"תוך עשור אנחנו צפויים למחסור של 5,000 רופאים"

פורטפוליו עם פרופ' ציון חגי, יו"ר ההסתדרות הרפואית, על מצב מערכת הבריאות, על כך שאין מול מי לנהל מו"מ, ועל הסיבה שקולטים סטודנטים מחו"ל כשיש מחסור בתקנים

פרופ' ציון חגי / צילום: איל יצהר
פרופ' ציון חגי / צילום: איל יצהר

אני: יוצר קשר טוב עם אנשים ויש לי רצון לתרום ולעשות למען אחרים. שאפתן, מציב מטרות וממוקד בהן, ואני יכול להגיד בסיפוק שהגעתי לכל מה ששאפתי אליו.

משפחה: סבא מהצד של אמא היה איש דתי מאוד, סוחר בדים עשיר מבגדד, שדאג למשפחות במצוקה. הצד השני, גם הוא מבגדד, היה חילוני, משפחת אקדמאים. ההורים נפגשו שם, כשאבא, שלמד בבית ספר אמריקאי, היה המורה לאנגלית של אמא. הם התאהבו והתחתנו. כשהתחילה ההתארגנות של היהודים לעלייה לארץ, אבא היה בנקאי וההורים הצטרפו למפגשים בימי שבת בבית הכנסת, שאליהם הגיעו עם אחי בן החמש ואיתי, תינוק בן שנה וחצי, והמזוודות, מחכים שיקראו בשמם לעלות על טיסה לישראל. רק אחרי כמה שבועות של אכזבות הגיע תורנו. נשלחנו למעברה באור יהודה ואחר כך לצריפין. אבא קיבל עבודה בחפירות ובימים הראשונים התייצב אליהן בחליפה ועניבה. בהמשך, התקבל לבנק הדואר בסניף אלנבי. אמא למדה הוראה ועבדה בחינוך המיוחד.

ילדות: סלמה ג', מול הפארק הלאומי ברמת גן. את אחר הצהריים בילינו ברחוב, כי בבית הקטן לא היה מקום, לא היו חוגים או תנועות נוער, ומה שנשאר היה לשחק כדורגל וללמוד מאבא איך אוספים בולים. בתיכון הייתי במגמת מתמטיקה וטלקומוניקציה, והשאיפה שלי הייתה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. הרצון להיות רופא התגבש אצלי רק אחרי השחרור.

רפואה: לא הצלחתי להתקבל ללימודי רפואה בארץ, אז טסתי ללמוד ברומא, כשההתחלה הייתה מאוד קשה בגלל שלא דיברתי את השפה. ישבתי ימים שלמים כדי לתרגם עמוד אחד, אבל עם הזמן נכנסתי לזה. אחרי שלוש שנים התקבלתי לאוניברסיטת תל-אביב ואת הסטאז' עשיתי בסורוקה מתוך שליחות חברתית להיות בפריפריה. עבדתי כל-כך קשה בבית החולים, שאפילו לטקס קבלת התעודה לא שחררו אותי מהמשמרת. את ההתמחות עשיתי במיילדות וגינקולוגיה בסורוקה. אחרי כמה שנים כרופא במחלקה טסתי לאוניברסיטת ייל בארה"ב לתת-התמחות ברפואת האם ועובר. הייתי שם שנה וחצי עם אשתי ושני הילדים קטנים, ובגיל 39, מנהל המחלקה שלי מסורוקה הגיע אליי לארה"ב וביקש שאחזור לארץ כדי להיות מנהל היחידה למיילדות בקפלן, לשם הוא עבר.

יוכי: אשתי, מדענית שעשתה את הדוקטורט בביולוגיה בגיל 40, אחרי שסיימה לגדל את שלושת הילדים לבד, כי אני הייתי רוב הזמן בבית החולים. היא מנהלת חברת ביוטק שמייצרת מוצר המופק מתאי ענבים, מכיל חומר אנטי אוקסידנטי ומרחיב את כלי הדם. נפגשנו בסורוקה כשהייתי סטאז'ר והיא הייתה סטודנטית לביולוגיה שהתחילה לעבוד במעבדה. יש לנו שלושה ילדים וארבעה נכדים ואנחנו גרים ברחובות.

קריירה: ניהלתי במשך 21 שנים את חטיבת הנשים והיולדות בקפלן, 50 רופאים, 150 עובדים, ואהבתי כל רגע. בשנתיים האחרונות אני מנהל את החינוך הרפואי בכל בית החולים, יו"ר ועדת ההתמחות של קפלן וממשיך לקבל פציינטים בקליניקה הפרטית. לא הייתי מוכן לעזוב את המקצוע לגמרי, אבל ירדו ממני העול של מטופלות במצב קשה והאחריות העצומה של ניהול מחלקה.

פעילות ציבורית: התחלתי כיו"ר ועד מנהלי המחלקות בקפלן, אחר כך יו"ר ועד הרופאים ויו"ר חטיבת רופאי בתי החולים של "כללית", ייצוג של 14 בתי חולים. לפני שנה, כשליאוניד אידלמן פרש, נבחרתי במקומו.

קריסת מערכת הבריאות: כל עובדי בתי החולים מוכנים להקדיש את עצמם למען החולים, אבל אי אפשר להתבסס רק על המשאב האנושי כשכל עובד עושה עבודה של שניים. צריך להוסיף תקנים למתמחים. היום מסיימים סטאז' קרוב ל-1,400 סטודנטים, ויש רק 900 תקנים, ומתוכם קולטים סטודנטים מחו"ל כי הם מכניסים כסף לבתי החולים, ורופאים נשארים לעבוד במערכת עד גיל 70 כי אין להם תחליף. תוך עשור אנחנו צפויים למחסור של 5,000 רופאים.

הסכם קיבוצי: ההסכם מסתיים ב-2020 ואנחנו נכנסים למו"מ. לא הכרזנו על סכסוך עבודה כי אין מול מי.

פנאי: לא היה לי אף פעם, בגלל העומס בעבודה, אבל תמיד הקפדתי על הליכה שלוש פעמים בשבוע, ולפני שלושה שבועות, בפעם הראשונה בחיי, שכרתי מאמנת אישית.

תפיסת עתיד: להשפיע על מערכת הבריאות בישראל מתוך אמונה שמגיע לתושבים שירות וזמינות טובים יותר.