פרופ' גבריאל זוקמן, רק בן 32 וכבר מצליח להסעיר את אמריקה כשהוא דורש מיסוי אגרסיבי על עשירים

בגיל 32 פרופ' גבריאל זוקמן לא רק מסעיר את אמריקה, אלא גם מסייע לעצב את מדיניות המס האגרסיבית של המפלגה הדמוקרטית • "העובדה שהמיליארדרים בארה"ב משלמים כעת, לראשונה, פחות מס מכל השאר היא כישלון", הוא אומר בראיון בלעדי ל־G

לפני שלוש שנים, ברגע דרמטי בעימות הטלוויזיוני ביניהם, שלפה הילארי קלינטון מה שאמור היה להיות קלף מנצח: דונלד טראמפ לא שילם מסים פדראליים. כך הראו החזרי המס הספורים שאותם פרסם לאורך השנים יריבה במרוץ לנשיאות. אבל טראמפ, איל נדל"ן ומיליארדר, כלל לא הובך מהעובדה הזו. להיפך, הוא התגאה בכך שלא שילם מסים: "זה הופך אותי לחכם", השיב לקלינטון. כיום, כמובן, הוא זה שיושב בבית הלבן. ולפי פרופ' גבריאל זוקמן, הרגע הטלוויזיוני הזה מגלה אמת עגומה על ארצות הברית: "ההתרברבות של טראמפ חשפה כישלון של החברה האמריקאית", הוא קובע.

למה כישלון?
"מערכת המס היא אולי המוסד החשוב ביותר בחברה דמוקרטית. באמצעות מערכת המס, הממשלה בכל אחת מהמדינות בעולם לוקחת 30%, 40%, 50% מכל מה שנוצר, מהתפוקה החדשה בכל שנה, ואז מחלקת אותם. זה המון. ועיקרון ההוגנות הבסיסי אומר שבעלי האמצעים, העשירים מאוד, ישלמו שיעורי מס גבוהים יותר. כלומר, צריכה להיות מידה מינימלית של פרוגרסיביות במיסוי: שהעשירים ישלמו שיעורי מס גבוהים יותר משאר האוכלוסייה. אבל במקרה של ארה"ב, זה לא המצב. למעשה, בשנת 2018, לראשונה, העשירים מאוד שילמו שיעורי מס נמוכים יותר מאשר כל הקבוצות החברתיות האחרות באוכלוסייה".

כאשר זוקמן מדבר על העשירים מאוד, הוא מתכוון לאנשים כמו ג'ף בזוס, מרק צוקרברג, בני משפחת וולטון (בעלי וולמארט) ומיליארדרים נוספים הנמנים עם 400 האנשים העשירים ביותר בארצות הברית. המחקר שלו מראה שמאז 2018, שיעור המס שמשלמת הקבוצה הזאת, היושבת בצמרת התפלגות ההכנסות, הוא נמוך יותר מזה המוטל על כל השאר. ולמען הסר ספק, מדובר בשיעור המס בפועל.

"העשירים מאוד", הוא מפרט, "שילמו 23% מההכנסה שלהם במסים, וזה בזמן שנטל המס הכולל (כלומר שיעור המס הממוצע שכל האמריקאים שילמו יחד, א' פ') מתקרב ל-30%. כל הקבוצות משלמות קרוב ל-30%, חלקן יותר וחלקן פחות, רק המיליארדרים משלמים מעט פחות, עם נטל מס של 23%. זה חוסר ההוגנות, וזה הכישלון של מערכת המס האמריקאית".

למה העשירים משלמים פחות מיסים
 למה העשירים משלמים פחות מיסים

הנתון הזה, שלפיו המיליארדרים משלמים שיעור מס נמוך יותר מכל השאר, כלומר ששיטת המס באמריקה היא רגרסיבית, הוא נתון מסעיר ואפילו מקומם, ובשבועיים האחרונים הוא אכן עומד בלב דיון סוער בארה"ב, שעוד נחזור אליו. אבל הוא לא הממצא היחיד של זוקמן, פרופ' לכלכלה באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. הנה עוד נתון מטריד: לא פחות מחמישית מההכנסה הלאומית באמריקה מגיעה לידי המאיון העליון, כפול מאשר ב-1980.

שני הממצאים האלה לקוחים מתוך "ניצחון האי צדק" (The Triumph of Injustice), ספר שחיבר זוקמן יחד עם פרופ' עמנואל סאיז. הספר, שיצא לאור באנגלית השבוע, הוגדר "פורץ דרך" על-ידי הכלכלן זוכה הנובל ג'וזף שטיגליץ, וכבר זוכה לסיקור נרחב בתקשורת העולמית.

