כל מה שמסתירים מאיתנו כשמדברים על כלכלה שיתופית

במשך כמה שנים השתמשה הסוציולוגית ד"ר אלכסנדרה רבנל בשירותי הכלכלה השיתופית כאחת האדם, כלומר: בעיוורון מוחלט לעובדים. היא נסעה באובר, התארחה בדירות airbnb, הזמינה אליה הביתה שפים באפליקציה השיתופית Kitchensurfing והפעילה עובדים בטאסק-ראביט, אפליקציה המאפשרת לאנשים נטולי זמן ומרובי כסף להעסיק אנשים ‘רגילים' לביצוע משימות שממש לא בא להם לעשות בעצמם.

הכול זרם ללא יותר מדי מחשבה או ייסורי מצפון, עד שרבנל פגשה את ג'מאל (שם בדוי). כסטודנט אפרו-אמריקאי לפיזיקה, עם עתיד מבטיח והווה שלא גומר את החודש, ג'מאל החליט להשלים הכנסה בטאסק-ראביט. 'הלקוחה החדשה שלך', עדכנו את ג'מאל במרכז התיאומים של האפליקציה, 'רוצה שתביא לה תרופות מרשם מבית המרקחת'. ג'מאל הניח שזו משימה קלילה, עד הרגע שבו מסר לו הרוקח בקבוק ענקי של אמפטמינים - תרופות ממריצות שמשפיעות על מערכת העצבים ורשומות כסמים אסורים ברוב מדינות המערב. בשלב זה ג'מאל חשב לעצמו: "טוב, אביא לה את הבקבוק הכי מהר שאפשר ואגמור עם זה". אלא שאז צלצלה הלקוחה והודיעה לו שהיא טסה לסין, ושכחה את התרופות שלה. "תוכל לשלוח לי את זה בדואר?", תהתה.

ג'מאל, שידע היטב כי שליחת כמות כה גדולה של ממריצים בדואר נחשבת עבירה פדרלית ועלולה לחסל כל את חלומותיו, החליט לעדכן את המוקד בטאסק-ראביט. הם הסבירו לו שהלקוחה תמיד צודקת, ולכן כדאי שישלח לה, באופן יוצא דופן, כמובן, את הבקבוק בדואר.

ג'מאל שמע, התלבט והחליט להתעלם מההמלצה. לאחר שהודיע על החלטתו ללקוחה, התקשר אליו איש קשר מטעמה והצליח לשכנע אותו לפגוש אותו באחד הפארקים הציבוריים בניו יורק ולמסור לו, כמו סוחר סמים מהשורה, את בקבוק האמפטמינים הענקי. וכך היה. למזלו, ג'מאל לא נתפס.

במקרה אחר נשלח ג'מאל לנקות בריכה של לקוח בברוקלין. כשהגיע למקום ראה שזו בריכת דגים שלא נוקתה מעולם והייתה מלאה ברפש שמעליו ריחפו, בחילוף משמרות, יתושים וזבובים. ללקוח לא היו שום כלי ניקיון להציע, וכך מצא עצמו ג'מאל במרכז הבריכה, שקוע עד הברכיים בסחי ומנקה את הזוהמה בידיו.

הסיפורים האלו העירו את פרופ' רבנל, ואחרי שחקרה את הנושא במסגרת עבודתה באוניברסיטת צפון קרוליינה, וכתבה את הספר Hustle & Gig, המבוסס על ראיונות עומק עם כ-80 עובדים מארבעה מיזמי כלכלה שיתופית. התוצאה היא כתב אישום חריף נגד כל מה שהתרגלנו לראות כהבטחה הגדולה של הכלכלה העולמית בימינו.
אמרו שהיא תיתן מענה לשכר התקוע, שתספק לנו חופש וגמישות להיות הבוסים של עצמנו, שתפחית את חוסר השוויון הכלכלי והחברתי, שתקרב אנשים מכל קצוות העולם ותציע משאבים אדירים לכולם, כל הזמן. אז אמרו.

