קבוצה הולכת ומצטמצמת של ניצולי שואה עותרת לבג"ץ: הזדמנות אחרונה לתקן עוול היסטורי מצד המדינה

מדינת ישראל שיתפה פעולה עם גרמניה, ויתרה בשמנו על זכויותינו, ואינה מוכנה לרפא את הנזק והעוול שנגרם לנו במשך עשרות שנים - כך טוענים ניצולי שואה שעלו לישראל עד שנת 1953, אשר עתרו לבג"ץ ביום השואה הבינלאומי. בעתירתם ביקשו הניצולים מבית המשפט "להורות למדינה לרפא את הפגיעה בזכויותיהם החוקתיות לקניין ולכבוד, וכן את הנזק והעוול שנגרם להם בעקבות ויתורה של מדינת ישראל על זכותם לתבוע מגרמניה פיצויים בגין נזקי גוף ונפש שספגו במהלך השואה מגרמניה".

קבוצת הניצולים שעלתה לישראל לפני 1953, נטען בעתירה, "מיהרה לעלות לישראל, ונטלה חלק מרכזי במאבק על תקומת המדינה הצעירה ובניינה. כך, קרוב למחצית מן הכוח הלוחם במלחמת העצמאות היו שורדי השואה, ושיעורם בקרב הנופלים במלחמה שהיו בשירות צבאי היה כ-35%. מפירות הסכם השילומים, שהושג תוך ויתור המדינה על זכות כל אחת ואחד מהם לפיצויים אישיים מגרמניה - בלא שנתבקשה או נתקבלה הסכמתם לכך - הפיק תועלת כלל הציבור בישראל. ובכל זאת, הנמנים עם קבוצה זאת נותרו כיום, עשרות רבות של שנים לאחר הפגיעה הקשה בקניינם - שאותה גרמה, כאמור, המדינה שאת גורלם קשרו בגורלה - בלא שהפגיעה בהם תתוקן במלואה או אף כיאות".

הוויתור שעשתה מדינת ישראל בשמם של ניצולי השואה שעלו לישראל לפני 1.10.1953 מצית ויכוחים כבר עשרות שנים. המדינה ויתרה למעשה במסגרת "הסכם השילומים" עם גרמניה על זכותם של ניצולים אלה לתבוע מגרמניה פיצויים והוויתור הזה היה אחד התנאים המרכזיים שהציבה ממשלת גרמניה להסכם. בין יתר הטענות שמועלות תדיר בהקשר זה, מוזכרת גם העובדה כי בניגוד לניצולים שעלו לישראל לפני 1953, מניצולי השואה שהתיישבו בגרמניה או במקומות רבים אחרים בעולם, לא נשללה הזכאות לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף ונפש שנגרמו להם במהלך השואה; וכן העובדה כי נוצר פער עצום מבחינת סכום הפיצוי בין הניצולים שעלו לפני 1953 שפוצו על-ידי המדינה במשורה ובתום הליכים ביורוקרטים מתישים, לבין יתר הניצולים תושבי ישראל שפוצו בידי ממשלת גרמניה. וכל זאת, גם אחרי שבית המשפט העליון קרא באמצע שנות ה-90 למדינה לחשוב מחדש על הסכום שהיא מקצה לקבוצה זו של ניצולים ולאחר שהמדינה העלתה את הקצבה שלהם ב-24%.

עד כה, כל הפניות לתיקון העוול ההיסטורי והמוסרי שלו טוענים הניצולים נענו בשלילה. בתחילת שנות ה-2000 אף דחה בית המשפט את דרישתם של הניצולים לחייב את המדינה לפצותם, בין היתר לאור העלות התקציבית העצומה שהמדינה טענה שתיגזר מביצוע מהלך כזה.

כעת, מסבירה קבוצת הניצולים העותרים, אשר בראשה עומדים פרופ' מוטי רביד ורמה כץ, כי מדובר "בהזדמנות האחרונה, שלנו ושל הדורות הבאים" לברר את הנושא בפני בית המשפט בטרם כל חברי הקבוצה ילכו לעולמם. זאת, שכן בכל חודש הולכים לעולמם כ-1,000 שורדי שואה, ולאור העובדה שגילם הממוצע של חברי הקבוצה עומד על 85 שנה. עוד לפי העתירה, במשך עשרות שנים המדינה משקיעה מאמצים ותקציבים כדי שהנתונים על מספרם האמיתי של הניצולים שנותרו מקבוצה זו לא יתפרסמו, מה שמונע לטענת העותרים את האפשרות לקיים שיח ענייני סביב האפשרות לפצות את הניצולים, ועל סכום הפיצוי. לטענת העותרים, "הטענה המרכזית של המדינה שלפיה מדובר בהכבדה על תקציב המדינה, אינה יכולה לעמוד עוד", לאור הערכתם כי הקבוצה הרלוונטית מונה כיום פחות מ-15 אלף ניצולים.