שיטת המס בארצות הברית "נראית כמו שיטת המס של פלוטוקרטיה (שלטון העשירים)", כותבים זוקמן וסאיז, ומציעים תוכנית גורפת לשינוי השיטה. זה לא דיון תיאורטי. תוכניות ברוח ההצעה שלהם למס עושר כבר אומצו על-ידי שניים מהמתמודדים המובילים במרוץ על תפקיד מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, אליזבת וורן וברני סאנדרס.

זה גם לא דיון אמריקאי בלבד. חלק מהתופעות שזוקמן וסאיז מתארים, כמו למשל ההימנעות של תאגידי הענק מתשלום מסים, הן בעיה עולמית. הלקח המרכזי שלהם בספר: לכל מדינה יש את הכוח לקבוע בעצמה איך יתחלק נטל המס בין השכבות השונות. ההחלטה היא בידינו. והלקח הזה, אומר זוקמן בראיון בלעדי ל-G, רלוונטי בהחלט גם לישראל.

"כל מדינה, לא משנה כמה היא קטנה, גם מדינה כמו ישראל, יכולה לעשות הרבה בעצמה כדי לוודא שהצדק המיסויי מנצח, ושתהיה לה מערכת מסים פרוגרסיבית, אפילו אם יש תחרות מסים, אפילו אם מדינות אחרות מורידות את שיעור מס החברות", הוא אומר. "אנחנו מסבירים איך כל מדינה עדיין יכולה למסות תאגידים באופן חד צדדי, בשיעור די גבוה, ואפשר גם למסות אנשים עשירים בשיעורים גבוהים. יגידו למשל ש'במקרה כזה הם יעברו לחו"ל!', אבל ישראל יכולה לקבוע שאם היית נתון למיסוי בישראל מספר שנים מסוים, אתה עדיין תהיה חייב מיסוי אצלנו לעוד חמש או עשר שנים, אפילו אם תעבור לחו"ל. והרעיון הכללי הוא שגם מדינות קטנות יכולות לעשות הרבה כדי להגדיל את הפרוגרסיביות של מערכת המס, אפילו בעולם גלובלי לחלוטין".

"יש עייפות מאי השוויון הגובר"

גבריאל זוקמן, 32, בן לזוג רופאים פריזאיים, גדל בבית עם תודעה פוליטית מפותחת. ה"אירוע הטראומתי" של שנות ההתבגרות שלו, כך סיפר לאחרונה בראיון, היה ההעפלה של מועמד הימין הקיצוני, ז'אן מרי לה פן, לסיבוב השני בבחירות לנשיאות ב-2002. זוקמן הצטרף אז להפגנות ברחובות.

אל הזירה העולמית הוא פרץ בשנת 2015, עם תרגומו לאנגלית של ספרו עטור השבחים "העושר החבוי של האומות", שבו הוא חושף את ההיקף האדיר של ההון המסתתר במקלטי מס (ההערכה העדכנית שלו עומדת על 8.6 טריליון דולר). הספר התבסס על עבודת הדוקטורט זוכת הפרסים של זוקמן בבית הספר לכלכלה בפריז, שעליה התחיל לעבוד בשיא המשבר הפיננסי. המנחה שלו היה פרופ' תומס פיקטי, שהפך מאז לסופרסטאר כלכלי.

בשנים האחרונות זוקמן יושב בברקלי, קליפורניה. שם, יחד עם שותפו של פיקטי למחקר, בן ארצו עמנואל סאיז (זוכה מדליית קלארק, הנחשבת שלב בדרך לנובל) הוא צלל לחקר אי השוויון בהכנסות ובעושר. הם מצאו, למשל, שהאלפיון העליון חולש על כחמישית מהעושר בארה"ב, זינוק של פי 3 בהשוואה ל-1980.

המאיון העליון
 המאיון העליון

בדרך, זוקמן זכה להכרה גוברת והולכת. רק השנה הוא זכה בפרס ברנסר היוקרתי, לכלכלן אירופי מתחת לגיל 40; נבחר לרשימת 50 ההוגים המובילים בעולם של המגזין "פרוספקט"; וכיכב על שער בלומברג ביזנסוויק, שהכתיר אותו כ"מומחה המוביל בעולם למקום שבו העשירים מחביאים את כספם". זוקמן, כמו המנטור שלו פיקטי, מכיר היטב את הזירה התקשורתית, וכאמור לא מהסס להתערב בדיון הציבורי, ולא רק במאמרי דעה בניו יורק טיימס או בוושינגטון פוסט, אלא גם בייעוץ של ממש לוורן ולסאנדרס.

