זורבה מחכה לצ'ק - נתן דטנר עובד ללא הפסקה ורודף אחר הכסף

נתן דטנר החליט שמספיק לו. כשהחוב של הבימה, על עבודות של בימוי ומשחק שעשה במשך שלוש שנים, הצטבר ל-200 אלף שקל, הוא הפסיק לעבוד עם התיאטרון הלאומי וקיווה שההנהלה תתעשת ותעשה את המינימום שמקום עבודה מסודר נדרש לו - לשלם את מה שמגיע לעובדיו. כשהציעו לו לביים את "זורבה היווני", קו-פרודוקציה של הבימה ותיאטרון ב"ש, הוא התנה את השתתפותו בפרויקט בקבלת הכסף מב"ש, וכך היה.

שיטות דחיית התשלומים שנקט התיאטרון כלפיו, וככל הנראה כלפי שאר הספקים החיצוניים והפרילנסרים, גורמות לתחושה קשה של זלזול בפרנסתם. וכך מתאר דטנר את הדרך הלא ממש אתית שנקט התיאטרון - גם אם בלית ברירה, בשל הגירעון שהגיע עד כה ל-72 מיליון שקל - לדחות את התשלום: "היה להם טריק נהדר. בכל פעם שאתה רוצה לבוא לקחת את הצ'ק, אומרים שהוא לא מוכן ואז נותנים צ'ק לעוד חצי שנה. אתה מרוצה, כי לפחות יש לך נייר ביד.

"ואז, יומיים לפני מועד ההפקדה, מתקשר מישהו: 'אל תפקיד עדיין, חכה כמה ימים'. חיכיתי. מגיע עוד טלפון: 'הפסקנו לעבוד עם הבנק, תקפוץ ונחליף לך את הצ'ק'. אתה מגיע להנהלת חשבונות ומחליפים לך את הצ'ק לעוד חצי שנה, וכך הלאה. כשהבנתי לפני שנה שזה המצב, אמרתי, זהו, כי די, סליחה, לא יכולתי להסתכל בעיניים של אשתי הבנקאית ולהסביר לה למה אני הולך לעבוד במקום שלא משלם לי".

אתה יכולת להודיע שלא תעבוד איתם יותר. לשחקנים ולבמאים אחרים לא הייתה ברירה, כי לא היה להם תחליף.

"כל עוד שילמו לאנשים שנמצאים על מצבת העובדים הקבועים, הכול היה בסדר. בנו, הפרילנסרים, השולמנים, על תקן הספקים, הכותבים, הבמאים, התאורנים, השחקנים - יכלו לפגוע ואף אחד לא דיבר. כשזה הגיע לאנשים על הפיירול, זה התפוצץ".

ניהלת את תיאטרון ב"ש כמעט שבע שנים, ואתה יודע היטב איך תיאטרון אמור להתנהל כדי לא להגיע לגירעונות כל־כך גדולים. מה קרה בהבימה?

"הם טוענים לאי העברת תקציבים מהמדינה והם כנראה צודקים, כי הדיאלוג עם האוצר מתקיים כל הזמן, כן נותנים, לא נותנים, כמה נותנים, וזה מעייף ומרגיז. תקציב התיאטרון מחולק ל-70% הון עצמי ו-30% תמיכה ממשלתית, ולכן צריך הכנסה עצמית. האולם היחיד שמכניס כסף הוא האולם הגדול וחייבים להעלות דברים פופוליסטיים כדי למלא אותו, ואז נופלים לתוך מלכודת הרפרטואר והמרדף הבלתי פוסק אחרי ההכנסות שיכסו את הגירעון. חוץ מזה, יש את הקריטריונים של האוצר, של כמה הפקות צריך להרים בשנה, ואז אתה חייב להפיק הרבה כדי לקבל כסף, ההפקות לא מכסות את עצמן, וככה נשאבים לגלגל של ‘עוד מעט זה יקרה ונצליח להתאזן'. בהבימה זה עוד יותר חמור, כי המדינה נתנה לתיאטרון בשנת 95' הלוואה בריבית של שוק אפור שהם לא מצליחים לעמוד בה, אז הבור כל הזמן הולך ומעמיק".

התלות המוחלטת במדינה היא הבעיה העיקרית של הבימה, כי התיאטראות האחרים נסמכים על העיריות. הבימה לא.

