דעה: כריך של רִיק

מה בין יום השואה ליום הפרטיות מלבד סמיכות מקרית על לוח השנה? • דעה

צילום: יונתן בלום
צילום: יונתן בלום

א. אני מסתכל ביומן, מכוון את התצוגה לפריסה שבועית; נכון לעכשיו השבוע הקרוב נראה סטנדרטי, דומה לרוב השבועות האחרונים. אם השבוע הקרוב יצליח לקפוץ מלוח השנה ולגנוב לי את הארנק ואיכשהו ייתפס על-ידי המשטרה, לא בטוח שאדע להצביע עליו במסדר זיהוי אם יעמוד בין שבועות אחרים, נגיד את זה ככה. לא רוצה להישמע אנטי, אבל הם כולם נראים לי אותו דבר.

אבל אז אני מבחין שבכל זאת יש משהו שונה בשבוע הזה, שני סימונים כחולים על לוח השנה: ביום שני השבוע יחול יום השואה הבינלאומי. ביום שלישי יחול יום הגנת הפרטיות הבינלאומי. אין שום קשר? אין מה להשוות? זה מה שאתם חושבים, ואולי אתם צודקים. ובכל זאת.

תאריכים הם כמו כוכבים בשמי לוח השנה. כשאנחנו זוכרים להרים מבט אל שמי הלילה, אורג המבט שלנו הקשרים בין הנקודות המאירות קרוב זו לזו, אנחנו מחברים אותן, נותנים בהן סימנים וצרים מהן צורות, דובים ועגלות, למרות שבין הכוכבים מפרידים מרחקים בלתי נתפסים של טריליוני קילומטרים ומיליארדי שנים והם שונים זה מזה כמו אתם ואני. ממרחק, כולנו נראים אותו דבר.

ככה זה, לפעמים, עם תאריכים, וליתר דיוק תאריכים ששמם מתחיל ב"יום ה-". עם הזמן הם מתקבצים אחד ליד השני תחת כנפי הקלנדר למרות שאין ביניהם קשר או היררכיה, ומפרידות ביניהם שנים ונסיבות ונראטיבים ומה לא. ובכל זאת, אני מוריד מבט אל לוח השנה כמו שאנשים אחרים מרימים מבט אל השמיים, אורג הקשרים, מנסה לתת בתאריכים סימנים ולצור מהם צורות.

כריך של ריק / איור:  תמיר שפר
 כריך של ריק / איור: תמיר שפר

מה בין יום השואה ליום הפרטיות מלבד סמיכות מקרית על לוח השנה? אם מסתכלים על שני הימים האלה מהצד, הם נראים כשייכים לא רק לעידנים אחרים, אלא למינים נפרדים לגמרי של אנשים שחיו בגלקסיות רחוקות זו מזו בהבדל של מיליוני שנות אור. בין אדם שעבר את אושוויץ לאדם שעובר על הגדרות הפרטיות של גוגל פעורים יקומים וצירי זמן מקבילים שלעולם לא יפגשו, ובכל זאת - סוף כל ינואר מקבץ אותם יחד על לוח השנה.

המחשבה ששני הדברים האלה - השואה והפגיעה בפרטיות באינטרנט - התרחשו כמעט במקביל, בפרספקטיבה היסטורית, היא כמעט בלתי נסבלת. רק המחשבה על זה שיש אנשים בינינו שהספיקו לעבור במחזור חיים אחד גם את אושוויץ וגם את אינסטגרם יכולה לסובב לבנאדם את הראש במהירות של 300 מיליארד סיבובים לדקה. איך זה יכול לקרות בכלל?

ובכל זאת, זה קורה. ואפילו לא באמת קורה, סתם סימון ביומן. יש משהו נהדר בעובדה שהבלתי אפשרי הוא עניין יומיומי. איזו תקופה נהדרת להיות בה בחיים: 75 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה על כל מוראותיה, ושני סטודנטים, ספרדי וניו זילנדי, הניחו שתי פרוסות לחם לבן משני צדי הגלובוס ויצרו את כריך כדור הארץ, הממולא ב-12,724 קילומטרים של כל מה שהיה וכל מה שיש.

ב. 12,724 קילומטרים זה כלום בשבילי, כן? כי היקום מתפשט בקצב מוערך של 263 אלף קילומטרים לשעה, מהירות שמכפילה את עצמה בכל שלושה מיליון שנות אור. מדובר בחישוב שיכול לפוצץ מחשבון לרסיסים. איך זה קורה בעצם? אחד הסיבות העיקריות היא שהרִיק מתפשט במהירות ביקום, דוחף את החומר ממנו והלאה.