למצוא את עצמך מייעץ למתמודדים במרוץ לנשיאות עשר שנים אחרי שהתחלת את הדוקטורט, זו כברת דרך רצינית.
"אני לא חושב שצריך להגזים בתיאור התפקיד שלי. בחברה האמריקאית, כמו בהרבה מדינות אחרות, יש פשוט עייפות מאי השוויון הגובר. לאנשים נמאס מהעלייה באי השוויון, ולכן יש דרישה למדיניות פרוגרסיבית שתתמודד עם העלייה הזאת, ושתתמודד עם הסחף האוליגרכי בארה"ב, ומתברר שאני חוקר את הנושאים האלה מזה עשור, והמחקר שלי יכול לעזור לשפוך אור על הדיונים האלה. אבל יש כאן בבירור תופעה הרבה יותר רחבה, ואני משחק רק תפקיד ממש קטנטן בכל זה".

הספר שלכם נקרא "ניצחון האי צדק". צדק זו לא מילה שכלכלנים מרבים להשתמש בה.
"זו מילה שהכלכלנים השתמשו בה הרבה בעבר. רק בתקופה שמאז מלחמת העולם השנייה הכלכלנים מתמקדים ביעילות. לפני אותה תקופה - ועכשיו זה חוזר - תחום העיסוק בכלכלה היה רחב יותר מאשר רק להדגים ששווקים הם יעילים, או שהם יעילים יותר מכלכלה מתוכננת. אלה הדברים שהכלכלה התמקדה בהם בשנות ה-60 וה-70, כאשר הייתה מלחמה קרה וברית המועצות הייתה קיימת. כיום, זו צורת הסתכלות מיושנת. מקצוע הכלכלה עוסק גם בצדק, בחלוקה מחדש, בכוחות שדוחפים ליותר שוויון או יותר אי שוויון. בהבנה שלהם, ובהבנה של המדיניות שיכולה להשפיע על חלוקת העושר. בזה הספר עוסק".

העימות הדמוקרטי / צילום : רויטרס SHANNON-STAPLETON
 העימות הדמוקרטי / צילום : רויטרס SHANNON-STAPLETON

"להילחם בחברות רב לאומיות"

בשבועות האחרונים המחקר של זוקמן וסאיז עלה לכותרות, אחרי שכתבות בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט הציגו את הממצא שלפיו, המיליארדרים משלמים שיעור מס נמוך יותר מכל השאר, ממצא שצוטט לאחר מכן על-ידי אינספור כלי תקשורת. אל הנתון הזה זוקמן וסאיז הגיעו אחרי שחישבו את כלל המסים שמשלמים האמריקאים - שכוללים בין היתר מס הכנסה פדרלי, מדינתי ומקומי, מסי צריכה, תשלומי ביטוח לאומי וגם את מס החברות - פילחו את ציבור משלמי המסים, מצאו כמה מס משלמת כל קבוצה בפועל, ואז חישבו איזה אחוז מההכנסה שלה שילמה כל קבוצה במסים.

הגרף שמתאר את הממצאים האלה שותף בשבועיים האחרונים עשרות אלפי פעמים בטוויטר, אם לא יותר, כולל על-ידי סאנדרס, שקרא "לקחת בחזרה את הדמוקרטיה מידי האוליגרכים שמנהלים את המדינה שלנו", ועל-ידי וורן, שהכריזה שהגיע הזמן ש"לכולם יהיה סיכוי להצליח", ולא רק לעשירים ולמקושרים.

אבל יש מי שמערער על הממצאים, וגם על הנחות היסוד שעומדות בבסיסם. פרופ' ג'ייסון פורמן מהרווארד, שעמד בראש מועצת הכלכלנים בבית הלבן של אובמה, ביקר את זוקמן וסאיז על כך שהם לא מתחשבים כראוי בעובדה שהעשירונים התחתונים מקבלים מענק מס הכנסה שלילי, שבעצם מוריד את שיעור המס שלהם. ביקורת אחרת מגיעה מכיוון ד"ר דיוויד ספלינטר, כלכלן העובד בקונגרס, שמנהל ויכוח ממושך עם פיקטי, סאיז וזוקמן על מתודולוגיית מדידת חלוקת ההכנסות שלהם, ולכן גם על חישובי המס הנגזרים ממנה. המסקנה של פורמן ושל ספלינטר היא שמערכת המס האמריקאית היא בכל זאת פרוגרסיבית, בניגוד לטענות של זוקמן וסאיז.

