופה של אחת הנשים, היא אומרת לה, ‘זה לא העניין שלנו, לא מתערבים'. היא אומרת, ‘במקווה רואים הכול, אבל אין לנו זכות לחטט, אנחנו צריכות לכבד את הפרטיות של כל אחת'".

ואיך את מסתדרת עם האמירה הזאת שעדיף לא לדווח על אלימות, אלא להעלים עין?

"אני לא בעד לחטט, אבל כשאתה רואה אישה מוכה ואתה אומר, ‘היא נפלה', או ‘תפלי ותקומי וזה בסדר. יום אחד תדעי איך לפתור את זה ולא תפלי', זה מזעזע. יש בזה משהו אטום שצריך להיפתח".

בלתי אפשרי להכיל דמות כזאת. צריך להית מאוד מיומן כדי לעשות הפרדה בינה לבינך, אחרת אפשר להשתגע.

"כשאני לומדת דמות אני נכנסת אליה, אבל לא טוטאלית. כשאני יורדת מהבמה, אני כבר לא היא יותר. האסכולה הטוטאלית היא דמגוגיה זולה. האדרנלין עובד ואני לא סוחבת את זה החוצה מהבמה. מה גם ששושנה עוברת שינוי במהלך המחזה, היא מצטערת שעשתה שגיאה ומתחילה להתנגד, וזה קל יותר".

היו דמויות שנדבקו אלייך ולא הצלחת להסיר ממך?

"היה תפקיד אחד שהיה קשה במיוחד. שיחקתי ב'שלוש נשים גבוהות' כשבעלי, צבי, היה חולה. הוא נפטר מסרטן פרוסטטה ובמחזה לדמות שלי היה מונולוג על מותו של בעלה מאותה המחלה. לפני שהתחלנו בחזרות אמרתי לצבי שאני אבקש שימחקו את הקטע הזה. הוא קרא אותו ואמר, ‘את לא מוחקת, כי הוא אמיתי, והכנות של האישה הזאת והיחס שלה לגבר צריך להיות כך'.

"צבי היה בא מדי פעם לראות אותי בהצגות ולמחזה הזה הוא בא כמעט כל ערב, כנראה כדי להתמודד עם המוות, להתרגל אליו. כשהוא נפטר, ההצגה הראשונה אחרי השבעה הייתה ‘שלוש נשים גבוהות'. הגעתי למונולוג הזה והיה לי קשה מאוד. אמרתי אותו, כי ידעתי שצבי היה רוצה שאגיד אותו. המציאות והאמנות התערבבו להן והקדשתי לו את המילים האלה".

צבי היה שחקן, גם אבא שלך, אמא שלך. כל חייך היית מוקפת שחקנים.

"כי יש שפה משותפת. אני מאוד אוהבת להיות עם אנשים מכל הסוגים, אני לומדת מכל אחד".

אבל קשה לה עם הניכור הבין-אישי שהביאה איתה הטכנולוגיה. וכשאני שואלת אותה איך בכל זאת, למרות הכול, אנשים ממשיכים להגיע לתיאטרון, היא אומרת שמדובר בצורך בחום אנושי. "וסקרנות. אי אפשר לוותר עליהם. כשג'ניפר לופז מופיעה בארץ, עשרות אלפים באים לראות אותה, למרות שהם יכולים לצפות בהופעה שלה בסלולרי ובמזגן. הם רוצים לראות אותה נושמת. יש משהו בלתי אמצעי במפגש עם שחקנים חיים. אין לזה תחליף".

וזאת הסיבה שהיא ממשיכה להופיע כמעט ערב-ערב על הבמה, בגילה ואחרי ההתמוטטות שלה לפני שנה מאחורי הקלעים של "המלך ליר". "קיבלתי דפיקות לב ולא יכולתי לנשום. פחדתי שזה התקף לב. הרופא אמר לי שזה לא מסוכן, נתן לי כדורים וזה באמת לא מטריד אותי ביום-יום".

רואים אותך פחות בקולנוע ובטלוויזיה. למה?

"כי לא לוקחים אותי. את יודעת מה עשה לי טוב? הראיונות שנתתי לטלוויזיה. אנשים מכירים אותי בגללם ולא בגלל המשחק שלי. זה תחום של חבר מביא חבר ומי מכיר את מי. אמרו לי שאני יותר מדי תיאטרלית, וזה שטויות. כשצריך תיאטרליים, וכשלא צריך, אז לא. אני לא יודעת עד כמה פספסתי את הטלוויזיה, אבל כן יכולתי לעשות משהו, ולא לוקחים אותי".

אז עכשיו היא מופיעה "רק" בשתי הצגות במקביל. אין לה תשוקה לביים שוב, אחר שביימה את רועי הורביץ, במאי בעצמו, וגם לא לעמוד על הבמה ולעשות סטנד-אפ על סיפור חייה המרתק. "בשלוש השנים האחרונות עבדתי מעל ומעבר, וצריך גם להרגיע. אני בחוזה קיבוצי, אז אני יכולה להרשות לעצמי גם תקופות כאלה. איך בעלי היה אומר לי? 'את שוכחת שאת כבר לא מיידלע'".