לאחרונה התפרסם ב"גלובס" טור דעה של ד"ר רונית דרור, העוסק בתופעת הניכור ההורי. כבר בכותרת ניכר כי לדבריה של מייסדת העמותה למען גברים בישראל, מדובר באסונם של אבות, המנותקים מילדיהם כתוצאה מהעדפה ממסדית בהקשר לטיפול בתלונות-שווא.
שבועות אחריו, טור נגדי בו עינת עזרא ינאי, משפטנית ואם במאבק משמורת, קובלת אף היא על עוולות הממסד בהקשר לתופעה. אך לדבריה, ניכור היא תופעה אשר "פשטה את הרגל", שכן מדובר בהאשמות-שווא נגד אימהות אשר ניתקו את ילדיהם מאבות אלימים.
שתי עמדות מקוטבות על אותה התופעה, המציגות מציאות בינארית של שחור או לבן. כמה אירוני שהמנגנון הפסיכולוגי בבסיסה של תופעת הניכור ההורי הוא מנגנון הפיצול, זה אשר מעוות את תפיסת המציאות המגוונת והופך אותה לכזו שיש בה רק טוב או רע, אוהב או אויב, אמא או אבא.
אין בכוונתי להגן על כשלים ממסדיים, ובוודאי שלא להתעלם מהישנותם המחרידה של מקרי אלימות פיזית במשפחה, אשר נתקלים ברשלנות פושעת מצד האמונים על ביטחוננו. נהפוך הוא - ברצוני להרחיב את נקודת המבט על תופעת האלימות במשפחה, כך שנוכל לבחון את תופעת הניכור מן הזווית הקשה והכואבת ביותר שלה, זו של הילדים, הנפגעים המרכזיים, אשר על גבם רבים שני ההורים בתהליך הפרידה.
תופעת הניכור ההורי מוגדרת כמצב שבו ילד מסרב או מנתק קשר מהורה מיטיב על רקע תהליך הגירושים ומסיבות לא מוצדקות או טבעיות. ילד מנוכר יתאפיין בהשמצה מוחלטת של מעשיו של ההורה הדחוי, שימוש בטיעונים חלשים להיעדר הקשר, כגון "האוכל שלה מגעיל" או "הבית שלו מסריח". שימוש בכינויים מעולם המבוגרים, "היא אובססיבית" או "הוא פסיכופת", וכן דחייה של המשפחה המורחבת, חברים ואפילו חיית המחמד המקושרת לאותו הורה.
התנהגות קיצונית זו תלווה בהיעדר אמביוולנטיות, רגשות אשם או חרטה. לעומת זאת, כלפי ההורה המועדף יבטא הילד תחושות הזדהות ואמון מוחלטים. זאת בשונה מהתנהגויותיהם של ילדים, אשר היו נתונים להזנחה או אלימות פיזית, שלרוב מבטאים רגשות מעורבים וניסיונות לשמר את הקשר עם ההורה הפוגעני.
מחקרים בינלאומיים מהעשור האחרון מצביעים כי לתופעת הניכור ההורי יש השפעות ארוכות-טווח על בריאותם הנפשית של ילדים. הדינמיקה הרגשית המרעילה מייצרת תכנות והכחדת זיכרונות וחוויות אותנטיות, שהיו מנת חלקם של הילדים קודם לכן. התוצאה היא בוגרים עם ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית, היעדר אמון, נטייה לדיכאון ואובדנות. כמו כן, לתופעה יש היבט חברתי מדאיג, שכן ברבים מן המקרים היא משוחזרת גם לדור הבא.
כאשר ההתייחסות לתופעה נבחנת דרך פריזמת ההורים, נמנעת מכולנו היכולת והחובה לשים את הילד הפגוע במרכז ולמצוא עבורו את הפתרון, אשר יבטיח קיומה של משאלת ליבו הכמוסה, קשר בטוח ויציב עם שני הוריו.
מניסיוננו בעמותה למאבק בניכור הורי ומנתונים בינלאומיים, התופעה היא חוצת מגדר. בהיעדר נתונים רשמיים בישראל, נדווח כי בקרב חברי העמותה רשומים 60% אימהות ו-40% אבות מנוכרים.
אין חולק כי יש חשיבות לבחינת גורמי השורש והמענים בפריזמה המתייחסת לדגשים מגדריים. יחד עם זאת, בחינת כלל התופעה דרכם מעכבת באופן פושע את המחקר אודות ההיבטים הפסיכולוגיים שבבסיסה, את הכשרת המומחים לאבחונה ומניעתה וכן את פיתוחם של פרוטוקולים טיפוליים ותשתיות מערכתיות, שיהוו מענה הולם לילדים הנפגעים ממנה.
ברחבי העולם הולכת וגוברת ההבנה כי בהיעדר טיפול מערכתי ממוקד, ניכור הורי הפך למגיפה מפושטת, הפוגעת ב-10%-15% ממשפחות הגירושים, ולאחרונה אף קיבלה התופעה תוקף גם על-ידי ארגון הבריאות העולמי, והחל מינואר 2020 תופיע ב-ICD-11 האירופי כתופעה הפוגעת בנפשם של ילדים.
אנו, מובילי העמותה הישראלית, נמשיך לפעול נמרצות, כדי שמדינת ישראל תבטיח את בריאותם ואת איכות חייהם של עשרות אלפי הילדים המנוכרים גם לאחר גירושי הוריהם.
הכותבת עוסקת במחקר, ייעוץ וטיפול במשפחות המתמודדות עם ניכור הורי, חברת הוועד המנהל של העמותה למאבק בניכור הורי ואם מנוכרת בעברה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.