יש גם עוד מחלוקות (למשל על השאלה: מי בעצם משלם את מס החברות?), וזוקמן וסאיז, שמשתפים ברשת את כל הנתונים וכל המודלים שלהם, גם הספיקו לפרסם השבוע מאמר טכני ראשוני שמסביר את השיקולים שלהם. אבל אחרים, ובהם חתן הנובל פול קרוגמן, מדגישים שמעבר למחלוקות הטכניות הלגיטימיות, התמונה הגדולה שזוקמן וסאיז משרטטים עומדת בעינה: הורדות המסים על העשירים הפכו לאורך השנים את מערכת המס האמריקאית להרבה פחות פרוגרסיבית. כפי שג'ייסון פורמן עצמו הסביר לוושינגטון פוסט, "העשירים בהחלט משלמים פחות מסים מבעבר, ובהחלט פחות ממה שהם צריכים לשלם".

הממצא בנוגע לשיעור המס של 400 העשירים ביותר, שהגיע לשפל הנוכחי אחרי רפורמת המס של טראמפ מסוף 2017, שכללה הורדה דרמטית של מס החברות, הוא רק חלק קטן בסיפור שמגוללים זוקמן וסאיז, עוד המחשה לדפוס ההיסטורי שהם מזהים ולאופן שבו "המיסוי הפרוגרסיבי גווע". התהליך הזה, הם קובעים, לא קרה באופן דמוקרטי ולא התבצע בעקבות הכרעה ברורה של הבוחרים. במקום זאת, הוא הוצג כהכרח, כאילו לא הייתה ברירה אלא להוריד מסים על העשירים.

"בדרך כלל, כשנרשמת ירידה גדולה בפרוגרסיביות של המס, קודמים לה זינוק בהימנעות ממס, או בהתחמקות ממס", זוקמן מסביר. "ואז הממשלות אומרות ‘תראו, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, אנשים עשירים נמנעים ממס, חברות רב לאומיות נמנעות מתשלום מס, והדרך היחידה שאנחנו יכולים להתמודד עם זה היא להוריד את שיעורי המס, או לבטל מסים'".

פרופ' עמנואל סאיז / צילום :GettyImages ישראל
 פרופ' עמנואל סאיז / צילום :GettyImages ישראל

תוכל לתת דוגמה?
"רפורמת המס של 1986 בארה"ב היא הדוגמה הבולטת ביותר. עד סוף שנות ה-70, לארה"ב היה את אחד משיעורי המס השולי העליון הגבוהים ביותר, ולפעמים הגבוה ביותר מכל הכלכלות המתקדמות. בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שיעור המס העליון עמד על כ-90%, והוא עדיין עמד על 70% בתחילת שנות ה-80, כשרונלד רייגן נכנס לבית הלבן. ואז, בשנת 1986, שיעור המס העליון ירד ל-28%, שיעור המס הנמוך ביותר בקרב המדינות העשירות.

"האופן שבו זה קרה הוא שבמשך כמה שנים היה זינוק אדיר בהימנעות ממס, בשימוש במקלטי מס, זינוק גדול בתעשייה שמוכרת שירותי הימנעות ממס לאנשים עשירים" - זינוק שנבע מהנכונות של הממשל החדש בוושינגטון להשלים עם השימוש האגרסיבי במקלטי מס. כלומר, הוא מדגיש בספר, זו הייתה בחירה, "ובשנת 1986 היו 97 סנאטורים (מתוך מאה) שהשתכנעו שיש כל-כך הרבה הימנעות ממס עד שאי אפשר לעשות שום דבר חוץ מלהוריד את שיעורי המס, כי למסות את העשירים נעשה בלתי אפשרי. אבל במציאות זה שגוי לחלוטין. במציאות מה שאפשר לעשות הוא לצאת למלחמה בהעלמת מס ולהיאבק בהתחמקות ממס".

זה סיפור אמריקאי או שאפשר לזהות אותו גם במקומות אחרים?
"זה סיפור הרבה יותר כללי. ארה"ב היא הדוגמה הכי קיצונית, כי הייתה לה מסורת ארוכה של צדק מיסויי, ובמשך תקופה ארוכה הייתה לה מערכת המס הפרוגרסיבית בעולם. ואז, תוך כמה שנים היא הפכה להרבה פחות פרוגרסיבית, והיום היא למעשה רגרסיבית.

"אבל אותו תהליך קרה פחות או יותר בכל מקום. מערכת המס הייתה יותר פרוגרסיבית, שיעור המס האפקטיבי על תאגידים היה גבוה יותר, המס השולי העליון היה גבוה יותר, ואז כל אלה צנחו, פחות או יותר בכל העולם. בהרבה מקרים זה היה פחות קיצוני מאשר בארה"ב, אבל אותו הדבר קרה עם אותם טיעונים".