בראיון ל"ליידי גלובס" טוענת רבנל בדיוק את ההפך. לא רק שהכלכלה השיתופית השאירה אותנו תקועים בעולם אולטרה קפיטליסטי ובלתי שוויוני, היא גם הרעה את מצב העובדים במגוון רחב של חזיתות.

"במובנים רבים, יש כאן צעד גדול קדימה - אל העבר. 99% מהעובדים בכלכלה השיתופית בארה"ב נחשבים ספקים עצמאיים, ומאבדים את ההגנות הבסיסיות שסיפקו להם מקומות העבודה. הם ‘נהנים' מאותה רמה של חוסר הגנה שהייתה לסבים ולסבתות של הסבא והסבתא שלהם, ומוצאים עצמם לגמרי לבד. אין הפרשות לפנסיה, אין דמי אבטלה, אין תשלום על ימי חופשה או מחלה, אין הגנה מפני הטרדות מיניות או אפליה, אין ביטוח רפואי ואין למי לפנות במקרים של פציעה במהלך העבודה, בטח שלא במקרים של אובדן כושר העבודה.

"מבחינה זו, יש כאן חזרה לתחילת העידן התעשייתי. הפלטפורמות המובילות, ובהן אובר ו-airbnb, ממש מתנערות מכל מה שקרה בתחום העבודה בדורות האחרונים".

החלום להיות הבוס של עצמך מתגשם רק אצל מעטים?

"זה בעיקר מיתוס. אני קוראת לזה ‘המיתוס של היזמות להמונים'. יש אנשים שהצליחו להפוך ליזמים בכלכלה השיתופית, אבל בדרך כלל מדובר באנשים עם כישורים גבוהים, וברוב המקרים גם עם הון עצמי משמעותי. לרוב הם כבר הצליחו בכלכלה המסורתית, וזו דרך לשפר עוד יותר את מצבם הכלכלי. מבחינת רוב העובדים בכלכלה השיתופית, הצלחה כזו היא לא משהו שהם יראו אי פעם".

 "אם העובדים בכלכלה השיתופית היו רואים את עצמם כיזמים, הם היו אולי מתאגדים ועוקבים בצורה יותר הדוקה אחר ההוצאות הכספיות שלהם". ד"ר אלכסנדרה רבנל / צילום: J.J. lgnotz

השואפים והמתוסכלים

רבנל מחלקת את העובדים בכלכלה השיתופית לשלוש קבוצות: סיפורי ההצלחה, השואפים להצליח והמתקשים לשרוד. כמו בכלכלה ה'רגילה', מתברר כי גם כאן, בעולם החדש המתיימר להיות שוויוני, יש פירמידה שבראשה עשירים ומצליחים - ויש את כל השאר. "המתקשים לשרוד הם בדרך כלל מובטלים במשך תקופות ארוכות ו/או מהגרים לא חוקיים. מבחינתם, עבודה בכלכלה השיתופית היא מוצא אחרון. הם פונים אליה מתוך ייאוש, בניסיון לעשות קצת כסף לצורכי קיום בסיסיים.

"בצד השני של הסקאלה נמצאים סיפורי ההצלחה. אלה אנשים שנכנסו לתחום עם כישורים וכסף, ומצליחים להרוויח יפה גם בעולם החדש. הם המעטים שמצליחים לממש את החלום על תוספת הכנסה של שש ספרות. הכלכלה השיתופית רק הופכת אותם לעשירים עוד יותר.

"רוב העובדים בכלכלה השיתופית שייכים לקבוצה האמצעית, זו של השואפים להצליח. אלו אנשים שיש להם עבודה טובה ויציבה בעולם ‘הרגיל', אבל מחפשים דרך להיאבק בשכר התקוע או לשפר במשהו את מצבם הכלכלי, ולאפשר לעצמם, למשל, עוד חופשה בשנה. עם זאת, לפעמים הם משתמשים בכלכלה השיתופית כקרש קפיצה לקריירה חדשה או לפתיחת עסק חדש".