איפה הרִיק הזה? בכל מקום ביקום. לא רחוק מהגלקסיה שלנו נמצא הרִיק המקומי (The Local Void) שמשתרע לאורך 150 מיליון שנות אור, ובתיאבונו לעוד ועוד רִיק הוא הודף ממנו את הגלקסיה שלנו במהירות של מיליון קילומטר לשעה. אותו דבר קורה בכל מקום ביקום כל הזמן, בדיוק כמו שהמפץ הגדול התרחש בכל מקום ביקום באותו זמן, אבל הפוך - מפץ של כלום. ועם כל הכבוד לחומר, כל הזמן יש יותר ויותר רִיק.

מדענים אפילו הצליחו למפות את הרִיק המקומי - מחשבה מסעירה כשלעצמה - ולקבוע שלא רק שיש יותר ויותר רִיק ביקום, אלא שגם הרִיק הולך ונהיה יותר ויותר ריק. נורא קשה להסביר את זה, אבל נורא קל להבין; בתוך מי לא נפער פעם רִיק שאיים לגדול ולגדול ולבלוע הכול?

אחד התרגומים היפים למילה Void זה בֹהוּ, ההוא שבא עם התוהו - מי לא מכיר את שני החבר’ה האלה. הם היו פה קודם ויהיו פה אחר כך. הם כל הזמן בכל מקום, רק מחכים להזדמנות ובדיוק כמו האור גם הם מתפרצים מכל חרך שמאפשר להם. השיר אומר שאת האור אתה יכול לראות במקומות הכי משונים, אבל אני אומר שאת זה כל אחד יכול.

בוא נראה אותך פוגש את התוהו והבוהו, את הריק ואת המהומה, במקומות הכי רגילים - כמו לדוגמה בסמיכות המשונה בלוח השנה בין יום הזיכרון לשואה ליום ההגנה על הפרטיות ברשת שמזכירה לי את ציורי הכוכבים בשמיים. יש הרבה מאוד דרכים להסתכל על העולם, ורק מיעוט מבוטל מהן משעממות.

מה אני אומר, בקיצור, שכריך כדור הארץ זה קלי קלות. אם הסטודנטים האלה באמת רוצים להרשים אותי, שיכינו כריך של רִיק מקומי.

ג. כשמדברים על מרחקים, אין לאדם הרבה מה להציע מול היקום, אבל כשמדברים על מהירויות זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא סתם נקבתי קודם במספר של 300 מיליארד סיבובים לדקה. השבוע הצליחו מדענים לסובב חלקיק סיליקון במהירות המטורללת הזאת שיכולה להתרחש רק במקום - או יותר נכון במצב - אחד בלבד: נכון, אנחנו חוזרים אל הרִיק, ידידנו הוותיק.

רק לשם השוואה, הגוף שמסתובב הכי מהר בטבע הוא פולסר, כוכב נייטרונים שנוצר מסופרנובה של כוכב מסיבי ופולט כמויות אדירות של קרינה אלקטרומגנטית. הוא מסתובב במהירות של 43 אלף סל"ד בסך הכול. אם המחשבון שלי לא היה מתפוצץ לרסיסים קודם, כשניסיתי לחשב את מהירות התפשטות היקום, הוא היה מתפוצץ עכשיו. כל מקדחה של רופא שיניים מסתובבת במהירות גבוהה פי 20 מהעצם הכי מהיר ביקום.

אגב סל"ד, השבוע שמחתי לקרוא שהקבלן עודד שריקי, חובב מכוניות יוקרה כך מסתבר, רכש בוגאטי שירון במחיר של כ-30 מיליון שקל (!). מפלצת אמיתית שמגיעה למקסימום של 6,750 סל"ד. מכונית של פורמולה 1 תגיע ל-15 אלף סל"ד - שליש מהמהירות הגבוהה ביותר ביקום! מה עוד האדם הזה מתכנן לעשות (לא שריקי, האדם בכלל)? לאן הוא ממהר כל-כך? התשובה ברורה: אנחנו יצורים קטנים שחיים מעט וכועסים על הנצח. אנחנו רוצים שהוא יזכור אותנו אבל יודעים שהוא ישכח. אם להסתובב במהירות של 300 מיליארד סל"ד זה מה שיגרום לו לשים אלינו לב, אז זה מה שיהיה.

ד. אולי צדקתם ואין שום קשר בין שני הסימונים הכחולים על לוח השנה השבוע, יום השואה הבינלאומי ויום הגנת הפרטיות הבינלאומי. אבל מה שיש ביניהם חזק הרבה יותר מכל קשר - זה הפער שקשה לתפוס בין האדם של היום לאדם של לפני 75 שנה. אז בואו נחגוג את הפער הזה. כי אולי אנחנו עושים דברים משונים כמו להסתובב מהר מדי ולשים פרוסות לחם משני צדי כדור הארץ, אבל בסך הכול, עדיף עכשיו.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988