למשל?
"צרפת ביטלה את מס העושר שלה בשנה שעברה. הטיעון היה ‘תראו, היה עדיף אם היינו יכולים למסות את העשירים, אבל זה נעשה בלתי אפשרי. אם נמסה אותם, הם יעברו ללונדון או לשווייץ. מאוד קשה למדוד עושר פיננסי, ויש התחמקות ממס והימנעות ממס, ואף אחד לא משלם את המס במלואו. ולכן אנחנו צריכים פשוט להיפטר מהמס הזה'.

"ודוגמה אחרת כיום, שיותר רלוונטית להרבה מדינות כולל ישראל, היא חברות רב לאומיות. אנחנו אפשרנו לחברות רב לאומיות להימנע מלשלם יותר מדי מסים - על-ידי העברת הרווחים שלהן למדינות עם שיעורי מס נמוכים, וכולם השתכנעו שאין מה לעשות: אם למדינות אחרות יש שיעורי מס נמוכים, גם אנחנו צריכים שיעורי מס נמוכים, וכיום יש מרוץ לתחתית במס חברות, ומס החברות גוסס".

את הטיעון הזה באמת אפשר לשמוע מכיוון פוליטיקאים בישראל, אבל זוקמן דוחה אותו על הסף. "הרעיון שאין מה לעשות, שהעתיד האפשרי היחידי הוא כזה שבו יש מס חברות נמוך, הוא שגוי. אפשר לעשות הרבה, ואפילו באופן חד צדדי. אפילו בלי הרבה שיתוף פעולה בינלאומי. אפשר להגדיל את מיסוי החברות, ולהבטיח שהמרוויחים הגדולים מהגלובליזציה - חברות רב לאומיות ובעלי המניות שלהן - ישלמו יותר במסים במקום לשלם פחות".

בספר אתם קובעים שהעובדה שחברות רב לאומיות משלמות פחות ופחות מסים היא איום לגלובליזציה.
"אנחנו כבר רואים את תגובת הנגד לגלובליזציה. יש מי שטוען שגלובליזציה וצדק מיסויי הם דברים שלא הולכים יחד, ולכן לכאורה יש שתי אפשרויות: אחת, היא לומר שכן תהיה לנו גלובליזציה ולא יהיה צדק מיסויי, שאנחנו הולכים להוריד את שיעור המס על העשירים ועל חברות רב לאומיות גדולות. האופציה השנייה היא לסגור את הגבולות, לסגת מהגלובליזציה. תגובת נגד נייטיביסטית, פרוטקציוניסטית, ובמקרים רבים שונאת זרים לגלובליזציה.

"אבל שתי האופציות הפוליטיות האלה יוצאות מההנחה שאי אפשר להשיג באותו זמן עולם גלובלי וצדק כלכלי, ואנחנו רוצים להסביר שההנחה הזאת שגויה - שכן יכולים להיות לנו גם כלכלה משולבת בעולם, וגם צדק מיסויי וכלכלי. זה מאוד חשוב, כי אחרת, אם ניתקע בעימות הפוליטי הזה, שבו הבחירה היא או חוסר צדק או פרוטקציוניזם ונייטיביזם, ההשלכות יכולות להיות מאוד דרמטיות".

שני סנט מכל דולר

עד כאן הבעיה. סאיז וזוקמן מציעים גם פתרונות: שורת צעדים שיהפכו את מערכת המס לפרוגרסיבית והוגנת יותר, וגם תתאים את מערכת המס לאתגרי הגלובליזציה. הם מנסים למשל לחשב מה שיעור המס הכולל האופטימלי שאפשר להטיל על חברי המאיון העליון האמריקאי, מי שמרוויח יותר מ-500 אלף דולר בשנה, ומגיעים ל-60% - פי 2 מנטל המס הממוצע בארה"ב כיום.

במקביל, כדי למנוע זינוק בהימנעות מתשלום מסים, הם מציעים להקים סוכנות חדשה שתפקידה יהיה לפקח על התעשייה הענפה שמציעה שירותי התחמקות ממסים. יש להם גם שורת הצעות למיסוי תאגידים בינלאומיים. "קח למשל את אפל", אומר זוקמן. "נגיד שהם עושים 5% מהמכירות הגלובליות שלהם בישראל. אז ישראל יכולה להגיד שהיא רואה 5% מהרווחים הגלובליים של אפל כחייבים מיסוי בישראל. כל מדינה יכולה לעשות את זה".

