יודע ח"ן | פרשנות

פרשנות: הכירו את החוקר שדורש מפוליטיקאים להפסיק לשקר, ויש לו גם תוכנית שתגרום לזה לקרות

ד"ר אלעד אורג מהקריה האקדמית אונו מציע להטיל על עובדי ציבור חובה משפטית עקרונית לומר את האמת לציבור • המקרה של ליאור שליין והשר גלעד ארדן כמשל • פרשנות

גלעד ארדן וליאור שליין / צילומים: ישראל סלם ותמר מצפי
גלעד ארדן וליאור שליין / צילומים: ישראל סלם ותמר מצפי

החלטת הכנסת על הליכה למערכת בחירות שלישית ברצף לא רק שמהווה משבר גדול במערכת הפוליטית, אלא גם מביאה אותנו לשפל חסר תקדים באמון הציבור בפוליטיקאים. חלק מעשרות חברי הכנסת שהצביעו בעד יציאה לבחירות נוספות אולי עשו זאת בעל-כורחם, אבל רבים אחרים הבטיחו לנו לאורך חודשים שאין שום סיכוי שנצא לסבב בחירות שלישי, ושהם יעשו הכול, כולל ויתורים מפליגים, כדי למנוע את בזבוז כספי הציבור והזמן שכרוכים במהלך כזה.

למרות האמור, הציבור די אדיש נוכח המהלך. כמעט אף אחד לא יצא לרחובות כדי לנסות למנוע סבב בחירות שלישי ברצף. אולי זה קורה משום שכבר התרגלנו שחלק מנבחרי הציבור שלנו נוטים לומר דברים שהם יודעים שהם לא נכונים. שלא לומר, אולי כבר התרגלנו שמשקרים לנו.

אנחנו ב"גלובס", באמצעות מערכת "המשרוקית של גלובס", עוסקים באופן יומיומי בחשיפת שקרים או אי-דיוקים בהתבטאויות פומביות של אישי ציבור, זאת במטרה לספק לקהל קוראי "גלובס" כלי חיוני לבחינה מושכלת וביקורתית שלהן. באמצעות בדיקה מהירה, מקיפה, מאוזנת ועניינית בזמן אמת של התבטאויות הנוגעות לענייני היום, "גלובס" מבקש להוביל בישראל שיח ציבורי ותקשורתי אמין יותר, מדויק יותר ומעוגן בעובדות. 

הביקורת הזאת על אמירות אישי ציבור היא חיונית בעינינו. אך האם אפשר ללכת אפילו רחוק יותר? האם אפשר להשתמש בכלים משפטיים כדי לאסור על פוליטיקאים ונושאי משרה ציבורית נוספים לשקר לציבור?

ד"ר אלעד אורג, מרצה למשפט מינהלי בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, סבור שכן. במאמר מרתק שכתב לאחרונה אורג וצפוי להתפרסם בקרוב בכתב-העת "משפטים" של האוניברסיטה העברית בירושלים, הוא טוען כי יש להטיל על נושאי משרה ציבורית חובה משפטית (ואתית-משמעתית) עקרונית לומר את האמת לציבור.

"איך יודעים שפוליטיקאי משקר?"

את מאמרו פותח אורג דווקא בבדיחה. "איך יודעים שפוליטיקאי משקר?", שואלת בדיחה עממית ידועה, ועונה: "הוא מניע את שפתיו". את ד"ר אורג הבדיחה הזאת לא מצחיקה. לדבריו, התחושה של הציבור, שלפיה נושאי משרות ציבוריות אינם מקפידים לומר לו את האמת, אינה משעשעת. "תחושה כזו משחיתה את השיח הציבורי, את אופיה הדמוקרטי של המדינה וגם את הרמה המוסרית של החברה כולה".

אורג כותב כי "ככלל, אמירת שקר על-ידי נושאי משרה ציבורית היא איננה מוסרית, איננה מועילה ומפירה את חובת הנאמנות של נושאי המשרה הציבורית כלפי הציבור שאותו הם משרתים".

יחד עם זאת, הוא מבהיר כי בעיצוב החובה צריך להתחשב במורכבות מושג האמת, בכובד החשיבות של חופש הביטוי, בכך שקיימים מצבים שבהם שקר הוא שולי ונסבל ולעתים (אומנם רחוקות) אף רצוי, ובשיקולים מוסדיים המצדיקים מעורבות זהירה ובהיקף ריאלי של בית המשפט באכיפת החובה.

