למה ראוי לשנות את שליטת הרבנות במרחבי חיינו

תרבות הצריכה השתלטה על החגים ומרדדת את התרבות היהודית. המרוויחים ממנה הם רשתות השיווק וכל מי שנהנה מהסטטוס-קוו

הרבנות הראשית / צילום: תמר מצפי
הרבנות הראשית / צילום: תמר מצפי

החגים הפוקדים אותנו הפכו כבר מזמן למסיבת צרכנות בלתי נגמרת, שהרי לקלישאות המשפחתיות המקובלות הצטרפה האמונה שלפיה "אי-אפשר להגיע למארחים בידיים ריקות". וכך, בימים שלפני ראש השנה וסוכות - וחגים אחרים - מתייצבים המוני ישראל בקניונים, בשווקים ובחנויות ופוצחים במסעי קניות חגיגיים. הדבר גם הוביל לחלוקת "תלושי שי חג" לרשתות המובילות, שנהנות בעזרתם גם מהאסרו-חג של החגים. מדי שנה אני תוהה מחדש איך הפכו חגי תשרי לחלק כל-כך מרכזי בתרבות הצריכה הישראלית.

ב-29 בדצמבר 1995, פחות מחודשיים לאחר רצח ראש הממשלה דאז יצחק רבין, פרסמה המשוררת דליה רביקוביץ' במוסף התרבות של "גלובס" את המאמר שכותרתו "אין תרבות חילונית בארץ הזאת". במאמר ביקרה המשוררת את הרדידות החילונית, שלא ייצרה אלטרנטיבה ראויה לתרבות היהודית הדתית. "ואז מגיעים החגים, ואין לי מושג מה לעשות בהם, מלבד למלא את המקרר ולהשתעמם", טענה רביקוביץ', וקבעה כי "התרבות החילונית היא תרבות אין".

אפשר להתווכח על רדידותה של התרבות החילונית בשנות ה-90; אך ב-24 השנה שחלפו מאז פרסום המאמר התפתחה בארץ תרבות יהודית חילונית מבוססת ותוססת, במפעלים המרשימים של "עלמא" ו"אלול", בישיבות החילוניות של בינ"ה, בטקסי חיים חילוניים, כמו חתונות ובני ובנות מצווה, ובשלל ימי לימוד ותיקוני ליל שבועות. יש עוד הרבה לאן להתקדם, אך הביקורת של רביקוביץ' על כך ש"הפתרון הישראלי לאין, הוא לעשות קניות", לא רק שלא נעלם אלא השתדרג, והוא כבר מזמן אינו נחלתם הבלעדית של החילוניים. נראה כי הצריכה המאסיבית הזו חוצה זרמים, עדות ומגזרים.

"מסיבת הצריכה של החגים" היא רק המתאבן לפרויקט העסקי הגדול של טקסי החיים, שהמרכזי שבהם הוא החתונה. זו הפכה מטקס קהילתי ומשפחתי לאירוע המכיל עשרות עסקאות ורבבות שקלים, כשבין היתר שיקולי הרווח (ממתנות הצ'קים) וההפסד (מהתשלום לקייטרינג, לדי-ג'יי, לצלם המגנטים, ולשאר בעלי התפקידים הייעודיים) הם המרכזיים בתכנון האירוע. במצב הזה, למי יש זמן לבנות טקס משמעותי, חילוני או דתי, שיבטא את תפיסת העולם התרבותית של בני הזוג, של קהילתם ושל משפחותיהם. נראה כי הרדידות הזאת מחלחלת גם לשאר אירועי השנה, כשהמתנות - והאכילה - הופכות למרכז האירוע.

ומי מרוויח מכל אלה? בעלי רשתות השיווק והחנויות השונות, אך לא רק הם. תרבות הצריכה הזאת משרתת בעקיפין גם את הסטטוס-קוו הישראלי בענייני דת ומדינה ואת הבלעדיות של הרבנות הראשית בכל מה שקשור לטקסי החיים המשמעותיים, ובראשם החתונות. סטטוס-קוו שמשמר אי-שוויון מגדרי, שמונע הכרה רשמית בזכויות חברי קהילת הלהט"בים ומייצר דה-לגיטימציה לשותפות משפחתית בין-דתית.

אומנם בשנים האחרונות גדל באופן משמעותי מספר הזוגות המתחתנים באופן עצמאי, אך עדיין מרבית הזוגות שרשאים להתחתן על-ידי הרבנות - זוגות להט"בים וכאלה שאחד מבני הזוג איננו יהודי ולא יכולים לעשות זאת גם אם היו רוצים - עושים זאת עם רב, על אף שאורח חייהם ותפיסות עולמם רחוקים מאלה שמייצגת הרבנות, ובמיוחד בטקס שבו הגבר קונה את אשתו. גם כאן הניכור חוצה זרמים, ובכל זאת, רבים בוחרים לשחק על-פי הכללים שמכתיבה להם המדינה בעניין. כך נשמר לו מעגל הקסמים שבו השליטה של הרבנות מתאפשרת בזכות הפקת החתונה המשמרת את הרדידות התרבותית של הטקס עצמו.

הדינמיקה הזאת מתרחשת גם באירועים ציבוריים אחרים. כך, למשל, לאירוע הדלקת נרות חנוכה יוזמן הרב, וכולם יתרגשו מהסופגניות המיוחדות; בפסח הנציג האורתודוקסי יברך, בין היתר, בזכות תלושי החג המדהימים, וכך גם בחגים אחרים. הבלעדיות הזו מעניקה לרבנות גם רווח עצום, בזכות מפעלי הכשרות מניבי הממון.

ונחזור לרגע לרביקוביץ', היא אומנם האשימה את היעדרה של התרבות החילונית - אך כיום כאמור התרבות הישראלית, החילונית והדתית, פורחת. הבעיה היא שברגעי האמת היא כופפת את צמרתה לטובת תרבות הצריכה ושליטת הרבנות במרחב הציבורי ובענייני הפרט, ואת זה ראוי לשנות.

שנה טובה וחגים שמחים ומשמעותיים. 

הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה - התנועה ליהדות חברתית

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988