אבל הצעה אחת שלהם מעוררת תשומת לב גדולה במיוחד: מס על העושר. כדי להמחיש את הצורך בהטלת מסים על העושר, ולא רק על ההכנסות, זוקמן וסאיז מביאים כדוגמה בספר שלהם את וורן באפט, המשקיע הנודע, שדווקא קורא באופן עקבי להטיל יותר מסים על מקבלי הכנסות גבוהות כמוהו. אבל זוקמן מבהיר שזו תמונה חלקית. "באפט אומר ‘אני תומך במסים יותר גבוהים על עשירים, וצריך להעלות את מס ההכנסה על אנשים כמוני'. אבל בגלל שההכנסה טעונת המס שלו היא רק חלק זעיר מההכנסה הכלכלית האמיתית שלו, אפילו אם שיעור מס ההכנסה שלו יעלה ל-90%, זה לא ישנה כלום".

תסביר.
"זה עובד ככה: החברה של באפט, ברקשייר האתווי, לא מחלקת דיבידנדים (כלומר לא מחלקת את רווחיה לבעלי המניות, א' פ'). היא משקיעה מחדש את כל הרווחים שלה, וזה מעלה את מחיר המניה שלה. התוצאה היא שההכנסה היחידה של באפט שטעונת מס מתרחשת כשהוא מוכר כמה מניות, ומממש קצת רווחי הון. אז הוא משלם על זה קצת מסים. אבל אנחנו יודעים כי הוא שחרר את המידע הזה בעצמו, שההכנסה טעונת המס שלו היא בסדר גודל של 10 מיליון דולר בשנה בלבד. וזה כאשר העושר שלו הוא משהו כמו 80 מיליארד דולר".

"עכשיו", זוקמן פוצח בחישוב, "בוא נניח שהתשואה שבאפט משיג על ההון שלו היא 5% בשנה. זה אומר שההכנסה הכלכלית האמיתית שלו היא 5% מתוך 80 מיליארד דולר, כלומר 4 מיליארד דולר בשנה. אבל כאמור, מתוך ה-4 מיליארד האלה, הוא משלם מסים רק על 10 מיליון דולר. אז אפשר לראות שלא משנה מה שיעור מס ההכנסה שנטיל על 10 המיליון האלה, המס שבאפט ישלם על ההכנסה הכלכלית האמיתית שלו יהיה קרוב לאפס".

ומכאן המסקנה החותכת של זוקמן: "הדרך היחידה למסות מישהו כמו באפט - ובאופן כללי יותר, הדרך הנכונה למסות אנשים עשירים מאוד, מיליארדרים - היא באמצעות מס עושר, מס על העושר עצמו. ברוב המקרים העושר מוגדר היטב וקל למדוד אותו: במקרה של באפט, זה שווי השוק של המניות שלו בחברה שלו. אם ממסים את העושר עצמו, אפשר להפוך את מערכת המס לפרוגרסיבית יותר ולצודקת יותר".

בכמה למסות את העושר? אחת האפשרויות שזוקמן וסאיז דנים בה היא ההצעה של אליזבת וורן, שקוראת להטיל מס של 2% על עושר מעל 50 מיליון דולר, ו-3% בשנה על מי שעושרו עולה על מיליארד דולר. הסיסמה ‘שני סנט!' (כלומר שני סנט מכל דולר) הפכה לקריאה פופולרית בעצרות הבחירות של וורן, והשניים לא מזכירים אותה במקרה: הקמפיין של וורן נועץ בהם בעניין.

איך מס כזה היה משפיע על באפט? כשאני שואל את זוקמן הוא פונה למחשב שלו, מזין את הנתונים וחוזר עם תשובה: "אם מס העושר שמציעה וורן היה נכנס לתוקף ב-1982, אז כיום, במקום להיות בעל עושר של 88 מיליארד דולר, באפט היה שווה 29 מיליארד דולר. זה עדיין הרבה כסף, אבל ברור שיש כאן הפרש גדול, שאי אפשר להשיג על-ידי מס הכנסה גבוה".

מה לגבי הצעת המס של ברני סאנדרס?
"המקרה של באפט ממחיש את ההבדל בין סאנדרס לוורן. אצל סאנדרס, מס העושר מוטל מעל 32 מיליון דולר ולא מעל 50 מיליון. אבל ההבדל הגדול קשור למיליארדרים. סאנדרס מציע שיעורי מס שמגיעים עד ל-8% בשנה על עושר מעל 10 מיליארד דולר, בעוד שאצל וורן זה 3%. זה הבדל גדול".

מה היה עולה בגורלו של באפט במקרה כזה?
"אז כאמור, אם היו מחילים את מס העושר של וורן ב-1982, באפט היה שווה היום 29 מיליארד דולר. אבל אם המס של סאנדרס היה בתוקף מ-1982", זוקמן בודק במחשב שלו, "הוא היה שווה 8 מיליארד דולר היום, עשירית מהעושר הנוכחי שלו".