עד כאן השונה. אז מה משותף לכל העובדים בכלכלה השיתופית?

"כולם חווים סיכונים דומים - הם חשופים להתנהגות פלילית, הטרדות מיניות, פציעות בעבודה וסיכונים פיננסיים".

אחד החלומות המענגים ביותר שמוכרת לנו הכלכלה השיתופית הוא חלום היזמות, שבו אנחנו, שהיינו שכירים זהירים כל ימי חיינו, הופכים פתאום גם ליזמים שמנווטים את חיינו באומץ אינסופי אל ההצלחה והמיליון הראשון. עובדה: 76 מיליון אמריקאים מחזיקים עבודה צדדית, והמספרים גדלים במהירות.

העובדים בכלכלה השיתופית אמורים בכלל לראות את עצמם כיזמים, או שאולי עדיף להם להתפכח, לפחות מהחלום הזה?

"אם הם היו רואים בעצמם יזמים, הם היו אולי מתאגדים כחברות ועוקבים בצורה יותר הדוקה אחר ההוצאות הכספיות שלהם. כך, אולי, הייתה להם הבנה יותר טובה של כמה כסף הם מרוויחים בקיזוז הדלק או הזמן הלא משולם שבין העבודות.

"יש משהו בעייתי בהסתכלות על הכלכלה השיתופית כיזמות להמונים. בהשוואה לעובדים בכלכלה הזו, ליזמים יש הרבה יותר שליטה: הם רשאים לבחור את שעות העבודה, הם לא מחויבים למדיניות קפריזית של פלטפורמה, הם לא צריכים לדאוג שיאבדו את פרנסתם בהשבתה חד צדדית של פעילותם מצד הפלטפורמה, או כתוצאה מסגירה שלה ללא התרעה".

מה שקורה פה זה לא באמת שיתוף.

"נכון, זו הולכת שולל שיווקית. כששאלתי את העובדים מה הם חושבים על חלקם בכלכלה השיתופית הזו, רבים מהם התחילו פשוט לצחוק, ממש כפי שהם התחילו לצחוק בכל פעם ששאלתי אותם אם הם רואים את עצמם כיזמים. שיתופיות פירושה שיתוף במשאבים, אבל במקום זה הם פועלים במציאות שבה בני האדם נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמייצרים דרישות, ואלה שעובדים לפי דרישה".

זה לא תמיד היה ככה?

"אחרי המשבר הכלכלי הגדול ב-2008, הפוקוס היה על שיתוף ועל גישה בעלות נמוכה למשאבים כמו שירותי אירוח ולינה, או מודעות דרושים. היו אז לא מעט מיזמי החלפת בגדים ומוצרי מזון, וחילופי פריטים בין אנשים בעלות נמוכה. עברו כמה שנים עד שהתחלנו לראות תנועה לכיוון של כלכלה שיתופית במובן של מקור הכנסה. פתאום התחלנו לראות איך מיזמים כמו קאוצ'סרפינג מוחלפים על ידי airbnb. הדגש עבר מחינם או מעלות נמוכה, לאיך אנשים מהשורה יכולים לייצר רווחים זה מזה".

 "באובר יש כיום תחלופה של 97% מהנהגים בשנה. עובדים נכנסים, מגלים במה באמת כרוכה העבודה - ועוזבים". הנפקת אובר בבורסה של ניו יורק, בחודש מאי השנה / צילום: גטי אימג'ס

אדרנלין או בושה

מהשיחה עם רבנל עולה שמילת המפתח בתחום הזה היא 'לבד'. העובדים מופשטים מכל זכויותיהם, וגם אין מי שיראה אותם. "לעתים קרובות הם נכנסים לבתים של אנשים זרים ועובדים שם מאחורי דלתות סגורות, מה שרק מגביר את הסיכון שבו הם נמצאים", היא אומרת. "במקומות העבודה המסורתיים, כולם אוהבים להתלונן על מדיניות כוח האדם, אבל לעובדים בכלכלה השיתופית דלת פתוחה למנהל כוח אדם נראית כמו מותרות. במקרים רבים אין להם לאן לפנות אם הם נקלעים לבעיות. שולחים אותם לכתוב אימיילים או להתקשר למרכזייה שבה עונים להם עובדים אחרים בשכר נמוך ועם זכויות בסיסיות".