"ב"ש, הקאמרי, החאן וחיפה הם עירוניים, ואם הם נקלעים לחוב וזקוקים להלוואה, העירייה יכולה להעמיד להם הלוואת ביניים בתנאים טובים. מכיוון שהאוצר לא נותן להבימה הלוואות, או שנותן הלוואות בריבית מטורפת, הם פונים לבנקים, והבנקים בשלב מסוים עצרו הכול, ואז מתחילים להעביר את הכסף ממקום למקום, דוחים הפרשות לפנסיות ולביטוח הלאומי, ומושכים מכאן ומכאן את השמיכה הקצרה".

מלכוד 22 באשמת המדינה.

"נוצרה סיטואציה שהבימה קיבל כסף לפני כמה שנים כדי לכסות גירעונות, על חשבון התקציב של תיאטראות אחרים. הוגש בג"ץ שהתקבל בגלל שהיה הגיוני. איך יכול להיות שמצ'פרים תיאטרון שלא מתנהל כמו שצריך בכיסוי גירעון ולוקחים מאלה שמצליחים בשיניים להגיע לאיזון, או כמעט איזון?! עכשיו הכול תקוע לא רק בגלל שמצב התיאטרון רע, אלא בגלל שאין ממשלה.

"עלה בזמנו רעיון ששווה לבדוק, שהתקציב של הבימה יופרד מתקציבי התיאטראות האחרים ויצבעו אותו, מכיוון שמדובר בתיאטרון לאומי, אבל האוצר צריך להסכים לזה כי מדובר בעצם בתוספת תקציב וכמו שאני מבין, לשם מכוונים. ברור גם שאם יוחלט להחליף את ההנהלה, אף אחד לא ייקח את זה על עצמו אם לא יימחקו כל החובות. צריך לסגור ולפתוח כי כרגע נמצאים שם בלופ".

ומי שמשלם את המחיר הם - שוב - השולמנים.

"מי שמחזיק את המדינה הזאת אלה השולמנים. לוקחים לנו 50% מהשכר ואנחנו לא מקבלים שום זכויות, ואת האמת? קשה לי להתרגל לזה. הנה, במבצע האחרון בדרום בוטלו לי שלוש הופעות. מישהו מפצה אותי? כלום, אין כתובת, יורקים עלינו. זה מטריף אותי".

למה אתם לא יוצאים לשביתת תמיכה של כל התיאטראות?

"כי זה כמו להשבית את התרבות. אנשים חושבים שאנחנו לא עובדים. נסעתי עם נהג מונית שזלזל בשחקנים, כאילו אנחנו לא עושים כלום כל היום. אמרתי לו, תאר לעצמך עולם בלי עיתון, רדיו, ספרים. זה תרבות, תחשוב שהכול היה ריק. זה לא, ‘לך כבר, תעבוד ותפסיק לבלבל את המוח'".

ודטנר עובד, והרבה. בתקופה האחרונה זה היה סביב השעון, לחץ שעלה לו בבריאות, אבל שולמן הרי אף פעם לא יכול להרשות לעצמו להיות חולה, אז הוא המשיך לעבוד כמו חמור. הוא משחק ב"הבא אחריו" בתיאטרון ב"ש, ב,אנני" בתיאטרון ת"א, וביים את "זרים מושלמים" בהבימה, את "מכתב לנועה" בתיאטרון חיפה ואת "זורבה היווני" לב"ש ולהבימה כאמור. במקביל, הוא מעלה את מופע היחיד שלו "דטנר על הגג", משדר את "בטלים בשישי" בגל"צ עם אודיה קורן, וגם מככב ב"מתיר עגונות" ב"כאן 11,, כאב בית הדין הרבני הרב אהרון שפירא, שמסדר לרב יוסף מתיר העגונות את התפקיד שלו.

העולם הדתי לא זר לו. אמו, ניצולת שואה מאושוויץ, האמינה שיש אלוהים כי ניצלה, ואילו אביו, גם הוא ניצול שואה, קבע שאין אלוהים כי רצח כזה קרה. אחותו הגדולה יונה הלכה עם האב והוא עם אמא, ששלחה אותו לחינוך דתי של המזרחי, בני עקיבא, תורה ועבודה. שבע בבוקר תפילת שחרית, והדרת פני זקן כמשימה יומיומית.

"מכיוון שלא היה בית ספר דתי בשכונה, נסעתי כל יום שבע תחנות באוטובוס ומשם ברגל. בגיל 14, השכונה החילונית שבה גרנו שאבה אותי אליה והפכתי לחילוני, אבל לא לאנטי דתי. יש בי לפעמים אי שביעות רצון מפירוש המילה 'מסורת' על-ידי מי שתופסים את עצמם מסורתיים, כי מילוי מצוות הוא לא אקלקטי, לא מה שאתה רוצה למלא.