בעצם, זוקמן ממשיך, יש כאן שאלה עקרונית: "האם בכלל צריכים להיות מיליארדרים או מולטי-מיליארדרים? האם זה דבר טוב לחברה שאנשים יוכלו להיות מולטי-מיליארדרים לאורך תקופה, או שזה מעיד על כשל מדיניות שמערכת המס צריכה לטפל בו. בהשקפה של סנדרס, הקיום של מולטי-מיליארדרים הוא סימן לכישלון כלכלי, והוא מזיק לשאר החברה. המשמעות שלו היא אנשים עם הרבה כוח כלכלי, שיכולים להשפיע על השווקים, ויכולים להשפיע על קביעת המדיניות - ומערכת המס צריכה לנסות להידרש לזה".

זוקמן מבקש להזכיר שחלק מהסיבה שפעם שררו בארצות הברית שיעורי מס עליון דרקוניים של 90% הייתה ההשקפה שעושר גדול מדי "משקף כישלון של השיטה הכלכלית והחברה", שבו מערכת המס צריכה לטפל. אבל האם צורת ההשקפה הזאת מתאימה לימינו? והאם אנחנו כחברה צריכים לנסות למנוע צבירת עושר רב מדי בידי בן אדם אחד? כמה רדיקלי צריך להיות המס על העושר? זוקמן וסאיז משאירים את השאלה הזאת להכרעת הקוראים שלהם. כדי לעזור להם לגבש דעה, השניים העלו במקביל לפרסום הספר גם אתר (Taxjusticenow.org), שכולל בין היתר סימולטור שמאפשר לגולשים לנסות לעצב בעצמם את מערכת המס ולהשוות בין תוכניות המס של המועמדים השונים לנשיאות.

"ההתקפות עליי לא משנות לי"

את היוזמה שלהם להטלת מס על העושר זוקמן וסאיז כבר הספיקו להציג בשנה החולפת, במאמרים ובכנסים. הם הספיקו גם לספוג עליה ביקורת מכל הכיוונים, כולל מפרופ' גרג מנקיו, בכיר הכלכלנים המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית, ופרופסור לארי סאמרס, מקבילו במפלגה הדמוקרטית. בביקורת שפרסם סאמרס על תוכניתם של זוקמן וסאיז הוא קובע ש"אם לאמריקה היו יותר ביל גייטס, וורן באפט וסטיב ג'ובס בדור האחרון, זה היה דבר יותר טוב, שמתלווה לכלכלה חזקה יותר - גם אם אי השוויון הנמדד היה גדל".

זוקמן לא מתרשם. "הבעיה עם הטיעון הזה", הוא אומר, "היא שאם אתה מסתכל על הביצועים הכלכליים של ארה"ב בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שבהן הכנסות גבוהות מוסו בשיעור של 90%, והיה מס ירושה של קרוב ל-80% - אתה מגלה שהצמיחה הייתה חזקה, הייתה הרבה חדשנות, והכלכלה שגשגה.

"כשמשווים את זה לביצועים המקרו-כלכליים של הכלכלה מאז אמצע שנות ה-80, מאז הורדות המסים של רייגן והצניחה בפרוגרסיביות המס, רואים את ההיפך. ביצועים כלכליים גרועים. הנה נתון שממחיש את זה באופן בולט: הצמיחה בין 1950 ל-1980 הייתה גבוהה פי 2 מהצמיחה בין 1985 ל-2015. בשני המקרים מדובר בתקופה של 30 שנה. בעשורים שאחרי המלחמה ההכנסה הממוצעת למבוגר עלתה ב-2.2% בשנה בממוצע, ומאז שנות ה-80 היא גדלה בשיעור של 1.1%.

"יש הרבה יותר מיליארדרים היום, הרבה יותר אנשים עשירים ביותר שמצבם טוב מאוד, אבל אין עדות לכך ששאר האוכלוסייה הרוויחה מזה. כשמסתכלים על מי שנמצא בחצי התחתון של התפלגות ההכנסות בארה"ב, על 120 מיליון האמריקאים עם ההכנסה הנמוכה ביותר לפני מס, מגלים שההכנסה הממוצעת שלהם לפני מס ב-1980 הייתה 18.5 אלף דולר למבוגר (בקיזוז אינפלציה) והיום היא בדיוק אותו דבר. 18.5 אלף דולר בממוצע. חצי מהאוכלוסייה הודר מהצמיחה הכלכלית, למרות הזינוק האדיר במספר המיליונרים והמיליארדרים, וזו הבעיה העיקרית עם הטיעון של סאמרס".