עד כמה זה מצב זמני?

"אפשר להעריך שיותר ויותר אנשים יפנו לעבודה בכלכלה השיתופית. יכול להיות שחלק מהם יישארו יותר זמן. באובר יש כיום תחלופה של 97% מהנהגים בשנה, זה מצב מטורף. עובדים נכנסים, מגלים במה באמת כרוכה העבודה בכלכלה השיתופית, ועוזבים. אבל בראיונות החוזרים שעשיתי, מצאתי שעובדים רבים נכנסים לדפוס של כניסה, יציאה וכניסה ויציאה מהתחום. רבים אחרים מתקשים בכלל לצאת מזה, והם כל הזמן בחיפוש אחרי העבודה הצדדית הבאה שלהם".

יכול להיות שעל אף כל הקשיים, יש עובדים שמתמכרים לזה?

"בהחלט. לעובדים רבים זה מעניק מידה מסוימת של גמישות, יכולת להרוויח עוד כסף למרות כל המחויבויות האישיות, המשפחתיות והתעסוקתיות. רבים מהם באים מרמות שכר נמוכות ומוצאים עצמם מכורים לתוספת ההכנסה. קשה להם מאוד לחזור לכלכלה היותר מסורתית, למודל השכיר במשרד".

הכול עניין של כסף, עוד כסף?

"ממש לא. עובדים שראיינתי דיווחו על תחושות התרגשות והצפה של אדרנלין ממציאות תעסוקתית שבה הם לא יודעים מה ילד יום, מה יתבקשו לעשות, לאיזו סיטואציות ייקלעו. אם נוסיף לכך את ההתמכרות לסמארטפונים ואת תוספת ההכנסה, נקבל משהו שקשה לוותר עליו".

לצד ההתמכרות קיימות גם תחושות לא נעימות של בושה?

"כן, במקרים רבים אנשים מתביישים בעבודתם הצדדית ומסתירים את העובדה שהם נהגים באובר או ממלאים מטלות בטאסק-ראביט. הם חושבים שהחברה מסתכלת עליהם מלמעלה ומתבטאים בצורה מתנצלת ומתגוננת. זה לא סוג העבודות שהם חשבו שהם יעשו. פרופסורית אחת שראיינתי שיקרה לכל סביבתה הקרובה בנוגע לעבודתה בטאסק-ראביט, כדי שלא ידעו שהיא מנקה שירותים של אנשים זרים, עושה ‘סידורים' ומקבלת יחס של שפחה".
נשמע עגום.

"כן. היו כאלה שסיפרו לי על יחסים רומנטיים שהסתיימו לאחר שבני הזוג גילו שהם עובדים בשביל אובר או טאסק-ראביט. היה עובד אחד שהתקשר לוודא שלא אכניס את שמו האמיתי לספר, ואמר לי שהוא מתייחס לעבודה באובר כמו לסטוץ, שזה משהו שהוא לא היה רוצה שמישהו אי פעם ידע שהוא עשה.

"לאחרונה אובר הכניסה פיצ'ר חדש שמאפשר ללקוחות לאפיין את הדרישות מהנהג שהם מחפשים, כולל תכונות אופי ותכונות גופניות. זה כבר ממש שומט את הקרקע מתחת לאשליה שהעובדים הם יזמים, ומשאיר אותם עם מציאות קשה שבה הם למעשה משרתים ושפחות".