"כשאני בא לגלם את אהרון, אני מכיר היטב את העולם שבו הוא חי, הדברים האלה נמצאים אצלי בהארד דיסק בלי שאהיה מודע להם. יש בעולם שלו הרבה פוליטיקה מול בתי הדין האחרים והטרגדיה הגדולה שלו היא שהבת שלו 'מקולקלת' כי היא חולת סוכרת. הכלה שסובלת מאנמיה, גם היא נחשבת לפגומה. זה מזעזע כמו הייחוס, הפער בין אשכנזים לספרדים. באיזשהו שלב אני לוחץ על יוסף ובתי שיביאו נכדים. חברים של הבת שלי, שנשואה שנתיים ועוד אין לה ילדים, שאלו אם אני יושב עליה ככה".

אתה מדבר על עולם עם ערכים מאוד מיושנים, שמפעיל יחידה שמטרתה להתיר עגונות, תפיסה מתקדמת דווקא.

"הדור החדש הקים את היחידה הזאת והרב אהרון מבין שדברים חייבים להשתנות. ענקי הדור בעולם הדתי הולכים לעולמם ובמקומם קמים מנהיגים של קבוצות יותר קטנות שמוכנים להיפתח. יש בהם את 'האנוסים', אלה שמנהלים חיים כפולים - בבוקר מחליפים בגדים וזהויות וחיים בעולם החילוני, ובערב חוזרים הביתה ולובשים צנוע. הם שחקנים אמיתיים. היה לנו יועץ לסדרה, בחור צעיר חוזר בתשובה, מנותק לגמרי מהמשפחה. הילדים שלו אסורים לו, אשתו, הוריו. איש חביב שהיית רוצה שיהיה חבר שלך, שסובל מבדידות אין קץ".

גם זורבה, גיבור המחזמר החדש, בעיבודם של שחר פנקס ומשה קפטן, הוא איש בודד. הסרט הצליח בצורה פנומנלית, אבל כל פעם שהעלו את הסיפור על הבמה, ההפקה נכשלה. בברודווי הזעיקו את אנתוני קווין, כוכב הסרט, להופעות כדי להציל אותה וגם זה לא ממש עזר. "היה קשה לפצח את המחזה", מודה דטנר. "הסרט היה תיאטרלי, המוזיקה של תאודורקיס, שעבד בזמנו והיום פחות. ניסיתי ליצור דוק של אווירה, סוג של זרות, מפגש דורות ותרבויות.

"המשפט המוביל, שגם הצלחתי להכניס למחזה, הוא שכל אחד פוגש במהלך חייו את הזורבה שלו, אדם שעבר דברים קשים בחייו ומגיע למסקנה שצריך לחיות את העכשיו, וכדי לקבל משמעות לחיים, צריך לשחרר ולהשתגע. הקהל הוא בעיניי האנגלי הבורגני שפוגש את זורבה ורוצה להשתחרר כמוהו".

בין הבימוי למשחק אתה מפיק לבד את "דטנר על הגג"?

"אפשר להגיד. אני שוכר את הנגנים ואת הנהג. המשרד שלי בבית ואין לי עובדים כי אני פריק קונטרול. אני גם זה שמנהל את הלוח שלי. מרים עציוני עושה את הבוקינג ויחסי הציבור למופע. מכיוון שאני עושה עם המופע רק הופעות סגורות, אז אין לי את העניין של שכירת אולם וכל הדברים הנלווים האחרים, מה שמקל על התפעול. אז יש תקופות מטורפות, כמו זאת שעברתי עכשיו, ויש יותר שקטות, ואז החיים באמת יפים".

רק יפים, או שתקופות שקטות מייצרות גם לחץ כלכלי של מה יהיה? אתה הרי שולמן, אין עבודה - אין כסף.

"אני שקט רק אם אני יודע שיש לי פרויקטים סגורים קדימה. אודיה צוחקת עליי, שאם אין לי תכנון לחצי שנה קדימה, אני לא רגוע, והיא צודקת לגמרי. מישהו אמר לי, 'אתה יכול להירגע, מה אתה לחוץ כל הזמן'. המקצוע הזה כל-כך אכזרי, שאם אתה לא שם, אתה איננו, כי אין אדם שאין לו תחליף, כבמאי, שחקן ומנחה. אתה חייב כל הזמן להיות 'אין'. כל שנה אני בלחץ שאני לא סגור מספיק טוב ואז דבר אחד נופל על השני, ואתה קורס, אבל אין לך ברירה, שולמן, כבר אמרנו".

מתיאטרון הבימה בחרו שלא להגיב לדברים.