יש סיבה לחשוב שאם יוטל מס על מיליארדרים, זה יוביל לתנאים כלכליים יותר טובים לחמשת העשירונים התחתונים, או לשאר ה־99.9%?
"כן. כשממסים מיליארדרים יש לכך שתי תוצאות. קודם כול, עושר הוא כוח, וריכוז עושר קיצוני הוא ריכוז כוח קיצוני. אם אתה ממסה את העושר הקיצוני, אתה מוריד את הכוח של המאוד עשירים, וכך מוריד את היכולת שלהם להשפיע על קביעת המדיניות לטובתם. אתה מקטין את היכולת שלהם להשפיע על השוק, לקנות שחקנים חדשים, לקנות את המתחרים, להגן על הפוזיציה שלהם. אתה הופך את השוק לתחרותי יותר - וזה יכול להיות טוב יותר לצמיחה וטוב לחדשנות.

"אבל יש גם עוד אפקט. מיסוי של העשירים מאוד ייצור הכנסות למדינה, שאפשר להוציא אותן על דברים שיכולים לעזור לשאר האוכלוסייה. למשל, טיפול בגיל הרך. בארה"ב כמעט שאין מסגרות ציבוריות לגיל הרך, ולכן גם אין הוצאה ציבורית על חינוך לגיל הזה. מסגרות כאלה הן דבר מאוד יקר, ולכן הרבה נשים נושרות משוק העובדה אחרי הלידה, וזה מקור גדול לאי שוויון בין המינים. זה גם פוגע בצמיחה כי אתה מקטין את היצע העבודה ומקטין את הפעילות הכלכלית. אם היו משתמשים בהכנסות ממס על מיליארדרים כדי לממן דברים כמו מסגרות לגיל הרך או ביטוח בריאות לאנשים שאין להם ביטוח כזה כיום, זה יכול היה להגדיל את הפעילות הכלכלית, להגדיל את החדשנות, ולהגדיל את הצמיחה הכלכלית".

המיליארדרים
 המיליארדרים

הותקפת מלא מעט כיוונים על הרעיון הזה.
"ההתקפות האלה לא משנות לי כל-כך. למעשה, אני שמח שיש דיון מהותי על המדיניות ועל אופציות שונות לעתיד. אנחנו רואים תחייה של המדיניות הפרוגרסיבית והפוליטיקה הפרוגרסיבית בארה"ב, ולדעתי זה מלהיב. וכשמסתכלים על סקרי דעת קהל, מגלים שמס העושר הוא מאוד פופולרי, ולא רק בקרב דמוקרטים אלא גם בקרב רפובליקנים ועצמאים. למעשה, הרוב הגורף של אוכלוסיית ארה"ב תומך במיסוי עשירים. וזה לא חדש: זה משהו שרואים בסקרי דעת קהל לאורך הרבה זמן. לאורך תקופה ארוכה היה נתק מוחלט בין התמיכה שאנשים הביעו בסקרים במיסוי עשירים ועל חברות גדולות, לבין מה שהדמוקרטים הציעו. עכשיו הדמוקרטים נעים סוף-סוף לכיוון הבוחרים, וזו התפתחות חיובית.

משקי הבית העשירים
 משקי הבית העשירים

"מה שמשונה הוא שהרבה כלכלנים אקדמיים מקצועיים, אנשים כמו מנקיו או סאמרס, נראים תקועים בעבר. הם לא הבינו את הבעיה של חוסר צדק במיסוי ולא למדו את הלקח מהעלייה באי שוויון. הם לא מסתכלים על סקרי דעת קהל. הם לא חשבו מספיק חזק על השאלות האלה. אז יש להם תגובה קצת ארכאית ופרימיטיבית להצעות האלה, והם רואים אותן כדבר שלילי, בלי סיבות טובות ומהותיות".

זה עניין דורי, לדעתך?
"חלק מזה הוא עניין דורי וחלק אידיאולוגי. הכלכלנים האלה תקועים בהשקפת עולם שבה אנשים מגיבים באופן מאוד חזק למסים. זה משתקף בטיעונים שלהם: אם נמסה אנשים עשירים, הם יתחילו להתגרש, הם יוותרו על האזרחות שלהם. בהשקפת העולם הזו אנשים מוכנים לנקוט צעדים קיצוניים כדי להימנע ממס צנוע יחסית (במקרה של הצעת וורן). זה לא מעוגן בראיות. זו בעיקר השקפת אנטי-מסים אידיאולוגית שהגיעה בירושה מעידן רייגן, אבל היא מאוד רחוקה מהמציאות". 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988