לא פוגשים אורחים

כל המרואיינים של רבנל עובדים בניו יורק, שלא ידועה ברחמיה המופלגים למתקשים לגמור את החודש. הייתכן שהממצאים והמסקנות עוותו בגלל צלחת הפטרי שנבחרה? בצרפת חוקק חוק שמאפשר לעובדים להתעלם מאימיילים מהעבודה שנשלחים אליהם אחרי השעה שש בערב. "הייתי רוצה שיאמצו כמה מהרעיונות גם בארה"ב. שבוע עבודה של ארבעה ימים היה ממש יכול להיטיב איתנו. זה היה רעיון פופולרי מאוד גם כאן. היום אנחנו רואים שהחזון הזה התממש, אבל בצורה עקומה: רבים מהעובדים בכלכלה השיתופית אכן עובדים משהו כמו ארבעה ימים בשבוע, אבל הם עושים את זה בארבע שעות כאן וארבע שעות שם, תחת כמה פלטפורמות טכנולוגיות ותחת כמה מעסיקים שונים".

בואי נדבר קצת על airbnb. בניו יורק שליש מההכנסות הולכות ל'יזמי airbnb מסחריים', שמנהלים עשרות עד מאות דירות אירוח, בלי לגור בהן בעצמם. הם למעשה מנהלים בתי מלון לא חוקיים?

"נכון. רוב דירות האירוח של airbnb בניו יורק פועלות במעמד של עסק לא חוקי, מאחר שיש בעיר חוק שאוסר על השכרה מלאה של דירה לתקופה של פחות מ-30 ימים. חברות קש וסוכנויות נדל"ן משכירות מספר רב של דירות, מורידות אותן מהשוק וגורמות להעלאת מחירים. זה משפיע על הקהילה: אנשים מתלוננים על תיירים שמסתובבים עם מזוודות ברחוב שבו הם גרים, בחיפוש אחר המלון המומצא שלהם, שהוא כמובן עוד דירת airbnb".

היה חלום שהאירוח הביתי יקרב בין אנשים. נראה שקורה בדיוק ההפך.

"מארחים רבים עושים כל מה שביכולתם כדי לא לפגוש את האורחים שלהם. בניו יורק אנחנו רואים יותר ויותר תיבות נעולות שמותקנות על עמודים, גדרות ועצים, שמשמשות מארחים להעברת מפתחות לאורחים. האורח לוקח את המפתח ומחזיר אותו בסיום, מבלי להיפגש עם נפש חיה. זה אולי נוח, אבל מאוד מנוכר. משכירים אחרים שוכרים מביאי מפתחות, ושולחים אותם להיפגש עם האורחים ולנקות אחריהם. כל החזון הזה של לקרב בין אנשים הוא עוד מיתוס של הכלכלה השיתופית".

הייתה גם ציפייה שתהיה פחות אפליה בכלכלה השיתופית. גם כאן נרשמת החמרה.

"אני לא מצדיקה בשום אופן התנהגות כזו, אבל בגלל המצב העדין שבו נמצאים רוב המארחים של airbnb בניו יורק, שמנהלים למעשה בית מלון לא חוקי, הם מעדיפים להשכיר את הדירות לאנשים שלא יעוררו תשומת לב. דיברתי עם מארחים שאמרו לי שלא ישכירו דירות למיעוטים או לאנשים שהאנגלית שלהם לא קולחת. למה? כי זה עלול לעורר תשומת לב ואז הם, המארחים, עלולים להיתפס ולחטוף קנסות.

"בכלכלה השיתופית יש דגש חזק על פרופילים של משתמשים, שכוללים גם פרטים אישיים ותמונות. זה רק מקל על מעסיקים להפלות בבחירה עם מי הם מעוניינים לעבוד ולמי הם מתכוונים להשכיר את דירתם".

מה דעתך על שיטת הדירוג הכה פופולרית?