כפועל יוצא, הצעתו של ד"ר אורג לעצב את החובה המשפטית העקרונית לומר אמת לציבור, מבוססת על קווי המתאר הבאים: ראשית, אורג מציע שהיא תחול רק על האותנטיות והאמיתות העובדתית של הביטויים, מבלי לגלוש לבחינה שיפוטית של דעות ונרטיבים, לצד הכרה במצבים חריגים ונדירים שבהם השקר מוצדק, למשל בעניינים הנוגעים לביטחון המדינה, כמו שמתייחסים למצבים המצריכים סודיות.

שנית, לפי הצעתו, "החובה לומר אמת תיאכף בשגרה באמצעות קביעת תוצאות ענייניות פוזיטיביות (של הצהרה שיפוטית בדבר האמת וקביעת מקום פרסום אפקטיבי של ההצהרה השיפוטית) ורק במקרים חמורים באמצעות השתת תוצאות אישיות (של הטלת סנקציה או חובת פיצוי)".

ושלישית, אורג מציע במאמרו כי החובה על אישי ציבור לומר אמת תיאכף רק כאשר מנגנונים של "שוק רעיונות" ושיח חופשי אינם יכולים להפריך את השקר בקרב הציבור, ורק כאשר מדובר בביטויים שקריים שפוגעים באינטרסים חיוניים ומצדיקים השקעה של משאבים שיפוטיים. זאת, תוך התאמת דרישת הרמה של עוצמת הפגיעה והסתברותה לתוצאה האופרטיבית המבוקשת.

ובאילו כלים משפטיים מציע ד"ר אורג להשתמש כדי למנוע מאישי ציבור לשקר? לדבריו, הטמעת החובה לומר אמת יכולה להיעשות באמצעות "חקיקה של חוק חדש וייעודי שיעגן אותה". הרעיון נראה יפה מאוד על פניו, אך האם חברי הכנסת יצביעו בעד חוק שיחייב אותם לומר אמת כל הזמן? יש כאן מעין "מלכוד 22" שגם אורג מודה בקיומו. "ייתכנו קשיים בגיוס רוב של חברי כנסת שיסכימו לחוקק חוק אשר מכפיף גם אותם, לצד נושאי משרה ציבורית אחרים, לחובה זו", הוא מציין במאמר, אך מוסיף כי עד שיחוקק חוק כזה, ניתן להטמיע את החובה גם באמצעות כלים שכבר קיימים במשפט הישראלי.

ד"ר אורג סבור כי החובה של עובדי ציבור לומר אמת לציבור ראויה להיחשב כחלק מהדינים הכלליים המסדירים את פעילותם של נושאי משרה ציבורית כנאמני ציבור במשפט המינהלי. "במסגרת זו, נושא משרה ציבורית שאינו אומר אמת לציבור עשוי להפר עקרונות רחבים של המשפט המינהלי, דוגמת חובות תום-הלב, ההגינות והסבירות; וכן כללים קונקרטיים יותר, דוגמת החובה לסייע בגיבוש תשתית של עובדות במסגרת החלטה מינהלית והחובה הכללית לנהוג בשקיפות".

עם זאת, מן הראוי, לדעתו של אורג, להכיר בעילה עצמאית, נפרדת ומפורשת, במשפט המינהלי, שניתן לכנותה לפי הצעתו "עילת האמיתות". כמו כן, הוא מציין כי המשפט המינהלי בארץ מאפשר לאכוף את חובת אישי הציבור לומר אמת באמצעים גמישים, "ובעיקר באמצעות סעדים הצהרתיים בדבר עמידתו או אי-עמידתו של נושא המשרה הציבורית בחובתו, ואגב כך שיקוף בקביעה השיפוטית של האמת העובדתית נשוא הביטוי, וזאת בצירוף צווים בנוגע לפרסום אפקטיבי של הצהרת בית המשפט".

אורג מציע בהקשר זה, בנוסף, להתאים תחומים ספציפיים במשפט לאתגרים של עידן המידע הנוכחי. ההצעה שלו אקטואלית לימים אלה. לדבריו, "יש לעדכן את דיני תעמולת בחירות ולהקנות ליושבי-ראש ועדת הבחירות סמכויות וכלים להבטיח את אמינות תוכן פרסומי התעמולה בתקופה הרגישה שלקראת בחירות".

עוד כותב ד"ר אורג במאמרו כי במקרים חמורים, של שקרים בוטים המנוגדים לעובדות ולמציאות, "יש לאכוף את החובה לומר אמת באמצעות איסורים על שקרים הקיימים במשפט הפלילי והאזרחי והנושאים סנקציות ואחריות אישית". לפי המאמר, יש להחיל את החובה לומר אמת גם באמצעות מנגנונים אתיים-משמעתיים, אם על-ידי פרשנות של מושגים כלליים שכבר נדונים במסגרת הליכים אתיים או משמעתיים דוגמת "התנהגות בלתי הוגנת" ואף "התנהגות בלתי הולמת" כמכסים התנהגויות של שקרים מזיקים, ואם על-ידי קביעה של כללי אתיקה מפורשים המחייבים את נושא המשרה הציבורית לומר אמת לציבור, דוגמת כללי האתיקה הקבועים באנגליה.