הפגיעה שלה טוענים הניצולים כבר "כיכבה" בעבר במסגרת דוח ועדת החקירה הממלכתית שבראשה עמדה שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר ב-2008. לפי העתירה, "בסיומו של בירור מקיף ויסודי שקיימה, קבעה ועדת דורנר ממצאים עובדתיים המשקפים את הפגיעה שהייתה 'במידה משמעותית ביותר', או 'קשה', כלשון הוועדה, בקניינם של שורדי השואה שעלו לישראל עד ליום 1.10.1953".

"על הפרק עומדת קודם כול עצם הימנעות המדינה, במודע ובמכוון, מלבחון מחדש את עמדתה"

כך, בין היתר, מצאה ועדת דורנר כי בכל 54 השנים שקדמו לפרסום הדוח, בכל רמות אחוזי הנכות השונות, נפל סכום התגמול החודשי ששולם לניצולים שלא נכללו בהסכם השילומים באופן משמעותי משיעור "הרנטה" הגרמנית החודשית המקבילה. זאת, עד כדי כך שבשנים מסוימות וברמות נכות מסוימות, עמד ערכה השנתי של הרנטה הגרמנית על פי שלושה מערכו השנתי של התגמול הישראלי המקביל. וכך, קבעה ועדת דורנר, בקרב שורדי השואה שאחוזי הנכות שהוכרו להם לא עלו על 50%, אשר היוו נכון למועד כתיבת דוח ועדת דורנר למעלה מ-90% מהזכאים מכוח החוק, הפער המצטבר עמד על סכום של כ-1.6 מיליון שקל לאדם בממוצע, נכון לשנת 2007, שהם עד 48% מסכום הפיצויים הכולל ששילמה גרמניה לנכה ששיעור נכותו זהה.

לבסוף כלל פרק ההמלצות בדוח ועדת דורנר המלצה דרמטית פחות, שלפיה יש להעלות את גובה התגמולים המשולמים על ידי ממשלת ישראל לכדי 75% בלבד מגובה הרנטה ששולמה על ידי ממשלת גרמניה, ואף זאת מיום 1.1.2008 ואילך בלבד. השיקול המרכזי שבו השתמשה המדינה בקובעה כי אין לפצות את הניצולים רטרואקטיבית, היה "העלויות הכספיות הנכבדות הצפויות".

לטענת העותרים, למרות התיקון המסוים שהושג בעקבות ועדת דורנר "עד היום הזה ממש שורדי השואה שעלו לישראל עד ליום 1.10.1953 וקופחו לא קיבלו פיצוי נאות, לא-כל-שכן מלא, בגין הפגיעה בקניינם".

עוד טוענים העותרים, כי "כיום, למעלה מעשור לאחר פרסום דוח ועדת דורנר, ועם שינוי הנסיבות שחלוף הזמן מביא עמו - המסקנה המתחייבת היא כי לכל הפחות על המדינה לבחון מחדש את חוקיותה, סבירותה ומידתיותה של הימנעותה מלהגדיל את התגמולים מליתן פיצוי מלא או נאות לשורדי השואה שקניינם נפגע אשר נותרו בחיים".

ועם זאת, מסבירים העותרים, פנייה מוקדמת למדינה לא נשאה כל פרי ואילצה אותם להגיש את העתירה. "נראה כי על הפרק עומדת קודם כול עצם הימנעות המדינה, במודע ובמכוון, מלבחון מחדש את עמדתה. חמור מכך, כלל אין זה ברור אם המדינה פעלה לברר את העובדות הדרושות כדי למלא חובותיה כאמור", נטען בעתירה.

העתירה הוגשה באמצעות עוה"ד אפי מיכאלי, פרופ' יעד רותם ויעל הבסי, והקליניקה לזכויות ניצולי שואה ואנשים בזקנה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.