"כל הרעיון של עובדים שמדרגים את הלקוחות, ולהפך, נראה על פניו חשוב לפן השוויוני שהכלכלה השיתופית נופפה בו. אני אדרג אותך, אתה תדרג אותי, והכול יהיה נפלא. במציאות, העובדים מושפעים מהדירוגים באופן הרבה יותר חריף מהלקוחות. אובר סוף-סוף הודיעה כי תחסום לקוחות עם דירוג נמוך במיוחד, אבל עדיין רוב העובדים לא נותנים ללקוחות ציונים כל כך נמוכים כפי שהלקוחות נותנים להם. יתרה מכך, העובדים יודעים שכמעט כל ציון מתחת לדירוג המושלם הוא בעייתי. אבל יש נהגי אובר שחוששים מהשבתה על ידי הפלטפורמה בגלל שהציון שלהם הוא 4.5 מ-5. ללקוחות הדירוג פחות משנה, כי תמיד יהיה מי שירצה לשרת אותם".

שליש מהמילניאלס בארה"ב מחזיקים עבודה צדדית בכלכלה השיתופית. למה דווקא הם?

"רבים מהם סיימו קולג' בתקופה של המשבר הגדול. לכניסה לשוק העבודה בעיצומו של משבר בסדר גודל כזה יש בדרך כלל השלכות על הקריירה ורמת ההכנסה. הם גם התבגרו עם רמה גבוהה, יחסית, של חובות על הלוואות סטודנטים, והיו חייבים השלמת הכנסה. בנוסף, הם גם הדור הראשון שבאמת גדל והתבגר עם סמארטפונים, ולכן אימצו בקלות רבה את הפלטפורמות של הכלכלה השיתופית. רבים מהם חיכו עם משפחה וילדים, ולכן היו להם יותר גמישות וזמן פנוי לעסוק בעבודות צדדיות".

להחזיק כיום יותר ממשרה אחת בארה"ב - זו גאווה או בושה?

"יש בהחלט האדרה של העבודה עצמה והאדרה של החזקת כמה עבודות במקביל. הרעיון של עבודה צדדית בהחלט שווק כפתרון לכל הבעיות, במקום להתחיל לתהות למה כל כך הרבה אנשים זקוקים לעבודה נוספת, למה השכר תקוע כל כך הרבה שנים.

"העובדים שפונים לעבודות האלה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלה שעושים משהו מתוך תשוקה, משהו שהם מאוד רצו לעשות, ואלה שפנו לזה מתוך ייאוש. בקבוצה השנייה יש בהחלט תחושות של בושה, בעיקר בקרב אקדמאים".

סיפור אימה נוסף של הכלכלה השיתופית לסיום?

"כשפגשתי את אמה לראשונה, היא הייתה בוגרת קולג' בשנות ה-20 המאוחרות לחייה, בחורה קטנה ורזה, ששקלה רק 45 ק"ג. היא נראתה כמו טינקרבל. אמה התחילה לקבל עבודות הובלה בטאסק-ראביט, לאחר שהציעה תעריפים נמוכים במיוחד. הבריאות שלה ממש נפגעה בעבודות האלו, והיא נאלצה לפנות לכמה וכמה רופאים, שיעצו לה לא להמשיך. היא התחילה לקחת משככי כאבים כדי להירדם בלילות ועברה לעבודות ניקיון, אבל גילתה שגם הן קשות ומפרכות. וזו בחורה צעירה, בכושר נהדר. אם היא נפגעת וסובלת ככה, כמה עובדים נוספים סובלים ונפגעים מדי יום בכלכלה השיתופית?".

את עצמך הפסקת להשתמש בפלטפורמות האלה?

"אני משתדלת לא להשתמש באובר ומתחרותיה בניו יורק, אלא ללכת או לקחת מוניות צהובות - אני מעדיפה לתמוך בנהגי המוניות. ב-airbnb אני נמנעת משימוש בדירות שהן למעשה חדרי מלון. אין לי שום רצון להעביר כסף למישהו שכבר יש לו הרבה כסף, ובעצם מוציא הרבה מאוד דירות מהשוק ומעלה את המחירים לכולם".