ד"ר אורג לא מתעלם מהרגישות הרבה שבהצעתו להטיל חובה משפטית על אישי ציבור לומר אמת. הוא מציין כי המסורת המשפטית והפילוסופית במדינות נאורות מעדיפה דיון חופשי לבירור האמת וסולדת מהסמכה של מנגנונים רשמיים לקבוע את האמת.

עם זאת, הוא מסכם את מאמרו בכך ש"בעידן הפרוע הנוכחי, שבו השיח הציבורי שבטי ולעומתי, תשתית המידע מקלה על יצירה והפצה של דיס-אינפורמציה באופן חד-צדדי ומבלי לשמוע קולות מגיבים, וקשה יותר ויותר להבחין באמת ולהפריך את השקר - נחוצה התאמה של הדין לאתגרי המציאות".

חולשתו של הדין האזרחי

בנובמבר 2016 פקד את ישראל גל שריפות אימתני. השר לביטחון פנים דאז, גלעד ארדן, אמר לציבור כי לפחות מחצית מן השריפות נגרמו כתוצאה מהצתה מכוונת של ערביי ישראל, וכינה את גל השריפות "טרור מציתים". כתשעה חודשים לאחר מכן, איש התקשורת ליאור שליין, בתוכנית הטלוויזיה בהנחייתו, "גב האומה", לגלג על ארדן על כך שהוא המציא את ההאשמות נגד ערביי ישראל, וציין כי אין כל הוכחה להצתות על רקע לאומני.

ארדן בתגובה האשים את שליין בשקר. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו הוא התעקש שהיו הצתות, ושהן אף נמשכות גם במועד כתיבת הפוסט.

שליין לא נותר חייב, וכשבועיים לאחר מכן התייחס שוב לפרשה בתוכניתו. הוא חזר ואמר כי לא שיקר ולא טעה. בנוסף הציע שליין לארדן להסיר את חסינותו, כדי שיוכל להגיש נגדו תביעת לשון הרע על כך שקרא לו שקרן. ההצעה לא נענתה, ארדן לא הסיר את חסינותו, ושאלת האמת לא הגיעה מעולם לבירור משפטי.

ד"ר אורג מציג את הוויכוח בין ארדן לשליין כדוגמה למקרה שראוי לבירור משפטי בדבר עמידתו של השר בחובתו לומר אמת. אורג כותב כי הצעתו של שליין לארדן להסיר את חסינותו כדי שיוכל להגיש נגדו תביעת דיבה, בין אם נעשתה בכנות או רק כדי להביך, חושפת את חולשתו של הדין האזרחי ביישום החובה והבאת האמת לציבור.

"ארדן אכן נהנה מחסינות שלא מאפשרת לשליין לתבוע אותו בגין הוצאת לשון הרע בשל כך שכינה אותו 'שקרן'. ומן הצד השני, בניגוד לטענת שליין, הימנעותו מהגשת תביעה נגד שליין אינה מוכיחה שגם ארדן לא חושב ששליין שיקר. גם בדין הפלילי, שממילא נראה כלא הולם את המקרה הנדון, נהנה ארדן מן החסינות".

לעומת זאת, אורג כותב כי המשפט המינהלי וכללי האתיקה יכולים לשמש אכסניה טובה לבירור האמת ואכיפת החובה במקרה זה. "מכוחם ניתן להעניק סעד שיצהיר על האמת העובדתית ויורה למעורבים לפרסם את ההצהרה על גבי הבמה שבשליטתם. סעד כזה יעניק לציבור ידע עובדתי איכותי קונקרטי בנוגע לנושא ההצתות ולמידת היושרה של השר ארדן, ויחזק באופן כללי את נורמת אמירת האמת בחברה ואת אמינות תשתית המידע".

איך לחייב אמירת אמת

● באמצעות חקיקה של חוק חדש וייעודי שיעגן אותה
● כחלק מהדינים המחייבים נושאי משרה ציבורית לקיים עקרונות של חובות תום-הלב, ההגינות והסבירות
● במקרים חמורים, איסור על שקרים הקיימים במשפט הפלילי והאזרחי הנושאים סנקציות ואחריות אישית
● החלת מנגנונים אתיים-משמעתיים על-ידי פרשנות של מושגים כלליים דוגמת "התנהגות בלתי הוגנת"
● קביעה של כללי אתיקה מפורשים המחייבים את נושא המשרה הציבורית לומר אמת לציבור