הספר שיעשה לכם צמרמורת באמצע החמסין

"שירת הקוקייה" אינו ספר פנטזיה קלאסי, אבל הוא יצליח לכשף את חובבי הז’אנר

עטיפת הספר שירת הקוקיה
עטיפת הספר שירת הקוקיה

סוף אוגוסט, השבוע האחרון של החופש הגדול, וכל התחמושת נשלפת מן הארסנל. זה הזמן להזכיר שספרים הם עדיין אחד מסוגי הנשק הכי טובים נגד שעמום, ואף שטוענים נגד הנוער של היום שהוא לא קורא, זה לא נכון. הם קוראים. בעיקר פנטזיה, שבעבר נחשבה לז’אנר נמוך - עד שבאו “הארי פוטר" ו"משחקי הכס" והראו לעולם את כוחה של פנטזיה משובחת.

הקסם של הארי פוטר עבד לא רק על דור שלם של ילדים ובני נוער שחזרו לקרוא, אלא גם על הוצאות הספרים, שגילו מכרה זהב בלתי צפוי בתעשייה מידלדלת. מאז מדפיסות כמעט כל ההוצאות ספרי פנטזיה, שהפכו להיות אחד הז’אנרים הכי נמכרים. אלא שכמו בכל גל, ההצפה גורמת גם לפסולת להישטף אל החופים, ולא תמיד קל להפריד. במיוחד כשאלה הקונים את הספרים לילדיהם ולנכדיהם בדרך כלל לא צורכים בעצמם את הסוגה.

אז הנה המלצה לספר פנטזיה איכותי מאלה שגם בנות מתחברות אליהם. אני מתנצלת מראש על ההבחנה המגדרית - יש לא מעט בנות (בהן כותבת שורות אלה) שאוהבות פנטזיה הארד-קור, ויש לא מעט בנים שנהנים לקרוא פנטזיה עם שפה עשירה, דמויות מורכבות והתעמקות ביחסים וברגשות - אבל דומה שבנות נמשכות יותר לסוג האחרון. במיוחד כשהגיבורות הן נערות וילדות, והן אקטיביות, חכמות ונועזות (למשל, קטניס אוורדין מ“משחקי הרעב").

אחת הסופרות שכדאי להכיר בז'אנר היא פרנסס הרדינג הבריטית, ששניים מספריה ראו לאחרונה אור בעברית, שניהם בהוצאת עוץ, “עץ השקרים" ו"שירת הקוקייה". אלה אינם ספרי פנטזיה קלאסיים, והם לא מיועדים לקוראים צעירים, במיוחד “שירת הקוקייה", האפל והמורכב.

עלילת "עץ השקרים" מתרחשת על רקע סוף המאה ה-19, "שירת הקוקייה" בשנות ה-20 של המאה ה-20. תחושת האמינות נוצרת בשל הדיוק בפרטים - מכרכרות ומכוניות ועד לפריטי לבוש, מטבח, בילוי והתנהגות של התקופה. אלא שלצד הריאליזם המדוקדק הזה מפעפע כל הזמן זרם תחתי של מסתורין. מכתבים שממשיכים להגיע מחייל שנהרג במלחמת העולם הראשונה; יצורים שמתקיימים בשולי העיר, והם אינם לגמרי אנושיים; ילדה שמתעוררת אחרי תאונה, ויודעת שמשהו מאוד לא בסדר איתה. הרעב שלה אינו יודע גבול, אחותה מפחדת ממנה, והוריה מתייחסים אליה לא כתמול שלשום.

הכריכה האחורית מגדירה את הספר כ"תעלומה על-טבעית מצמררת על אדריכלות עירונית, פֵיות ואהבת אחיות". ההתחלה עשויה להיראות כסיפור אימים בנוסח סטיבן קינג, אבל ההמשך מתפתח אחרת. אף שהיא מותחת, העלילה איטית ורבת ניואנסים, דומה יותר ל"בלייד ראנר" בתהייה על גבולות האנושי מאשר ליצורים המבעיתים שקינג משלח בקוראיו.

כאן ה"יצור" הוא ילדה, ומתכתב עם עצם המושג "ילדה טובה". הילדה הטובה האמיתית אינה אלא בובה פאסיבית חסרת אופי, ואילו היצור־בובה שאמור להיות מפלצתי, אנושי יותר מכולם. גם האחות הצעירה היא דמות מעניינת: היא סוערת, משקרת וגונבת, אבל נבונה ומלאת חיים ותושייה. גם הדמות הנשית הבוגרת יותר, ויולט, ארוסתו של החייל המת, מסרבת להיות ילדה טובה, לפחות לפי הנורמות של תחילת המאה הקודמת. היא עובדת לפרנסתה, שומעת ג'אז, רוקדת ואפילו רוכבת על אופנוע (דמות שמבוססת על סבתה של המחברת). ויולט גם מעזה להתעמת עם גברים - שמייצגים בספר את הסדר הישן, כמו גם את הניסיונות לשלוט בנשים ובטבע.

הספר זיכה את הרדינג בפרס הפנטזיה הבריטי לשנת 2015, וב"גארדיאן" נכתב שהיא "פשוט כישפה את ועדת הבחירה". היא תעשה אותו דבר למי שילך בעקבותיה ויצלול לספר המצוין הזה. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988